בימים אלה תִמלֶאנה 55 שנה למבצע "קדש", שמרוב מעשׂי גבורה לפניו ואחריו עלול הזיכּרון הקולקטיבי של כולנו לראות תאריכים בִּמקום אנשים בּשׂר ודם. אחד מגילויי-ההקרבה הגדולים במִבצע זה היה סיפורו של טוראי יהודה קן-דרור, חייל-מילואים בחטיבת הצנחנים שחצתה את מעבר המִּיתְלֶה ונהגו האישי של מג"ד יחידתו, סא"ל אהרון דוידי. יהודה יצא לבדו בּג'יפּ בעומקו של ערוץ המיתלה, על מנת להווֹת מטרה חיה שתחשׂוף את מקורות אש-התופת המִצרִית שהִמטיר האוייב מִמַחבּואים מוּסווים היטב בקירות-הסלע הגבוהים והתלולים מִשני עבריו של מסלוּלוֹ. נסיעת-הקרבה זו לא נתמשכה יותר מ-500 מטר, כשגופו של יהודה סופג כמויות נוראות של אש. חבריו הצנחנים היו בטוחים כי נהרג, אך שעות אחדות לאחר פגיעתו הצליח נער זה לחזור אל רֵעיו בשארית כוחו, כשהוא זוחל, יָרוּי ושותת-דם, לאורכּה של כל הדרך. כעבור כחודשיים, בשלושה בינואר 1957, הוא מת מפצעיו בבית-החולים כשגבורתו הפכה זה כבר לאגדה. שנים רבות לאחר-מכן ניטש ויכוח אם היה זה מעשׂה של התנדבוּת או ציוּת הֵרואי לפקודה. אך שום ויכוח לא יכול היה, לא אז ולא כיום, להתעלם מן הגבורה וממידת ההקרבה שגילה צנחן בן 21 זה הראוי להיזכר כאחד הנדירים בעזי-הנפש.
הבּאלאדה הצנועה שהוקדשה לזכרו מִזמן, בספרי הראשון "אתם נוער אתם?!", גרמה לי להגיש אותה לאביו השכּוּל שלמה (ששָּכַל כבר בן אחד, אליהו קן-דרור מזרחי, במלחמת השיחרור, כמשפחות כּפוּלות-שכוֹל רבּות). הוא היה אז סנדלר ברחוב מודיעין בּרמת-גן, ולמרות ששתק כשהוּגש לו הספר – עיניו אמרו יותר מִשֶּמילים יכולות לומר.
 
הַנַּעַר עִם הַגִּ'יפּ
 
הַקְשֵב, רֵעִי, וּשְמַע: גְבוֹהִים וַעֲמֻקִּים
קוֹרוֹת אוֹתוֹ הַקְּרָב כְּמַעֲבַר הַמִּיתְלֶה
שֶבּוֹ דְמָמָה גְדוֹלָה נָשְבָה מִן הַצּוּקִים
וּבוֹ אָמַר הַגְּדוּד רֹאש-גֶּשֶר לְהָקִים
עֵת כּוֹחַ-הָאוֹיֵב מִן הַנְּקִיקִים הִסְכִּית לוֹ.
 
– הִסְכִּית לוֹ? הַאֻמְנָם? הֵן לַהַק הַמְּטוֹסִים
דִּוֵּחַ כִּי פְּנוּיָה הַדֶּרֶךְ הַנִּפְתֶּלֶת.
– נָכוֹן, רֵעִי, נָכוֹן, אַךְ עֵין הַטַּיָּסִים
הָאֲמוּנָה עַל צֹפֶן וָאדִי וּרְכָסִים
לֹא פִּעְנְחָה אֶת סוֹד הַמִּדְרוֹנוֹת הָאֵלֶּה.
 
– וְהִיא נִתְּכָה, הָאֵש? – נִתְּכָה, רֵעִי, נִתְּכָה
כְּגַעַש מִוּוּלְקָאן וְרַעַם מִשָּמַיִם
וּמִן הַזַּחְלָמִים שֶנָּעוּ בְּבִטְחָה
הָלְמוּ נִפְצֵי בָּזוּקָה וְתוֹתָח בִּשְנַיִם
וְנַעֲרִי הַגְּדוּד הֵגִיחוּ מִפִּתְחָם
וְתֹפֶת נִתְגָּעֵש –
וְלֹא יָדְעוּ מִנַּיִן...       
 
אַחַר –
הָיְתָה דְמָמָה שֶבֵּין מַטָּח לִצְרוֹר
וּמִישֶּהוּ צָעַק: "אֶחָד עִם דָּם – קָדִימָה!
לָנוּעַ עִם הַגִּ'יפּ וְאֶת הָאֵש לִגְרֹר,
לִשְלֹף אוֹתָהּ מִכָּל הַמַּחְבּוֹאִים וִיהִי-מָה!"
וְהַטּוּרַאי קֵן-דְּרוֹר,
כֵּן, ְהַטּוּרַאי קֵן-דְּרוֹר
יָצָא וְהַתִּזְמֹרֶת הַמִּצְרִית הִרְעִימָה.
 
– בַּמֶּה, בַּמֶּה יָצָא מוּל תֹּפֶת שֶכָּזֶה:
בָּ"עֻזִּי" הַנַּנָּס? בָּרֶכֶב הַפָּתוּחַ?
 – בְּאֹמֶץ-לֹא-מִזֶּה שֶבּוֹ חוֹשְׂפִים חָזֶה
מוּל אֶלֶף סִיּוּטֵי הַמָּוֶת הַבָּטוּחַ.
– חֲדַל מִסִּפּוּרְךָ, רֵעִי, לִבִּי חוֹזֶה
אֶת נַהַם אַחְרִיתוֹ...
 
גוּפוֹ הָיָה שָטוּחַ
לְצַד הַגִּיפּ הַחַם. שָעָה רַבָּה הָמְתָה
הָאֵש בַּמַּחְבּוֹאִים שֶנֶּחְשְׂפוּ לָעַיִן
אַךְ עִם עֲרֹב הַיּוֹם כְּבָר אֶגְרוֹפִים שָמְטָה
וְנִמְחֲתָה מִגְּבוּל הַמִּיתְלֶה וְהַלַּיִל.
מוּזָר, אַךְ בֵּין סְמוּקֵי-הַדָּם-וְהַכֻּמְתָּה     
הָאֵש שֶבְּעֵינָיו לֹא נִמְחֲתָה עֲדַיִן...