פרופסור לוציה בר-גיל התיישבה במשרדה על כיסא המנהלים השחור והגבוה. היא בדקה היטב – לשאר ראשי החוגים באוניברסיטה לא ניפקו כסאות גבוהים יותר. למרות שמה, מעולם לא נראו על פניה אור, שמחה, או גילה. נראו רק סימני הגיל המתקדם. העובדים תחתיה מצאו לה שם מתאים יותר: "לוציה דה לה מירמור", או פשוט: "לוציה הממורמרת", וזה היה עוד בזמנים הטובים. מאז שקיבלה את הבשורה המצב עוד התדרדר.
איך זה קרה דווקא לי? חשבה. הרי אני היא זו שתמיד כתבה מאמרים על הנושא: "מה צריכים לעשות חולים שקיבלו סרטן ושואלים 'למה דווקא אני'..." אני היא זו שלא מכבר ארגנתי את הכנס המדעי החשוב ביותר בנושא. על מה לא דנו שם? "הזכות למות בכבוד", "המתות חסד", "מוות טבעי או מיתה טכנולוגית" , "מערך השירותים לחולים הנוטים למות", "חולי סרטן בטיפול פליאטיבי: אספקטים פסיכולוגיים ושיפור איכות החיים של החולה", והנה דווקא לי זה מגיע...
במחשבה שנייה חשה פרופ' לוציה מבוכה על כך שבכלל העלתה את השאלה: "איך זה קרה דווקא לי..." את התיאוריה היא ידעה על בורייה. היא ידעה שכולם תמיד שואלים את אותה השאלה. הרי היא היתה זו שניסחה את התהליך האובייקטיבי העובר על כל החולים מרגע קבלת הידיעה. את כל השלבים היא ידעה לדקלם בעל פה:
הכחשה: עשויה לסייע מכיוון שהיא נותנת זמן להסתגל למצב. הכחשה יכולה גם לתת זמן לפתח רגש של תקווה אודות העתיד. אם תחושת ההכחשה נמשכת זמן רב, היא יכולה להפריע לחולה לקבל את הטיפול הנדרש.
כעס: אחרי ההכחשה והשאלה "למה אני?" בא הכעס: כעס על המחלה. כעס על מי שמטפל בך. כעס על קרובים וידידים וכל האנשים הבריאים. הכעס בא מפחד, תסכול, חוסר אונים. אדם מאמין, עשוי לכעוס גם על אלוהים.
פחד: פחד ודאגה מהכאבים, פחד להיראות לא טוב מהטיפול הכימותרפי. פחד מן מוות.
מתח נפשי: הפחד מביא למתח נפשי: הלב פועם מהר יותר. כאבי ראש או שרירים. חוסר תיאבון, כאבי בטן או שלשולים, חולשה או סחרחורות, תחושת לחץ בגרון ובחזה. חוסר שינה או הרבה מדי.
גם את הפתרונות היא עצמה ניסחה כבר מזמן במאמר שפרסמה:
"אם אתה כועס, אל תעמיד פנים שהכל בסדר. דבר אודות הכעס. הדיבור יסייע לך להרגיש טוב יותר. עם המתח הנפשי יש להתמודד ע"י: פעילות גופנית, הקשבה למוסיקה, קריאת ספרים, שירה, תחביבים: מוסיקה, עבודות יד וכד', והחשוב ביותר - הירגעות."
היא גם הגדירה את מטרת הטיפול הפליאטיבי בחולה – הקלת סבלו של המטופל ושיפור איכות חייו. טיפול בתופעות לוואי של כימותרפיה, כגון תחושת בחילה. הדרכת המטופל להתמודד עם סבלו: מצוקתו הפיזית והפסיכולוגית. התמודדות עם סימפטומים גופניים: כאב, בחילות וקוצר נשימה, ע"י מתן מורפיום על מנת שהמטופל ימשיך להיות ערני ומתפקד. הצוות הפליאטיבי הרב-תחומי, כולל עובד סוציאלי, יועץ, או איש דת, מסייע גם בתופעות פסיכולוגיות, חברתיות, או רוחניות.
כמה קל לכתוב על זה. בתיאוריה הכול כל כך קל. כותבים, מפרסמים מאמר, עושים קריירה. היא מספיק אינטליגנטית, חשבה לעצמה, לדלג על שלב ההכחשה. אבל איך תתגבר על הכעס והחרדה? היא איננה מסוגלת לעשות דבר מן העצות שנתנה לאחרים. לא קריאת ספרים, לא מוסיקה, לא עבודות יד, לא התרגעות. מה היא תעשה? תלך ותדבר עם עובד סוציאלי או איש דת? את העובד הסוציאלי היא הרי לימדה מה לומר, ובמה הוא כבר יכול לעזור לה. יש לה בכלל ללמוד משהו ממנו?... תלך לאיש דת? היא הרי לא דתייה...
היא נזכרה שפעם כתבה גם משהו על קבוצות תמיכה לנשים חולות סרטן. היא תמיד המליצה לנשים חולות להשתתף בקבוצת תמיכה, ומה עכשיו? מה היא תעשה? היא הרי לא יכולה להשתתף בקבוצת תמיכה כזו. מה היא תגיד להן? ומה הן תוכלנה לומר לה? פרופ' לוציה חשה כמו סריס. הסריס, יודע טוב "מה" צריך לעשות, אבל לא יודע "איך".
היא תמיד נהנתה לכתוב על חולי הסרטן. יש הנאה לא מבוטלת בכתיבה על הסבל של הזולת, ויש בזה גם סיפוק רב, היא חשבה במרירות מפוכחת. ככל שיש יותר סרטן לאחרים, יש יותר סבל, ככל שיש יותר סבל לאחרים, ניתן לכתוב יותר, לפרסם יותר, לארגן כנסים, לנסוע בעולם וליהנות יותר. להרוויח כסף, ובכלל, ההנאה הגדולה היא מן העובדה שאת אישית ניצלת מגורלו של האחר – החולה. מה עושים כשהתיאוריה הופכת לפרקסיס?
עכשיו היא כעסה יותר על עצמה מאשר על המחלה. מה זה היה לה פתאום שהחליטה לשתף את כל העובדים במחלתה איזו שטות הייתה לשתף אותם בצרותיה. עכשיו הם כולם שמחים ומצפים להסתלקותה.
בלילה חשה שגרורה סרטנית עולה לה מהשד השמאלי, מעל הלב, מטפסת לאט לאט למעלה, ומגיעה אל הפה, ובמקום לצאת, ממשיכה הגרורה לטפס למעלה – לראש. היא התעוררה בבהלה. היא חשה בחילה, בא לה להקיא. כבר לילות היא אינה יכולה להירדם, חושבת על הסרטן המתפשט. למה כל כך טוב להם? מדוע הם צוחקים כל הזמן. הם בודאי לועגים לי. למה הייתי צריכה לספר להם. מה עלה בראשי. עכשיו כולם יודעים ולועגים למצבי. כבר שמעתי את העובדים מתבדחים:
"מה השמחה הגדולה ביותר אצל הפולנייה? השמחה לאיד."
"למה בגן עדן יש רק פולנייה אחת? שתי פולניות זה כבר גיהינום."
"כשפולנייה מסתכלת בראי היא רוצה לזרוק על עצמה את הכפכפים..."
הם כאילו סתם מתבדחים, אבל ברור לי לחלוטין למי הם מתכוונים... המזכירה הצעירה כבר באה וסיפרה לה שגרציה – מזכירתה, מכנה אותה: "השטן עם הסרטן."
היא הפסיקה לאכול. שום דבר לא היה טעים לה. לא מכבר היא הדריכה דוקטורנטית על הפרעות אכילה אצל בנות דתיות, אבל היא לא דתייה, ויודעת שאין אלוהים. "מה תכליתו של סדר עולם משונה זה שהחיים הניתנים לאדם רק פעם אחת, עוברים ללא תועלת?" היא ניסתה להיזכר מאין בא לה הפסוק הזה, היא קראה אותו ודאי באיזה ספר. היא ניסתה שוב ושוב לחשוב על מעשה טוב אחד שאולי עשתה שבגינו לא ישנאו אותה. היא חשבה: מי יתעצב על לכתה מהעולם.
היא הציצה במשובי הסטודנטים, היתה מאוד סקרנית מה חושבים עליה. היא הביטה בטבלה: יחס המרצה לסטודנטים: 1. יכולת ללמד: 1. סיכום: עדיף לנתק מגע... כולם שונאים אותה. רק ד"ר אור זרוע לצדיק, כרוך אחריה, ולכל מילה שהיא מוציאה מפיה הוא מוסיף אוטומטית: "את צודקת! את צודקת! את צודקת!"
היא נזכרה בשיטת הלוגותרפיה אותה פיתח ויקטור פרנקל ששרד את אושוויץ: "מי שיש לו איזה למה, יוכל לשאת כל איך." היא חפשה את ה"למה". מה כבר נשאר לה, מלבד מלהמשיך ולהתמקד בעבודה ובעובדים.
למחרת בבוקר כשנכנסה למשרד ראתה במבוא את ברטה, מנהלת האגף. ברטה בֵירכה אותה בברכת בוקר טוב ורצתה לשאול שאלה.
"תלכי כבר לעבוד! אין לך מה לעשות?" צרחה עליה בגסות.
ברטה נכנסה למשרדה בלי לשאול את מה שרצתה.
"שתלך כבר הביתה," המשיכה פרופ' לוציה לדבר אל עצמה, "היא כבר בת למעלה מ-60 ... אי אפשר כבר לראות את כל הזקנות האלו מסתובבות אצלי בין הרגליים."
ד"ר איילת השחר עסקה בחקר חשיבותה של מרי דה גורנאיי בפרסומי המסות של מונטיין. היא קראה קטע מהמסה המפורסמת שלו: "על הידידות", והרהרה על חשיבות הידידות בחיי האדם והחברה. לפתע ראתה מעליה צל. היא הרימה את עיניה: מרוב צעקותיה של פרופ' לוציה קיבלה כמעט התמוטטות עצבים, ונמלטה מהאוניברסיטה לביתה.
למחרת הציצה פרופ' לוציה בשולחנה הריק של ד"ר איילת השחר. על השולחן היו כמה דפים היא החלה לעלעל בהם, אולי כתבו עליה משהו. על אחד הדפים היתה רשומה אמרה לטינית: Ex orient Lux, ex occident Lex. "מן המזרח בא האור, ומהמערב בא החוק." באותו רגע בא ללוציה האור. היא תשתמש בחוק! היא תשנה את החוק! כאן, אצלה, לא יהיו יותר זקנים! כאן, אצלה לא ישמחו יותר! כאן לא יתבדחו יותר! אם אין שמחה אצלה, גם האחרים לא ישמחו... היא תמחוק לכולם, ולתמיד, את החיוך מהפרצוף.
ביום רביעי: 0800 בבוקר: הלכה גרציה, מזכירתה של פרופ' לוציה, ובישרה לכל העובדים מהסגל האקדמי והמנהלי, כי בשבוע הבא, ביום ג', נקבעה להם פגישה עם מנהל משאבי אנוש באוניברסיטה.
"מה קורה? שמעת משהו? מה הולך לומר לנו מנהל כוח אדם?" שאלו אותה העובדים.
"לא יודעת. לא אמרו לי במה מדובר, ואני לא יודעת כלום," ענתה גרציה.
מישהו העיר: "שמעתם על התוכנית החדשה? עומדים לפתוח קורס למחוסרי עבודה... אני מקווה שלא נצטרך להירשם אליה..."
ב-2130 בלילה צלצל בביתו הטלפון: "שמעתי שאתה מספר בדיחות ויש אנשים שנפגעו. אם לא מוצא חן בעיניך תלך מכאן! תסתלק! לך מהאוניברסיטה!" צרחה פרופ' לוציה בקול מזרה אימה.
למחרת קיבלו כל המעורבים בשיחה הזמנה לבירור. גרציה, מזכירתה של לוציה, בישרה לכולם על המועד המיועד: "ביום ב' שעה 1130, על כולם להיות נוכחים במשרדה של פרופ' לוציה."
בדיוק בזמן התיישבו כולם מול השולחן הגדול במשרדה של פרופ' לוציה.
ללא אמירת ברכה פתחה פרופ' לוציה: "שמעתי שמדברים כאן בציניות ופוגעים בעבודה. מי שלא נאה לו שילך מפה!... כאן, אצלי, לא יספרו בדיחות!"
הנוכחים היו כולם בהלם. שתיקה. אף אחד לא הוציא הגה.
ד"ר אור זרוע לצדיק, נחלץ מיד לעזרתה: "נכון שמבחינת החוק מותר לדבר בהומור, אבל כאן זה אסור, כי אנשים יכולים להבין זאת לא נכון."
לפני שהספיק להסביר את דבריו, התפרצה פרופ' לוציה: "ד"ר אור זרוע לצדיק, ניסחת את זאת מצוין. הרבה יותר טוב ממה שאני הייתי מסוגלת לנסח. כאן לא יהיה יותר הומור!"
"את צודקת! את צודקת! את צודקת!" השיב לה מיידית.
"ד"ר אור זרוע לצדיק, מה זה פה? זו מדינה טוטליטרית? ההומור אסור? אפילו בשואה אנשים דיברו בהומור אז כאן אסור? מה זה? דבריך הם בדיוק כמו רפליקה מהרומן 'הבדיחה' של מילן קונדרה," העיזה דגנית אמיצת הלב להפר את השתיקה.
ד"ר אור זרוע לצדיק לא ענה. הוא הרהר על כך ששליט סין, מאו טצה טונג, שהוציא את ההומור מחוץ לחוק, הגדיר את העבירה בחוק הסיני: "אמירת מילים משונות." כל התחכמות קטנה אצלו הייתה מביאה לאישום בריגול. אצל היטלר וסטאלין היה מותר הומור אבל רק לכיוון האויבים...
פרופ' לוציה: "פה לא יהיו יותר שום התחכמויות, שום בדיחות, שום הומור!"
"את צודקת! את צודקת! את צודקת!" החרה אחריה אוטומטית ד"ר אור זרוע לצדיק.
פרופ' לוציה, הניפה בידה לעבר כולם: "בזה הישיבה ננעלה."
נעשה לה פתאום חם. היא לא הבינה איך לכולם במשרד קר. היא הביטה מולה – גרציה, מזכירתה, הניחה לרגליה תנור חשמלי קטן לחמם את הרגליים. לכל הזקנים קר, היא חשבה. גם גרציה הייתה צריכה כבר לפני שנתיים לצאת לפנסיה... שתלך כבר!
פרופ' לוציה קפצה ממקומה, תלשה את חוט החשמל של התנור מהשקע, והשליכה את התנור לעברה של גרציה. גרציה נרתעה לאחור וניצלה מהפגיעה. כל עוד נפשה בה ברחה מהמשרד. לא! צעקה גרציה, היא לא תוכל לעבוד יותר עם המפלצת הזו!
חיוך התפשט על פניה של פרופ' לוציה כששמעה שגרציה לא תחזור לעבודה. החיוך התרחב יותר כאשר שמעה שגם ד"ר איילת השחר לא תשוב, מפני שנאלצה בעקבות המצב לפרוש לפנסיה מוקדמת. לאט לאט אני אתפטר מכל הזקנים כאן, סיכמה לעצמה בסיפוק. כולם כאן ימצאו חרקים בין הרגבים!...
כולם יצאו. המשרד התרוקן. פרופ' לוציה נעלה אחריה את הדלת. חיוך קל של שביעות רצון עלה על שפתיה. היא חשבה על מחר. היא ידעה שהיא סיכמה עם מנהל משאבי אנוש לפטר את כל המבוגרים. הם עדיין לא יודעים זאת. הם ידעו רק מחר. אף אחד מהם כבר לא יעיז לומר מילה. היא הוציאה מתיקה מראה קטנה ונתנה לעברה חיוך. השפתיים נראו לה סדוקות. "עורכת הדין המרושעת שמנעה ממני לפטר את שלושת האפסים במקום עבודתי הקודם, לא תעמוד הפעם בדרכי," היא מוללה את שפתיה.
פעם קראה באיזה מאמר מדעי שגוונים אדומים – מצביעים על מציאותיות ועל היכולת להוציא תוכניות אל הפועל. בנוסף גוונים אלו משדרים אנרגיות של התלהבות, חושניות, ותעוזה.
היא הביטה על עצמה. הסתכלה על הפנים שהשתקפו לה מהמראה הקטנה. הפנים שנגלו היו מאד חיוורים. עיניה השקועות נראו לה מתוך המראה כשקועות בחיוורון המוות. האם המראה מזייפת בגלל הזווית? או אולי, אור הפלורוסצנט הוא שמביא את הגוון הלבן החיוור.
היא נזכרה פתאום במשפט ששמעה מזקנה אחת לפני שנים רבות: "ילדה קטנה רעה תיהפך לזקנה רעה יותר, מכשפה קטנה, תהיה מכשפה גדולה, א גרויסע מכשייפע..."
תווי הפנים שהשתקפו במראה החלו להחוויר עוד יותר. היא הוציאה מתיקה שפתון לחות מועשר בויטמין E בטעם אבטיח. היא מרחה את שפתיה באדום. לאחר מכן היא הוציאה את קופסת הפודרה, שמה רוז' ואודם על הלחיים. אודם, אודם אדום, – רוּז' סומק עז. היא עירבבה עם גלוס שקוף וסופר מבריק. כן, בדיוק עכשיו היא חשבה איך תמיד כשחשבה על פודרה היא נזכרה בסבתא שלה עם הפנים הלבנות, הרוּז' החזק, והאודם הסמוק. היא נתנה נגיעה בפודרה. בעזרת כרית פודרה תפחה על גב היד על מנת להוריד שאריות ומה שנשאר על הכרית שמה על המייקאפ, היא אספה את השארית שנשארה על גב היד והשתמשה גם בה. ככל ששמה יותר סומק ואודם, לחייה נראו לה יותר לבנות. הוא הוסיפה עוד ועוד צבע.
כשגמרה את מלאכת האיפור. הכניסה את השפתון וקופסת הפודרה לתיק הקטן שלה.
"אני חייבת לצאת," דיברה לעצמה. "כל עובדות המשרד מחכות לי לשיחה."
היא קמה ופתחה את הדלת. העובדות פלטו קול פחד חנוק. הם ראו את פרצופו של מלאך המוות.