האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? זאת השאלה המרכזית הנוגעת למשבר המתמחים. אם אזרח יכוון אקדח אל רקתו של ראש הממשלה וכתוצאה מכך ישיג מטרה שאני מאמין בה, ששנים ציפיתי לה, האם אתמוך בצעד שהוא נקט? האם המטרה, חשובה ככל שתהיה, מצדיקה זאת?

לצורך הדיון, אני יוצא מנקודת הנחה שהמתמחים צודקים בכל תביעותיהם. מתוך הנחה זו, נשאלת השאלה מהן הדרכים הלגיטימיות להיאבק על מטרות צודקות במדינה דמוקרטית, והאם אלו הדרכים שנוקטים המתמחים והרופאים?

המתמחים חצו ארבעה קווים אדומים של מאבק לגיטימי.

האחד – לא תעמוד על דם רעך. כאשר אני רואה אדם מדמם, חובתי המוסרית והחוקית לעזור לו. איני חובש ואיני רופא, אך עליי לעשות כמיטב יכולתי. אדם שבחר במקצוע הרפואה – הצו הזה מחייב אותו אלף מונים. בשבועת הרופאים הוא נשבע להציל חיים ולא לגרום נזק לחולים. נטישה המונית של בתי החולים, כלל לא משנה מה הסיבה לה, היא הפקרת חיי אדם, מצד מי שייעודו בחיים הוא הצלת חיי אדם. איש אינו מכריח אדם לבחור במקצוע הרפואה, אך אדם שבחר בכך, אינו יכול לפעול בניגוד לאתיקה הבסיסית של מקצועו. אדם פרטי יכול לפרוש מן המקצוע. נטישה של המוני רופאים בעת ובעונה אחת, היא הפקרות בלתי נסבלת.

השני – שבירת העבודה המאורגנת. כל ההישגים החברתיים ובפרט הישגי העובדים, במאה וחמישים השנים האחרונות, הושגו בזכות העוצמה של העבודה המאורגנת. עומדים המעסיקים, במקרה זה המדינה, מול ארגון מייצג ודנים אתו על תנאי ההעסקה. הארגון מעניק לעובדים עוצמה אדירה, להבדיל מכוחו של העובד הבודד, ולו בזכות נשק השביתה שאותו הוא יכול להפעיל. זאת עוצמה אדירה. עוצמה דורשת אחריות. המדינה יודעת שעומד מולה גוף אחראי והיא מנהלת אתו מו"מ בידיעה שניתן לסגור אתו עסקה. אי אפשר לקיים יחסי עבודה, במציאות שבה העובדים אינם מכבדים את ההסכם אליו מגיעה נציגותם הנבחרת. בתום שביתה ממושכת וקשה, שזכתה לאהדה ותמיכה של הציבור ושל החולים, הגיעה הנהגת הרופאים להסכם עם המדינה. כמו כל הסכם, אין הוא מושלם. כמו בכל הסכם, יש בו פשרות וויתורים. אך זה הסכם טוב, ששיפר באופן משמעותי את שכרם ותנאיהם של הרופאים, בעיקר בפריפריה. שבירת הכלים מצד עובדים שאינם מכבדים את ההסכם שאליו הגיעו נציגיהם, עלולה לשבור את העבודה המאורגנת בישראל, לגרום לנזק חברתי עצום, ולפגוע קשות, לטווח רחוק, בציבור העובדים בישראל. מי ערב לכך, שאם נציגי המתמחים יגיעו כעת להסדר עם האוצר, לא יקומו רופאים קיצוניים יותר שלא יכבדו את ההסכם וימשיכו לנהל מאבק? יש לזה סוף?

השלישי – סכנת אנרכיה. הנכונות לשבור כלים, האיום המתמיד להפר צווי בתי משפט, חוסר הנכונות להתגמש, להתפשר, מסכנת את הדמוקרטיה. זה המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה.

הרביעי – החוזה על תנאי עם החברה הישראלית. הצעד מעורר הסלידה ביותר, בעיניי, היה התור המתוקשר של מאות רופאים ליד שגרירות קנדה. האם מדובר באזרחים על תנאי במדינת ישראל? האם הקריירה המקצועית היא המולדת של האנשים האלה? חוסר הצדק החברתי הקשה ביותר בישראל, הוא הפער בין תוחלת החיים במרכז ובפריפריה. בצדק, ההסכם עם ההסתדרות הרפואית העניק עדיפות לפריפריה, כדי לעודד רופאים לעבור לפריפריה. המאבק נגד ההסכם, הוא נגד ההעדפה הזאת, כלומר בעד הנצחת הפער הזה. למה? כנראה שעפולה רחוקה מידי לאותם רופאים. מונטריאול קרובה יותר.

המאבק החברתי החשוב והצודק של אזרחי ישראל בקיץ האחרון, נועד להחליף את תרבות הג'ונגל הדרוויניסטי, החזירי, של כל דאלים גבר, ברוח של ערבות הדדית וסולידריות, רוח של צדק חברתי. במאבק החברתי עלו דרישות צודקות מאוד מן הממשלה. אך לא רק הממשלה יוצרת את הג'ונגל ולא רק היא מחויבת להשתנות. גם אנו, האזרחים. התנהגות הרופאים, הנוקטים בגישה של "המטרה מקדשת את כל האמצעים" ושוברים את כל הכלים, היא תרבות הג'ונגל בהתגלמותה.

תהיה הביקורת על הממשלה ועל ראש הממשלה צודקת ככל שתהיה, שום דבר אינו יכול להצדיק את התנהגות הרופאים.

2. מחיר הקמפיין

שעות אחדות בטרם התכנסה הממשלה לישיבה בה החליטה לקבל את עסקת שליט, חסמו מפגינים אוטובוס של משפחות מחבלים בדרכם לביקור אצל יקיריהם האסורים בכלא שאטה, במחאה על כך שאין ביקורים של הצלב האדום אצל גלעד שליט.

לא היתה זו ההפגנה היחידה ברוח זו. זה היה חלק מן המאבק למען שחרורו של גלעד שליט. אך היה זה מרכיב קטן, צדדי וזניח במאבק. עיקר הקמפיין היה לחץ מאסיבי על ממשלת ישראל להיכנע לתביעות חמאס ולהחזיר את גלעד שליט הביתה בכל מחיר.

עצם המאבק למען גלעד שליט ועצם העובדה שלא היה יום ששמו לא הוזכר בכל פורום ובכל פינה בארץ, היא תעודת כבוד לחברה הישראלית. אולם אופי המאבק היה בעייתי והזיק מאוד לטובת העניין.

נשער לעצמנו מה היה קורה, אילו המאבק נשא אופי אחר לגמרי. הפגנות ליד שגרירויות זרות והפגנות של יהודים ואוהדי ישראל בכל העולם, לשם הפעלת לחץ מאסיבי על חמאס כולל סנקציות כבדות על המשטר בעזה. הפגנות סוערות לאורך התקופה נגד ביקורים אצל המחבלים האסורים כל עוד אין ביקורים אצל גלעד. לחץ מאסיבי, כמו הלחץ שהופעל למען כניעה – למען סגירה הרמטית של המעברים בין ישראל לרצועת עזה, כל עוד גלעד בשבי (גם כך הואשמנו במצור שלא היה; מוטב היה באמת לצור, כמנוף לשחרורו של גלעד). קמפיין חריף להפסקת העברת המיליונים לפושעי המלחמה המחזיקים בגלעד – אף לא אגורה, לא מיסים, לא משכורות וכו', כל עוד שליט שבוי. הפגנה למען פעולות חריפות, הולכות ומחריפות, כמו הפסקות חשמל יזומות יומיות, עד שחרורו של גלעד. לחץ על הממשלה לפעול לחילוצו של גלעד שליט בפעולה צבאית. ולצד כל זה, גיבוי לעמידה איתנה של הממשלה במו"מ.

מה היה קורה במקרה זה? לא אחת שאלתי את חבריי הפעילים בקמפיין את השאלה, והם השיבו שדרך זו תמנע את שחרורו של גלעד. דומני, שעסקת שליט מפריכה את הטענה הזאת. לאורך שנים נטען שמתווה ההסכם ידוע וברור לכל, אין סיכוי שחמאס יתגמש כמלוא הנימה, ולכן אין ברירה אלא לקבל אותו. לפני חודשים אחדים, כאשר נתניהו קיבל את הצעת המתווך הגרמני וחמאס דחו אותה, הקמפיין יצא נגד... נתניהו. למה? מתוך אותה הנחה, שהדרך היחידה לשחרר את גלעד, היא כניעה לתביעות חמאס. בסופו של דבר, חמאס נאלצו להתפשר וויתרו על תביעות שעד לפני שבועות ספורים נחשבו ל"ייהרג ובל יעבור". הם ויתרו על שחרור צמרת חמאס, הם ויתרו על כמה מהטרוריסטים המרכזיים שהיו סמל בעבורם, הם הסכימו לגירוש מאות מחבלים משוחררים ואי-חזרתם ליו"ש. איך זה קרה? למה הם ויתרו? מן הסתם, העיתוי קשור לשינויים במזה"ת. אך המהות היא, שהם הבינו (בצדק או שלא בצדק) שיותר מזה לא ישיגו, וכיוון שהיה להם אינטרס בעסקה, שתשחרר מאות מחבלים, הם נאלצו לבלוע את הגלולה המרה ולהתפשר.

אם כך קרה, כשבישראל נערך קמפיין המוני, בתמיכה רבתי של הציבור הישראלי, לעסקה בכל מחיר, נשער בנפשנו מה היה קורה אילו הקמפיין היה ברוח שהצגתי. הרי אמנות המו"מ היא היכולת להבין את הפסיכולוגיה של היריב – מה נקודת השבירה שלו ומה הקווים האדומים האמתיים שלו. הקמפיין לשחרור שליט בכל מחיר, העניק לחמאס רוח גבית אדירה וחיזק את לב פרעה. הקמפיין הזה, שאין כל ספק בכוונותיו הטובות (אם כי היתה בשוליו גם ציניות, כמו מבצעי הרייטינג של העיתונים, כביכול למען גלעד), גבה מחיר כבד מאוד.

המחיר שהקמפיין גבה הוא משך השבי ותנאי ההסכם. אין לי ספק, שאלמלא הקמפיין הזה, ניתן היה לשחרר את גלעד שליט מזמן, לפני מיספר שנים, ובמחיר נמוך לאין ערוך. מחיר הקמפיין הוא הארכת הסבל הנורא של גלעד שליט, של משפחתו, של חבריו ושל הציבור כולו עוד שנים מיותרות. מחיר הקמפיין הוא הנזק שבוודאי נגרם לגלעד מהתמשכות שביו. מחיר הקמפיין הוא התנאים הקשים של ההסכם – שחרור מאות רוצחים ומחבלים, שמניסיון העבר, אין ספק שרובם יחזרו לטרור, ושעצם ההסכם מעניק לטרור תנופה ומעודד חטיפת חיילים בעתיד.

המחיר האמתי של ההסכם, אינו עצם יציאתם של המחבלים לחופשי, אלא הישראלים שעתידים להיהרג בגין שחרור זה. חייהם של רבים מהם היו ניצלים, אילו תנאי ההסכם היו שונים. תנאי ההסכם היו שונים בתכלית, אלמלא הקמפיין.

מן הראוי שהחברה הישראלית, שרובה המכריע נטל חלק בקמפיין הזה, תקיים חשבון נפש נוקב, על מנת שלא נחזור על כך בעתיד.

3. שערוריית גרפל

בעסקת גרפל לא שוחררו רוצחים. בעסקת גרפל לא שוחררו אלף מחבלים. בעסקת גרפל ארגון טרור לא הוריד מדינה דמוקרטית ריבונית על ברכיה. הנזק הביטחוני הישיר של עסקת גרפל זניח לעומת נזקה של עסקת שליט. אבל מבחינה עקרונית, ערכית – זו עסקה חמורה יותר.

אל מול הבעייתיות שבעסקת שליט, עמדה מחוייבותה של מדינת ישראל לחייל צה"ל, שהגן על המדינה ונשבה בעת פעילות מבצעית. לכן, למשל, ראוי היה לחלץ אותו בפעולה צבאית, ואי חילוצו, הוא כישלון חמור של מדינת ישראל. מצבו של שליט לא היה ידוע, והיה חשש לחייו אם לא ישוחרר.

האם מישהו מעלה על דעתו פעולה צבאית לחילוצו מהכלא של אילן גרפל? כמובן שלא. מדובר באזרח ישראלי, שעל דעת עצמו מסיבותיו האישיות נסע למצרים, מדינה ריבונית המצויה ביחסים דיפלומטיים עם ישראל. יש למדינה אחריות לכל אזרח שלה. בכל מקום בעולם, מטפלת השגרירות בענייניו של כל ישראלי, ואם הוא נעצר, בצדק או שלא בצדק, תפקיד השגרירות לדאוג לו ולצרכיו. אם מעצרו מעצר שווא, יש להפעיל לחץ דיפלומטי לשחרורו. אם זכויותיו נפגעות, יש לפעול לכך שזכויותיו תישמרנה. לא היה חשש לשלומו של גרפל ולחייו, כך שלא הייתה כאן בעיית פיקוח נפש, המצדיקה ויתור על עקרונות ותשלום מחיר כבד.

אז מה פתאום ישראל השלימה עם מציאות, שמדינה ריבונית, שעימה יש לנו יחסים דיפלומטיים, נוהגת כארגון טרור וסוחטת מישראל שחרור אסירים מהכלא תמורת גרפל? גרפל הוא גם אזרח אמריקאי – האם מצרים העלתה על דעתה לדרוש שחרור אסירים מצריים מארה"ב? אין ספק שלא, כפי שלא הייתה דורשת זאת מאף מדינה. אבל מדינה המשדרת שהיא "נותנת" הופכת ליעד לסחטנות בידי כל ביריוני השכונה. וכאשר מדובר במדינה החיה בסביבה ביריונית, השדר הזה הוא בעייתי ומסוכן מאוד. ישראל משדרת לכל המזה"ת, שכדאי לחטוף ולעצור ישראליים, ללא כל סיבה וללא כל תואנה, בידי ארגוני טרור או מדינות ריבוניות, כי החטיפות הללו והמעצרים הללו משתלמים. השדר הזה מזיק ומסוכן מאוד, הרבה יותר מהנזק, החמור כשלעצמו, שבעצם שחרורם של סוחרי הסמים והנשק שהסתננו לישראל.

מזה 11 שנים כלוא בכלא המצרי אזרחי ישראלי נוסף, עודא טראבין, שהורשע בריגול לטובת ישראל. אם כבר חתמה ישראל על עסקת חליפין, מדוע לא עמדה על כך שיחד עם גרפל ישוחרר גם טראבין? מדברים שנאמרו בימים האחרונים, הן מפי ח"כ ישראל חסון, שהיה שותף לניהול המו"מ על העסקה, והן מפי גורמים מצריים, אני מתרשם ששחרורו קרוב. מן הסתם, נדרש לשחרר אסירים נוספים לשם כך. הרי המצרים אינם פראיירים. אם ישראל "נותנת", הם ימצו את כושר הסחיטה שלהם עד תום.

מה הסיבה לכך שישראל פעלה בהצלחה לשחרורו של גרפל כעבור כארבעה חודשים ולא הצליחה לשחרר את טראבין אחרי 11 שנים. מן הסתם, אזרחותו האמריקאית של גרפל היא הסיבה המרכזית לכך, וסיבה נוספת היא העובדה שגרפל הוא בגדר חשוד בעוד טראבין הורשע בדין. אולם אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה, שמוצאו הבדואי של טראבין לא הקל עליו, בלשון המעטה. וגם אם ההרגשה הזו אינה מוצדקת, יש להבין עד כמה היא בלתי נמנעת, ולאלו תחושות קיפוח ותסכול היא גורמת בקרב הבדואים בישראל. די בכך, כדי שישראל תרעיש עולמות ותפעיל את כל מנופי הלחץ על מצרים כדי שתשחררו. כנראה שאופי היחסים החולני בין ישראל למצרים בעידן מובראק, גרם לישראל ללכת על קצות אצבעותיה, ובלבד שלא תפגע בכבודו של הוד רוממותו הראיס ירום הודו, הרגיש כל כך לכבודו. מובראק הלך, השלטון במצרים התחלף, אך דומה שהאופי החולני של מערכת היחסים בין המדינות לא השתנה.

התנגדתי לעסקת שליט, אך אני מבין היטב את השיקולים המצדיקים אותה. כל השיקולים הללו אינם רלוונטיים כלל בעסקת גרפל. עסקת גרפל היא שערורייה. 

*

אורי הייטנר, תיקון טעות: אהוד, לא דרעי ביטל את סעיף הלאום בתעודת הזהות [גיליון 685] אלא שר הפנים אלי ישי, ב-2003, בעקבות פסיקת בג"ץ שחייבה אותו לרשום כיהודים מי שהתגיירו בגיור רפורמי.