על הרומן של ישראל זמיר

"טנקים באבן גבירול – סיפור אהבות"

גוונים 2011, 319 עמ'

לפני שנה קראתי את ספרו של ישראל זמיר "לכבות את השמש", והתפעלתי מההרצאה הריאליסטית, ולעיתים אפילו נטורליסטית, של תיאורי הקרבות שניהלו חיילי גדוד 13 של גולני על משלט 86 במלחמת השחרור – קרב עקוב מדם שנועד להסיח את דעתם של המצרים מכוונת הפלמ"ח לתקוף בגזרת עוג'ה אל חפיר ואבו-עגילה. לפי עדות המחבר, חיילי גדוד 13 שימשו בשר תותחים להאדרת שמו של הפלמ"ח. הספר הרשים אותי ביותר ביכולת התיאורית שבו, ועד כמה שיכולתי לשפוט על פי ניסיוני האישי (שירתי בגדוד 12 של אותה חטיבה, וחוויותיו של המחבר לא היו זרות לי), הסיפור גולל עובדות כהווייתן בכישרון מרשים*).

על-כן קריאת הספר החדש של ישראל זמיר, "טנקים באבן גבירול" זימנה לי הפתעה של ממש – לא מצאתי בו צמידות אדוקה למציאות, אלא גלישה לכתיבה פנטסטית שהיתה מקובלת בזרם הרומנטי.

הספר מגולל שתי עלילות שבאות לידי חיבור רופף במהלך הרומן, ומתחברות חיבור הדוק לקראת סופו. בעלילה האחת מסופר על דודיק, הוא דוד בירן, שניצל בנס מהתרסקות מסוק במלחמת יום הכיפורים, והחיילים המצרים מתעללים בו, מכים אותו, יורים בו בבטן ומשתינים לתוך פיו. הוא ניצל על ידי שלושה טנקים ישראלים שמחסלים את החיילים המתעללים, אך הוא נשאר עם שריטה נפשית קשה והפך להלום קרב, ששכח את עברו וסובל מהזיות נוראות, כשתמונת הזוועה שעבר אינה מניחה לו. הוא חי על גלולות ומקבל סיעוד מהפסיכיאטר ד"ר שביט חשוך הילדים, שמתייחס אליו כמו אל בנו. שושנה, האחות המסורה, שמשרד הביטחון הצמיד לו, הופכת להיות אשת חיקו, ולימים אישתו. אלא שאז מתגלה כישרונו המוסיקלי של דודיק, הגורם לו להרחיק נדוד לאמריקה עם להקת רוק, וכך נפרדת החבילה, והוא נאלץ לתת לה גט. השהות בלהקה מפגישה אותו עם הסמים, והוא חוזר שוב אל עולם ההזיות ונזקק לגמילה. לאחר שהתנקה מהסם, הוא לומד בג'וליארד, מסיים כתלמיד מצטיין ונחשב למלחין ומעבד מחונן. הוא חוזר ארצה, משתלב בקיבוץ ומתאהב בדליה, אלמנת מלחמת לבנון ואם לילדה בשם יסמין. הם מתחתנים, וביום הולדתה של יסמין הנחגג בבית קפה – דליה ויסמין נהרגות בפיגוע התאבדות. השכול מוביל את דודיק שוב אל עברי פי פחת.

בעלילה השנייה מסופר על נערה יהודייה ניו-יורקית בשם נורמה ליליאנסקי, בת לשני הורים אקדמאים, המתחברת לתנועה האנטישמית "הפנתרים השחורים", ולבן-זוג שחור, הבורח עימה לאטלנטה. שם היא מוכית באכזריות בגלל יהדותה, כשבן-זוגה מתעלם, ואף בורח מזירת הפשע. ההורים מחליטים לעלות לישראל ולהתיישב במושב בצפון. גם כאן (שמה עכשיו – נורית חבצלת) היא מתחברת ל"פנתרים השחורים" המקומיים, מתאכזבת ומחליטה להיות "ילדה טובה". היא מסיימת בגרות אקסטרנית, מתגייסת לצה"ל ומשרתת ככתבת "במחנה". מסע אל תוך לבנון מפגיש אותה עם זוועת המלחמה וגורם לה להתאכזב קשות מהנהגת המדינה ומצה"ל. היא משתחררת, ופוגשת בראש מועצה בחבל לכיש, איש בשם מצליח ברזני, מעולי כורדיסטאן, שבנו כלוא בכלא שאטה על מעורבותו בקשרים שבין הון לשלטון. נורית מבקרת את הבן, דניאל, בכלא ומתאהבת בו. אלא שהשב"כ מתנגד לנכות שליש מתקופת מאסרו, והוא שוקע במרה שחורה. נורית רוצה ללדת לו בן, אבל דניאל מתנגד. היא נוסעת לניו-יורק, ומשמשת שם כתבת פרי לאנס לעיתון "על המשמר". שם היא פוגשת את דודיק הנגן בלהקת הרוק, המכור לסמים. היא סועדת אותו, וגם משמשת לו אשת חיק. מצליח ברזני מצליח לשחרר את בנו בעיסקת טיעון, שלפיה על דניאל לעזוב את הארץ לפחות לחמש שנים. מצליח ברזני ונורית מצליחים להוציא את דניאל מהארץ בחשאיות ולהעביר אותו לעיירה דרומית במקסיקו, שם הם חיים באושר, עד אשר הוא מתכוון ללמוד באוניברסיטה המקומית לדוקטורט. בהרצאה שהוא נותן עם קבלת התואר, הוא מצולם בווידיאו, והקלטת מגיעה לטלוויזיה. רוצחים מזהים אותו ומחסלים אותו ליד ביתו.

שני האנשים השבורים – נורית, שאיבדה את בעלה – ודודיק שאיבד את אישתו ואת בתה – נפגשים באילת (דודיק מנגן שם עם להקת הרוק), ועל חורבות חייהם הם הופכים לזוג ומקימים משפחה. הספר מסתיים בלידת תאומים – דליה (כשמה של אישתו של דודיק שנרצחה) – ודניאל (כשמו של בעלה של נורית שנרצח).

הספר גדוש בתמורות חדות, ואף בלתי סבירות שמקומן לא יכירם בפרוזה ריאליסטית. הרי מספר דוגמאות:

נורמה, הנערה המרדנית, המשתמשת בסמים, החברה בארגון אנטישמי, הבורחת מהבית עם שחור עור – הופכת באחת ל"ילדה טובה", עוברת טירונות בהצטיינות ומשמשת כתבת בכירה בעיתון "במחנה". בהיותה במעון החשאי בדרום מקסיקו, היא כותבת רומן, והוא מיד מתקבל להפקה בהוצאה מכובדת בניו-יורק (עמ' 40 ואילך, 48 ואילך, 251-250, 311).

דודיק, הלום הקרב שאיננו זוכר את עברו, הופך באחת למנגן מחונן בלהקת רוק בעלת שם בינלאומי, נוסע עמם להופעות בכל רחבי ארצות הברית, לומד אנגלית בקלות, נגמל מסמים בזמן קצר, מתקבל לג'וליארד היוקרתי, מסיים שם בהצטיינות, ונחשב למלחין ומעבד בעל שם בינלאומי. הוא כותב מוסיקה למחזמר לכבוד מלאת 50 שנה לקיבוץ, וכל העיתונאים רוצים לראיין אותו (עמ' 77, 79, 89, 91, 178, 179, 181-180, 184, 209 ואילך).

דניאל, שרקעו חברה נחשלת המחתנת ילדות קטנות, ומדכאת עד עפר את האישה, מסיים בכלא בגרות ושני תארים, וכשהוא במקסיקו, הוא קולט מיד את הספרדית בלי מבטא זר (למרות שאין לו כמעט עם מי לדבר!), לומד לדוקטורט בספרדית, מקבל תואר דוקטור, ומיד מתקבל לסגל ההוראה של האוניברסיטה (עמ' 117-116, 234-233, 244). בכל שיחת חולין שפתו משובצת בציטוטים מהקלסיקה (לורד ביירון, אברהם בן-יצחק, שקספיר, יהודה הלוי, ניטשה וכו' (עמ' 124, 236, 237, 242, 251, 288, 290). אגב, לא ברור מכל הספר מדוע העולם התחתון פסק עליו גזר דין מוות. הרמז שדניאל יודע יותר מדיי על הקשר בין הון לשלטון אינו מספיק כדי להוביל לסיום דרמטי כל כך של חייו.

מצליח ברזני, בסך הכול ראש מועצה באחד ממושבי חבל לכיש ועסקן מפלגתי (עמ' 117-115), מתגלה כטייקון של ממון: רוכש חנות עבור בנו בטבריה, נוסע לניו-יורק בתחפושת של חסיד ומעניק לנורית סכומי כסף אדירים שבהם היא שוכרת דירת מסתור בעיירה בדרום מכסיקו, וקונה רהיטים, מחשבים וכו' (עמ' 126, 166-162, 198-195), כשנולד מרצלו, בנם של נורית ודניאל, הם שוכרים עוד בית עבור משפחותיהם של ראול המאבטח, ואמיליה המיילדת – שניהם מקבלים גם משכורת שמנה – שוב מכספו של ברזני (עמ' 240-239, 245), הוא שולח מטוס מיוחד שיעביר את נורית ואת גופת בנו מהעיירה ואחקה למקסיקו סיטי, וכשהיא מגיעה ארצה, הוא מעניק לה מכונית (עמ' 275-274, 280).

מרצלו, הבן של דניאל ונורית, הופך באחת למרדכי (על שם אביו של הסבא – מצליח ברזני), עובר ברית מילה בלי שום תלונה, לומד עברית בצ'יק ומתאהב בדודיק החבר של אימו (281-278, 308).

יסמין, הבת של דליה האלמנה שהתחתנה עם דודיק, היא בת קיבוץ, ולמרות הרקע שלה – היא עולה על כיסא בבית קפה תל-אביבי ומתחילה לשיר בפני קהל את שירו של הזמר השחור ג'ש וייט. בקהל מאזין במאי הצגות ילדים, והוא כבר מוכן להזמין אותה לשחק בצוות שלו – כל זה קורה רגע לפני הפיגוע (עמ' 255).

סטיות נוספות מההרצאה הריאליסטית ימצא הקורא בתיאור ההתחפשות הפנטסטית של ברזני האב וברזני הבן לחסידים בטיסותיהם לארצות הברית (עמ' 162, 201), והשיחה הרהוטה בחלום בין דניאל המת עם נורית אלמנתו (עמ' 289-288).

הרומן לוקה, לטעמי, גם בפרטנות יתר, כגון – איך מכינים מלאוואח (עמ' 36), תיאור המטבח האמריקאי (עמ' 168), תיאור גיאוגרפי-היסטורי של מחוז ואחקה (עמ' 233), תולדות הסחלב (עמ' 262), קורות "ההרחבות" במושבים (עמ' 265), תיאור הקתדרלה בוואחקה וקורותיה (עמ' 277), סיפור חייה של ג'ורג' אליוט (עמ' 286), סיפור חייו של פרנציסקוס הקדוש (עמ' 301), תיאור היווצרות ההרים באילת (עמ' 303).

למרות כל הטענות הנ"ל, הנובעות בעיקר משום "הפיינשמקריות" הספרותית שלי, אני מודה ומתוודה שקראתי את הרומן בשקיקה, וכי מצאתי בו פרקים מרתקים ממש, ובראשם שני הפרקים על מוריס פרישברג (עמ' 177-170, 318-313), הבונדיסט האחרון בשכונת ברונקס ההרוסה, והמאכלסת בבתיה מעלי העובש (ללא חשמל, מים זורמים וטלפון) שחורים והיספנים. הוא נשאר שם מתוך עיקרון בונדיסטי אנטי ציוני, ומדבר מתוך השפל הנורא, בו הוא נמצא, על אחוות מדוכאי כל העמים. הפרקים האלה הם ממש פנינים ספרותיות.

מי שמבקש ברומן גם קטעים מפולפלים (למה לא?), ימצא בספר שפע של תיאורי התעלסויות והזיות מיניות (עמ' 34, 35, 78, 91, 138, 150, 180, 196, 231, 287-286, 299, 306).

אני סבור שעורך מוכשר היה מיטיב עם הספר, אבל גם בצורתו הנוכחית הוא בהחלט מעורר עניין, ואפילו מרתק.

*) על "לכבות את השמש" כתבתי רשימה בשם "ניתנת האמת להיאמר" שפורסמה ב"חדשות בן-עזר", גיליון 576, 23.10.2010.

אהוד: אני מודה ומתוודה, אני העורך והמתקין לדפוס של הרומאן של ישראל זמיר, ותודה לאל לא עלה בדעתי לסרס אותו ולחבל בו, לפי מה שמשה גרנות יודע כנראה טוב יותר מזמיר וממני גם יחד – מה היה צריך הרומאן להיות ומה מותר ומה אסור היה לכלול בו לאחר שהוגדר אצלו בביקורת כ"פרוזה ריאליסטית"! – לדעתי "התמורות החדות והבלתי סבירות" שגרנות מוצא ברומן הבידיוני הזה – הן דברים שגם אבא של ישראל זמיר לא היה מתבייש בהם ברומאנים שלו! כמה טוב שהרומאן המרתק של ישראל זמיר נפל בידי עורך פחות "מוכשר", עורך כמוני – ולא בידי עורך "מוכשר" שהיה נוהג בספר על פי הצעותיו של משה גרנות!