בשבוע הבא, בשבת של סוכות, ימלאו 30 שנה למותו של משה דיין. "מעריב" הזדרז להוציא מוסף מיוחד לזכרו כבר ביום כיפור. למה? כדי להקדים את "ידיעות אחרונות" ומתחרים אחרים. כך, בשנים האחרונות, הרייטינג מקדים את הכתבות ההיסטוריות טרם מועדן. חבל, הרעיון של חיבור עם יום השנה הוא טוב ויפה, וחבל ששיקולי רייטינג שוחקים אותו.
לא היה זה גיליון זיכרון ולא "אחרי מות קדושים", ובצדק, אחרת זה ממש לא היה דיין. דיין הוא האיש שיותר מכל אדם אחר בתולדות המדינה נהנה בחייו מפולחן הערצה אלילי, אך לא פחות מכך – מפולחן ניתוץ דמות, אלילי לא פחות. הפער בין הפסגה והשפל היה בהפרש של שש שנים, בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. אי אפשר לעסוק באיש, בלי להתמקד במתח בין הקטבים הללו. המוסף היטיב לעשות כן, בעיקר במאמריהם של עופר שלח ושל אמנון דנקנר. אי אפשר לעסוק בדיין, ולהתעלם מהצד הרכילותי, הנוגע לנשים בחייו ופרשיות המין הקשורות אליו, אך כאן דומני שהמוסף המיוחד קצת הפר את האיזון, ונתן לנושא מקום נרחב מידי, לטעמי.
אחיינו של דיין, יהונתן גפן, כתב: "אחרי 30 שנה, אם יש בי ובאנשים מהמחנה שלי, יהיה אשר יהיה, כעס על הדוד – זה לא בגלל מידותיו הרעות אלא בגלל החמצה שאין לה סליחה. היה את הרגע הזה שבו היתה לו הזדמנות פז, שהייתה בעבר רק למשה רבנו, להוביל אותנו לארץ המובטחת, שלא יכולה להיות אחרת מלבד ארץ של שלום במזרח התיכון. אם רק היה ממצמץ בעין היחידה שלו ברגע הנכון הזה, במקום להצטרף לחלום היהירות של ארץ ישראל המשיחית, לא רק שהיה לדעתי שלום באזורנו כבר לפני 50 שנה, אלא גם לא היו בוחרים כאן במנהיגים החלולים של ימינו, שמובילים אותנו שוב ושוב לארץ המוב-תחת."
האמת האי שאיני יודע איך עוד יש לי כוח לקרוא את ערמות ההבלים הריקים הללו. קודם כל, שקוף שסרבן ההתבגרות יהונתן גפן, עדין מתלהב מכך שהוא אומר "תחת" וזה הטריגר העיקרי לפסקה ההזויה הזאת. אבל המסר שלה, הוא השקר הגדול, לפיו הערבים עמדו בתור בתחינה לשלום, ורק "סרבנותנו" (וכמובן, גם בגיליון זה, חיצי שנאה נגד מושא העלילה – גולדה מאיר) מנעה זאת. זהו שקר, של מי שמסרבים להישיר מבט אל המציאות ובורחים מהתמודדות עם ברירת חיינו.
רבים מן הכותבים התייחסו לטקסט המכונן של משה דיין, אולי הנאום החשוב ביותר שנישא במדינת ישראל, הספדו על קברו של רועי רוטברג, 1956. הנאום הזה, שאני עוסק בו מאז היותי מדריך בתנועת הנוער, הוא נכס צאן ברזל שיש ללמד אותו בבתי הספר ובתנועות הנוער. לא רק בשל העברית המשובחת שבו, אלא בעיקר בשל האמת שבו.
בניגוד לטענת השווא שהציונות היתה עיוורת למציאותם של הערבים בארץ, גם הטקסט הזה (אגב, כמו מאות טקסטים ציוניים, מכל הזרמים ובכל התקופות) מעיד שזאת עוד אקסיומה מנותקת מן המציאות. לא זו בלבד שדיין לא התעלם מן הערבים – הפלשתינאים (אז הם עוד לא נקראו פלשתינאים, אבל ברור שהוא מדבר עליהם בהתייחסו לערבים), אלא הוא גם מבין אותם, את כאבם, אפילו את שנאתם כלפינו; בראותם בנו פולש זר לארצם שהשתלט עליה וירש אותם. אבל דווקא בזכות אותה אמפתיה, הוא הבין את המציאות לאשורה, ולכן הוא לא סימם את עצמו ואת מאזיניו באשליות שלום כוזב. ההיפך הוא הנכון, הוא קרא לנו לא להירתע "מלראות את המשטמה הממלאת את חיי מאות אלפי ערבים היושבים סביבנו ומצפים לרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו." אין לו תלונות לערבים, אלא לעצמנו, על סירובנו להישיר מבט אל המציאות, ועל התעקשותנו לתת לשאיפת השלום הפועמת בנו, לסנוור את עינינו. "איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלאו אכזריותו? הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים. השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול, גואה ים של שנאה ומאווי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו ... אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו."
הנאום הזה נישא לפני 55 שנים. אילו נישא השבוע, הוא היה אקטואלי באותה מידה. הוא היה אמיתי באותה מידה. עופר שלח כתב על הנאום הזה שהוא מבטא השקפת עולם פסימית. איני מסכים כלל עם הגדרה זו. זה נאום המשקף ניתוח ריאלי של המציאות, אך אופטימיות רבה, אודות היכולת שלנו, למרות המציאות הזאת, לבנות כאן מדינה לתפארת. בשבוע בו שוב זכה ישראלי בפרס נובל על תגלית מדעית משנה סדרי עולם, אנו יכולים להשתבח בהצלחות המדהימות של המדינה, בלי להתעלם מכשליה ומבעיותיה, חרף האיום היומיומי על קיומה. היכולת הזאת לא להישבר ולא להיכנע, מעידה על אופטימיות גדולה. אופטימיות אמיתית, אין פירושה לשגות באשליות, אלא לא להיכנע למציאות, ולראות בה אתגר שבכוחנו להתגבר עליו. הפסימיות היא המאפיינת את אלה בתוכנו שנושאים את הגן של עשרת המרגלים של "והיינו כחגבים בעינינו וכן היינו בעיניהם." למשל, אלה שחוללו את הפאניקה מפני הצונאמי של ספטמבר השחור, הצפוי לנו אם לא נכנע.
דיין אמר פעם שרק חמור לא טועה. הוא עצמו טעה רבות, רבות מאוד. אבל בנאום הזה הוא אמר את האמת המלווה אותנו עד היום. ההוכחה לכך היא יוזמתו של אבו-מאזן לפתרון כפוי במזרח התיכון, שמטרתה היא לשחרר את הפלשתינאים מהצורך במו"מ אמיתי לשלום, שבו ידרשו להכריז על סיום הסכסוך, על קץ התביעות מישראל ולוותר סופית על טענת "זכות" השיבה; שלום שיחייב את הפלשתינאים להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, ולוותר על החלום שלהם, אותו היטיב לתאר דיין בנאומו.
לא אחת, כאשר טענתי שאין פלשתינאים המוכנים לכך, שלפו לי את פרופ' סרי נוסיירה, הפלשתינאי המתון ביותר בזירה הציבורית. השבוע פרסם סרי נוסייבה מאמר, שבו הסביר מדוע על הישראלים לוותר על רעיון המדינה היהודית. המתון הזה גיבב טיעונים שעיקרם הוא, בעצם, שלילת קיומו של הלאום היהודי, והתייחסות ליהדות רק כדת, ולכן מדינה יהודית היא בהכרח תיאוקרטיה. ועוד כהנה וכהנה פנינים.
פרופ' שלמה אבינרי פרסם מאמר מבריק ב"הארץ" תחת הכותרת "אנחנו עם". הוא עובר על רבות מטענותיו של נוסייבה ומפריך אותן אחת לאחת. המסקנה העגומה של מאמרו, היא ש"ניסיונו של האינטלקטואל הפלשתינאי הבולט והמתון ביותר לשלול את התביעה לראות בישראל את מדינת העם היהודי, מוכיח עד כמה מעטים הסיכויים לפשרה." זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו.
גם בן דרור ימיני מתייחס, כפי שהוא עושה כמעט מדי שבוע בטור שלו ב"מעריב", למציאות הזאת. הוא מצטט את עבאס זכי, מבכירי הפת"ח, הממונה על הקשרים של הרשות עם מדינות ערב ואחד המועמדים המרכזיים לרשת את אבו מאזן. בראיון ל"אל ג'זירה" אמר זכי: "כאשר אנו אומרים שהמדינה הפלשתינאית צריכה להתבסס על קווי 67', אבו מאזן מבין, אנחנו מבינים, שהמטרה הגדולה יותר לא יכולה להתממש במהלך אחד... אם ישראל תיסוג מהגדה ומירושלים ותפרק את גדר ההפרדה, ישראל תגיע אל סופה... נתניהו, ליברמן ואובמה הם חלאות... אם נאמר שאנחנו רוצים למחוק את ישראל, זה יותר מדי קשה... זה לא מקובל לומר את זה... אל תאמרו את זה מול כל העולם. שמרו זאת לעצמכם." הנה, רעיון השלבים של ערפאת. ימיני כותב על כך: "יש זרם כזה בפתח. לא זרם שולי."
וכי יש זרם אחר?! מי? אולי... סרי נוסייבה?
ואולי... אחמד טיבי? אולי טיבי מוכן לרעיון שתי מדינות לשני עמים? אראל סג"ל, ערך ראיון עם טיבי ב"מעריב", וניסה לברר עימו את הנושא. האם טיבי מוכן לפתרון של מדינה פלשתינאית ולצידה מדינה יהודית? מסתבר שהתשובה לשאלה אינה חד משמעית. אפשר לומר שהתשובה היא כן ולא. כלומר, כן למדינה פלשתינאית, לא למדינה יהודית לצידה. כן למדינה פלשתינאית בקווי 67', ומה ממערב לה? "בהגדרה של מדינה יהודית ודמוקרטית אין מתח בין הערכים, אלא סתירה. כשאתה מגדיר מדינה כדמוקרטית, אתה יוצא מנקודת הנחה של שוויון בין האזרחים, אבל כשאתה מוסיף הגדרה אתנית לאומית, אתה אומר למעשה שאראל עדיף על אחמד, בשל העובדה שאראל יהודי ואחמד לא, ואני לעולם לא אקבל מצב כזה... מדינת ישראל צריכה להיות מדינת כל לאומיה. מדינת כל אזרחיה אינה תואמת את המציאות של חיינו, כי מדובר בזכויות פרט בלבד. מדינת כל לאומיה מעגנת זכויות פרט וזכויות לאום קולקטיביות כאחד. אני מקבל את העובדה שבדמוקרטיה יש הגמוניה של רוב, אך רק כתוצאה מבחירות המעוגנות בקלפי, לא באמצעות אפלייה אתנית שמציבה אותי בעמדה נחותה."
סג"ל מיטיב לנתח את דברי טיבי: "באמצעות השיח על מדינה דו לאומית וההתעקשות הפלשתינאית שלא להכיר בזהותה היהודית של המדינה, מתבשלת כאן תורת שלבים חדשה. כבר לא מדובר בשוויון אזרחי תחת דגל מדינת הלאום היהודי, אלא במדינה דו לאומית, שבה הגמוניית הרוב היהודית תשתנה עם כניסת הפליטים."
על חלומותיו הרטובים של טיבי, אודות מה שיקרה אחרי שמה שיישאר מישראל יוצף במיליוני "פליטים", הוא רק רומז. טיבי, שאינו מחמיץ אף הזדמנות להזכיר לנו שאנו "מהגרים", להבדיל ממנו – בעל הבית, אומר בראיון: "אנו ילידי המקום, לא באנו במטוס או בספינה. אם מישהו חייב לעזוב או להיעזב הרי שהאחרון עוזב ראשון."
ועל כך הוא מוסיף הערה גזענית: "אנחנו התושבים הילידים, ואם תביט בצבע עורנו, תבחין שהוא דומה לצבע רגבי האדמה, ולא לשלג הלבן במולדביה." כל המבין שאחד ועוד אחד הם שניים, יבין שחלומו של טיבי, הוא לראות אותנו בשלג המולדבי. וזה לא חלום פרטי רק של טיבי.
יש השוללים את מתן הבמה לטיבי ושכמותו. אני ממש לא מסכים איתם. חשוב מאוד שניתן להם את הבמה ונאזין להם היטב. הבעייה היא, שהמראיינים שלנו, היודעים היטב להיות תקיפים, לעיתים מעבר לגבול הטעם הטוב, כאשר הם מראיינים את מנהיגי ישראל, מאבדים את מקצועיותם והופכים לחתלתולים נושאי רשמקול, כאשר הם מראיינים את אויבינו.
אראל סג"ל אינו מוותר לטיבי, הוא שואל אותו את השאלות הקשות ביותר, ומוציא ממנו את האמירות שחשוב שאוזנינו תהיינה כרויות להאזין להן. עלינו להביט נכוחה ולהאזין ברוב קשב. זו גזירת דורנו. זו ברירת חיינו.
מאמר של א.ב. יהושע ב"הארץ", "מולדת", המציג שוב את התיאוריה שלו על כך שהיהדות בחרה ב"מולדת וירטואלית" ורק כורח קיומי פיסי הביא את העם היהודי לארץ-ישראל, מנתח אף הוא נכונה את מהות המאבק הפלשתינאי, הגם שתמיד חסר לו הצעד הנוסף – להסיק את המסקנות הנכונות מהניתוחים הנכונים. "בעיני פלשתינאים רבים המולדת מצטמצמת לפעמים לכפר ולבית, לכן כל עקירה מהם יוצרת טרגדיה ושבר. הפלשתינאים במחנות הפליטים ברצועת עזה או בגדה המערבית יושבים במרחק קילומטרים לא רבים מהבתים ומהכפרים שמהם ברחו או גורשו במלחמת 1948, אף שהם עדיין יושבים במולדת הפלשתינאית. בתחושתם הם לא גלו רק מהכפר או מהבית, אלא מהמולדת עצמה, ולכן במשך 64 שנים הם ממשיכים להתגורר בתנאים המחפירים והמשתקים של מחנות הפליטים, בלא רצון ויכולת לשקם את עצמם במולדתם. זכות השיבה למולדת, שהיא לגיטימית, נהפכה לזכות השיבה לבית בישראל, שהיא בלתי אפשרית ובלתי הכרחית." ומה המסקנה? יהושע מתעקש שלא להבין כדיין את גזירת דורנו, את ברירת חיינו.
 מי שממש אינו מבין זאת הוא נחמיה שטרסלר, השבוי בפרדיגמה על פיה בכל אשם מפעל ההתנחלות. הוא מתגולל בחנן פורת המנוח, ובמפעל חייו: "ההתנחלויות הפכו את ישראל למדינת אפרטהייד מוקצה מחמת מיאוס בעולם, מאויימת מכל כיוון, בלי שנשאר לה (כמעט) ידיד אחד לרפואה; תורכיה מכה בנו, מצרים מגרשת, המלך הירדני מיואש, קנצלרית גרמניה נוזפת." שטרסלר כל כך מאוהב בתחזיות ההיסטריות של עיתונו לקראת ספטמבר, כך שגם באוקטובר הוא ממשיך להתנבא לאחור, אף שהתחזיות הללו הופרכו, פרחו כאבק פורח. בגלל ההתנחלויות ארדואן מממש את האידיאולוגיה האנטי ישראלית לה הוא חותר מנעוריו, ובגללן משתולל האספסוף המצרי המוסת ליד שגרירות ישראל. הוא מתעלם מכך שמרקל, לצד אובמה, היתה המנוע המרכזי במאבק לסיכול רעיון הפתרון הכפוי בעצרת האו"ם. וכשקיימת מחלוקת בין ראשי הממשלות של ישראל וגרמניה, מציג זאת שטרסלר, שכנראה קורא יותר מדי את עיתונו "הארץ", כ"נזיפה", כאילו ראש ממשלת ישראל כפוף לראש ממשלת גרמניה. כנראה ששטרסלר אינו מכיר בריבונות הישראלית.
אגב, בזכות עמדותיו אלה, נחשב נביא החזירות הקפיטליסטית לאיש... "שמאל". עיוור בשתי עיניים כשטרסלר, אינו מסוכל להביט נכוחה במציאות, ולראות את גורל דורנו, את ברירת חיינו.
* את האמת הזאת מבינה שלי יחימוביץ', יו"ר מפלגת העבודה. עמדותיה המדיניות יוניות מאוד, והיא מקפידה להזכיר זאת בכל ראיון. כך גם בראיון ליובל קרני ב"ידיעות אחרונות". שלי שוב חזרה על תמיכתה במתווה קלינטון, כלומר נסיגה לקווי 67' והשארת גושי ההתיישבות בישראל באמצעות "חילופי שטחים". אבל שלי יודעת שברק ואולמרט הציעו זאת והצעותיהם נדחו על הסף. היא יודעת שמדובר בעניין תיאורטי, חסר כל סיכוי להתממש בעתיד הנראה לעין. ולכן היא אומרת בראיון: "אני לא מאמינה בברברת ופטפטת אינסופית בתחום המדיני, שלא מובילה לכלום." היא מיטיבה לנתח את המציאות, ויודעת שמאחר ואין לנו פרטנר, כל העיסוק המדיני הוא ברברת. היא מעדיפה לעסוק בתיקון החברה הישראלית, שהוזנחה בשל שיעבוד השיח הציבורי בישראל לנושא המדיני, להניח בצד את הדיון המדיני העקר ולעסוק בעיקר.
הביטוי היפה ביותר לדבקותה בדרך, היא שיתוף הפעולה הפרלמנטרי עם יריבים פוליטיים של מפלגתה, כמו גדעון סער, חיים כץ, הרב ליצמן, רובי ריבלין ומן הצד השני ג'ומס, כדי לקדם את סדר היום שבו היא מאמינה. היא ראויה לשבח על כך, כיוון שזו העדפת העניין, על המסגרת שנועדה לשרת את העניין.
דווקא משום כך, מאכזבת מאוד התייחסותה של שלי לדו"ח טרכטנברג. ביקורתה על מה שחסר בוועדה מוצדקת וראויה להישמע: הסירוב להרחיב את בסיס התקציב וההתעלמות מן "הבעיה האיומה של עובדי הקבלן, שעובדים כמו עבדים עד סוף ימי חייהם." אכן, ראוי להיאבק על כך, ואין כמו שלי יחימוביץ' שתמשיך להיאבק על כך, הפעם כיו"ר "העבודה". אולם הפרגמטיות שהובילה אותה לשתף פעולה עם יריבים פוליטיים למען טובת העניין, מחייבת אותה לקבל בברכה את הדו"ח הלא מושלם הזה, כיוון שיש בו היפוך כיוון לעומת הדרך בה הולכת המדינה בעשורים האחרונים. ממדיניות של נסיגת המדינה מאחריותה לאזרחיה, וחיזוק החזקים תוך החלשת החלשים, ועדת טרכטנברג מציעה מהפכה של ממש – חזרתה בגדול של המדינה לחברה, בעיקר לחינוך, בהשקעת עתק של 30 מיליארד שקל בחמש שנים, שהמקור המרכזי להם הוא היפוך מגמת המיסוי, וחזרה למיסוי צודק ופרוגרסיבי.
שלי יחימוביץ' נושאת את דגל הציונות הסוציאל דמוקרטית. הסוציאל דמוקרטיה מתאפיינת בגישה אבולוציונית, להבדיל מהסוציאליזם הרבולוציונרי; גישה של התקדמות איטית, ולא של "הכול או לא כלום." על שלי יחימוביץ', הנושאת את הסיכוי להחזרת תנועת העבודה למפלגת העבודה ומפלגת העבודה לתנועת העבודה, לזכור שתנועת העבודה לא פעלה בשיטה העקרה של "הכול או לא כלום" אלא בשיטה הקונסטרוקטיבית של "עוד דונם ועוד עז". במקום לדחות את הדו"ח, יש לתמוך בו, להיאבק למען שיפורו, ולהמשיך להיאבק למען צדק חברתי וערבות הדדית מעבר לדו"ח.
עיקר המאבק צריך להיות היום על יישום הדו"ח. זו שעת רצון שספק אם תחזור. לא פשוט יהיה ליישם את הדו"ח, לנוכח התנגדותם של מי שעלולים להיפגע ממנו. הנ"ל מייחלים לכך שהמחאה החברתית תפיל את הדו"ח.
כדאי ששלי יחימוביץ' וראשי המחאה החברתית יקראו את הראיון שהעניק אורי יוגב, מראשי המגזר העסקי ולשעבר יועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר נתניהו, לסבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". יוגב תקף בחריפות את הדו"ח, המנוגד לאידיאולוגיה של שוק חופשי פרוע עם רגולציה מינימלית וחלשה, והחלשה של המגזר הציבורי. יוגב מבין שיישום דו"ח טרכטנברג מבטא שינוי מגמה – מהפרטה פרועה, לעלייה על דרך מדינת הרווחה. יהיה זה צחוק הגורל, אם מי שישרתו את האינטרסים שיוגב מייצג, יהיו שלי יחימוביץ' ואיציק שמולי.
בדבר אחד יוגב הפתיע מאוד – הוא הביע תמיכה בהגדלת מסגרת התקציב, שאין היא אסון בעיניו. סבר פלוצקר עצמו, הציג רעיון מעשי כיצד לעשות זאת בצורה מדודה ואחראית.
 ובחזרה לראיון של שלי – היא השמיעה משפט קצת מוזר: "אני מאמינה שהציבור היום מוכן לקבל אישה בתפקיד ראש הממשלה." וזאת – 42 שנים אחרי שאישה היתה ראש הממשלה הרביעי של ישראל.
* המלצות השף: כתבה במוסף "הארץ" על נהלל, המושב ששכל שבעה מבניו במלחמת יום יום הכיפורים, לקראת שידור סרט בנושא בערוץ 10, במוצאי יום הכיפורים. מהסרט התאכזבתי, משטחיותו ומרדידותו. הכתבה קצת יותר טובה, אך בכל מקרה, עצם חשיפת הסיפור הנהללי הזה חשובה ומרתקת.
המלצה נוספת: ראיונות של דב אלבוים עם הרב ליכטנשטיין ועם הרב חיים סבתו ב-"7 ימים", לרגל צאת הספר "מבקשי פניך", שיחות של הרב ליכטנשטיין עם סבתו.
והמלצה אחרונה להפעם: ראיון ב"גלריה" של "הארץ" עם השחקן והזמר הוותיק שמעון ישראלי.
* הנושא שכבש את עמודי החדשות היה מותו של מנכ"ל "אפל" סטיב ג'ובס. קראתי בשקיקה את כל הכתבות אודותיו בכל העיתונים – כתבות מרתקות על איש מרתק. הכותרת הראשית ב"מעריב" וב"הארץ" היתה זהה: "האיש ששינה את חיינו". מה זה, קרטל?
 
2. יהודי חסר דת?
בשיח הזכויות המשפטי-ליברלי, הדומיננטי בשיח הישראלי בשנים האחרונות, נדונה פסיקת בית המשפט שאיפשרה את רישומו של יורם קניוק כ"חסר דת", בעיקר דרך שאלת זכותו של הפרט להגדיר את דתו או את היותו חסר דת. דיון זה מחמיץ את ההזדמנות שהסוגייה מציבה לפתחנו, לשיח זהויות; שיח תרבותי העוסק בשאלת מהות זהותנו היהודית.
בקשתו של יורם קניוק, שונה במהותה מעתירה לבג"ץ של קבוצת אזרחים בראשות שולמית אלוני, הדורשים להגדיר אותם בסעיף הלאום כ"ישראלים", לא כיהודים. דרישתם היא כפירה בעיקר העיקרים של הציונות, הקמת "מדינת היהודים" כהגדרתו של הרצל, או "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", כהגדרת מגילת העצמאות. הציונות נועדה להבטיח את קיומו ועתידו של העם היהודי, באמצעות מדינת לאום יהודית ריבונית בארצו, מדינת ישראל. הרעיון שהגולם – מדינת ישראל, יקום על יוצרו – הציונות, יהפוך על צירה את ייעודה של המדינה מהבטחת קיומו של הלאום היהודי, לקץ קיומו של הלאום היהודי והחלפתו בלאום מומצא – "ישראלי", מין בליל חסר שחר של בני לאומים שונים החיים בארץ הזאת, והגדרתם באופן מלאכותי כ"לאום" חדש, הוא רעיון עוועים.
יורם קניוק לא נקט בגישה החסלנית הזאת. הוא עומד על הגדרתו כבן הלאום היהודי, וככזה – על הגדרתו כיהודי חסר דת. קניוק אינו כופר בהיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. העיקרון העומד בבסיס דרישתו הוא הפרדת הלאום מן הדת.
האם ראוי ונכון להפריד את הלאום היהודי מן הדת היהודית? מהו לאום? האם הוא רק הגדרה אתנית של בני מוצא אחד? אם הגדרתו של הלאום היהודי היא אתנית בלבד, אין משמעות לשאלת הדת. אולם לאומיות אינה רק אתניות; היא תרבות, היא היסטוריה, היא ייעוד משותף. התרבות היהודית אינה רק דת, ובוודאי שאינה רק ההגדרה האורתודוכסית של הדת. וההיסטוריה היהודית אף היא אינה רק דת. אולם בשלושת אלפי שנות התרבות היהודית, המגדיר העיקרי שלה היה הדת. וגם עיקרה של התרבות החילונית שנוצרה ב-200 השנים האחרונות, הוא דיאלוג עם המקורות היהודיים הדתיים. אחד העם, ביאליק, שלונסקי, אלתרמן, יהודה עמיחי – כל יצירתם היתה הדיאלוג הזה. וגם יצירתו של יורם קניוק, אחד הסופרים הטובים והחשובים בתרבות הישראלית, שואבת מן המקורות. אין לאום ללא תרבות לאומית, אין לאום יהודי ללא תרבות יהודית, אין תרבות יהודית ללא הדת היהודית, ולכן אי אפשר להפריד בין הלאום והדת.
הפרדה כזו מנוגדת להיסטוריה ולמהות המיוחדת לעם היהודי. הנצרות והאסלאם, למשל, אינן דתות לאומיות. נוצרי יכול להיות בן כל לאום וכך גם מוסלמי. צרפתי, גרמני, רוסי, יכולים להיות בני כל דת שהיא. הייחוד היהודי הוא הקשר שאינו ניתן להפרדה בין לאום ודת; אין דבר כזה יהודי מוסלמי או יהודי נוצרי. בן הלאום היהודי אינו יכול להיות בן דת אחרת. לכן, הפרדה מלאכותית כזו, בין יהודי לדתו, יכולה להיות כתובה במסמכים משפטיים, אך היא מנותקת מן החיים האמיתיים.
ומה באשר ליהודי שאינו דתי, שאינו מאמין, שאינו שומר מצוות? יש יהודים רבים כאלה. רוב היהודים בימינו אינם מגדירים עצמם כדתיים, בוודאי לא כדתיים אורתודוכסיים. על פי הסקרים, רוב היהודים בישראל שאינם דתיים מגדירים עצמם כמסורתיים. על פי אותם סקרים, רוב היהודים המגדירים עצמם כחילוניים, חשים זיקה למסורת ולתרבות ושומרים על חלק מן המצוות ומן המנהגים. אין כמעט חילונים שאינם מלים את בניהם. אין כמעט חילונים שאינם חוגגים את ליל הסדר. רוב גדול של החילונים מדליקים נרות חנוכה. רבים מאוד מן החילונים צמים ביום הכיפורים. חילונים רבים שותפים לתופעת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני בעשרים השנים האחרונות. העובדה שאין הם דתיים, אינה הופכת אותם ל"חסרי דת". בעצם היותם בני הלאום היהודי, הם בני לאום שיש לו דת, ולכן הם אינם חסרי דת.
יש מקום לבירור מעמיק על מקומה של הדת בחיים בישראל; יש מקום לדיון פתוח על הנהגת נישואין אזרחיים, על המעשה האנטי ציוני של הערמת קשיים על הגיור, על המונופול האורתודוכסי על החיים הדתיים, על תופעות של הקצנה דתית. בהגדרות משפטיות וירטואליות כמו "יהודי חסר דת", ובשיח הזכויות סביב הפסיקה הזאת, אין כל תרומה לבירור הזה. 
 
3. אהוד, שתי תגובות לדבריך [גיליון 684]:
א. תגובתך על הגינוי שהוצאתי למעשה הנבלה של הצתת המסגד מוזרה. הרי אתה יודע היטב שאני יוצא חוצץ שוב ושוב, כולל בעיתון שלך, נגד התופעות של אנטי ישראליות ואנטי ציונות בתוך מדינת ישראל (פחות מפריע לי כשזה מצד ערבים, יותר כאשר זה מצד יהודים). אבל האם ניתן לשתוק כאשר יוצאים מתוכנו חוליגנים לבצע לערבים את מה שעשו לנו בהיותנו מיעוט, בגולה? כמנהל הגוף המרכזי העוסק בזהות יהודית באצבע הגליל, ראיתי לנכון להוציא גינוי חריף למעשה נורא שנעשה בידי מי שמתיימרים ליצג בכך, כביכול, את ה"יהדות". ואגב, בניגוד למה שכתבת, המשטרה עצרה חשודים בהצתת המועצה ואין לי כל ספק שהם יעמדו לדין.
ב. הצעתך לפרס נובל לשלום למובראק. על מה? על כך שהוא רצח את השלום שקודמו סאדאת חתם עמנו? על כך שקיבל שלום חם והפך אותו למלחמה קרה? על כך שבניגוד לסאדאת, שבפחות מארבע שנים ביקר בישראל 5 פעמים, הוא במשך 30 שנות שלטונו לא ביקר בישראל אפילו פעם אחת (למעט גיחונת להלוויה של רבין)? על ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית בתקשורת "החופשית" ובמערכת החינוך תחת שלטונו? על המערכה המדינית שהוביל לדה-לגיטימציה של ישראל, כמו ועידת דרבן שהוא היה משושביניה הראשיים? נכון, ייתכן מאוד שכעת יהיה אפילו יותר גרוע. אבל מובראק ו... שלום?!
אבל אם ערפאת קיבל פרס נובל לשלום, כל אחד יכול לקבל את הפרס הזה. אגב, ערפאת ראוי יותר לפרס נובל לכימיה. למה כימיה? מה לו ולכימיה? ומה לו ולשלום?
 
אהוד: א. אני חושש כי מציתֵי בניין המועצה המקומית בטובא סנגריה ייצאו בלי כלום או ישוחררו בעונשים קלים כמו הפורעים הערביים בעכו ביום הכיפורים.
ב. למובאראכ היה מגיע בהחלט פרס נובל לשלום על שהצליח להחזיק את השלום עם ישראל במשך יותר מ-30 שנה! שיא ששום מנהיג ערבי לא הגיע וכנראה גם לא יגיע אליו!