בפרשת השבוע, פרשת "לך לך", אנו קוראים על ברית בין הבתרים. בברית זו תיאר הקב"ה באוזניו של אברהם את תכנית המתאר שלו לבניית עם ישראל. "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה ... וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. ... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, יג-יז). העבדות הקשה והנוראה במצרים והיציאה מעבדות לחירות, אם כן, הינן חלק מתוכנית אלוהית מובנית מראש.
כל העמים נוהגים לספר את סיפור ראשיתם בעלילות גבורה ושאר קרבות. והנה, העם היהודי מתאר את ראשיתו בשפל עמוק של עבדות ארוכה. למה? ולמה הסיפור מתאר את העבדות כמתוכננת ומובנית מראש, לא כתאונה, לא כפרץ של שנאה ואדנות מצד הנוגש המצרי?
התשובה לשאלה זו מופיעה פעמים אינספור לאורך התורה, באמירות כמו: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים." כלומר, העבדות במצרים נועדה מראש להיות החוויה המכוננת והמעצבת של עם ישראל, כדי לחנך אותו לשנאת העבדות ולאהבת החירות, הצדק והערבות ההדדית. סיפור היווצרותו של עם ישראל נועד לחנך אותו לצדק חברתי וערבות הדדית בתוכו ולהיותו מופת שיישא בעולם כולו את הבשורה הזאת. הבשורה הזאת באה לידי ביטוי באתוס הענק של יציאת מצרים – היציאה מעבדות לחירות, בחקיקה הסוציאלית המתקדמת של התורה – ובראשה השבת, השמיטה והיובל ובחזון הצדק והחירות של נביאי ישראל.
בהכרזת העצמאות נטלנו על עצמנו מחוייבות גדולה: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." האם זו סתם יומרה, או שהכרזת העצמאות היא מפת הדרכים לבניינה של מדינת ישראל?
תחת היותה מדינת מופת של צדק חברתי וערבות הדדית, מדינת ישראל היתה לאחת האחרונות בעולם החופשי, בפרמטרים שונים, כמו בפערים הסוציואקונומיים בתוכה ובפרט בפערי השכר. והחרפה הגדולה מכל – מדינת העם היהודי, העם שהנחיל לעולם את שנאת העבדות ואהבת החירות, היא המובילה בהעסקת עובדי קבלן, ומשאירה הרבה מאחוריה את מדינות אירופה.
עובדי הקבלן וחברות כו"א אינם עבדים במובן השלם של המושג, כלומר רכוש לכל דבר של אדוניו. אולם הם התופעה הקרובה ביותר בימינו לעבדות, בעולם החופשי. מדובר בעובדים בשכר רעב (בממוצע, עובד קבלן משתכר 60% משכר עובד מסודר בתפקיד מקביל) והחמור מכל – מדובר בעובדים כמעט נטולי זכויות סוציאליות. על החברה הישראלית לגול את החרפה הזאת מתוכה.
כאשר אנו חוגגים את הפסח, איננו עושים זאת רק כדי להשתבח בטעמו המשובח של הגפילטע-פיש ולבטח לא למען בולמוס הקניות המטורף בשבועות שלקראת החג, אלא כדי לזכור שעבדים היינו בארץ מצרים ושתעודתנו היא ללחום בעבדות.
מאבק בתופעת עובדי הקבלן, הוא מאבק על דמותה וצביונה של החברה הישראלית. ההסתדרות, שהיא אחת הראשונות להכניס לחיינו את מארת עובדי הקבלן, חזרה בתשובה וכעת היא מובילה את המאבק הצודק הזה, שיגיע לשיאו בשביתה הכללית הצפויה השבוע.
אינני חסיד גדול של שביתות, בעיקר בשירות הציבורי. ערך העבודה וערך השירות המגיע לציבור, נשחקים באצבע הקלה מדי על הדק השביתה. זכות השביתה היא זכות קדושה, אך האחריות מחייבת שימוש מושכל בשביתה, כנשק יום הדין שמשתמשים בו רק כאמצעי אחרון. במיוחד אני סולד משביתות של האיגודים החזקים ביותר, המשתמשים לעיתים מזומנות מידי בשלטרים הלאומיים עליהם הם שולטים, ללא רסן ובחוסר אחריות. אולם אין צודקת יותר מן השביתה הכללית הזאת. אין יהודית יותר מהשביתה הזאת. השביתה הזו מבטאת את הערך היהודי של הערבות ההדדית, כאשר העובדים המסודרים והחזקים שובתים למען העובדים החלשים והמדוכאים ביותר.
 
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
 
אהוד: אורי, גייסת תותחים כבדים מאוד כדי לתרץ שביתה אווילית ומזיקה שדבר אין לה עם הגנת עובדי קבלן, שחלקם הגדול נוצר באשמת ההסתדרות והיא גם אינה מגינה על שכרם – אלא השביתה נועדה כנראה בעיקר לשם מאבקיו הפוליטיים של המזכ"ל עופר עיני על המשך כהונתו בבחירות הקרובות להסתדרות, וכמובן נועדה לפגיעה בממשלה. אנא, אל תתלהם כל כך מדי פעם פן תצא מגוחך.
 
2. האם הרצח מנע את השלום?
רצח רבין הוא האירוע הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. מה נורא בו? עצם העובדה שראש הממשלה הנבחר של ישראל נרצח בידי יהודי, אזרח המדינה. חומרתו של הרצח עומדת בפני עצמה, ללא כל קשר לצדקת עמדותיו של ראש הממשלה הנרצח וללא כל קשר לשאלה ההיפותטית מה היה קורה אלמלא הרצח. כך, שהשאלה האם יגאל עמיר רצח את השלום אולי מסקרנת, אולי חשובה, אך אין היא רלוונטית בנוגע לחומרת המעשה. חומרת המעשה עומדת בפני עצמה.
ובכל זאת, אנסה להתמודד עם השאלה ההיפותטית, ולבחון את האקסיומה לפיה הרצח עצר את תהליך אוסלו, שעתיד היה להביא לשלום בינינו לבין הפלשתינאים. על פי האקסיומה, אלמלא הרצח רבין היה נבחר שוב לראשות הממשלה, ומשלים את התהליך עד חתימת הסכם שלום בין הצדדים.
האומנם בטוח שרבין היה נבחר? על פי הסקרים שקדמו לרצח, רבין עתיד היה להפסיד בבחירות, כתוצאה מגל הטרור הפלשתינאי בעקבות הסכמי אוסלו ולאחר כניסתם של ערפאת ומפקדת אש"ף לעזה ויריחו. הרצח ריסק את מחנה הימין, ועל פי הסקרים שאחריו עתיד היה פרס לגבור על נתניהו בהפרש חסר תקדים של 40%. מה שמחק את הפער והביא לניצחונו הדחוק של נתניהו, היה גל הטרור הנורא של פברואר מרץ 1996. אם כך קרה לאחר הרצח, קל וחומר שגל הטרור היה מביא לניצחון גדול הרבה יותר של נתניהו אלמלא הרצח.
מרכיב נוסף באקסיומה שראוי לבחון, הוא המשך התהליך בידי רבין. עוד בימיו של רבין, היה על ישראל לסגת משש ערים ביו"ש, על פי לוח הזמנים של ההסכם עם הפלשתינאים. רבין לא מימש זאת, והבהיר ש"אין תאריכים קדושים". כוונתו הייתה, שהמהות חשובה יותר מהתאריך, וכל עוד הפלשתינאים אינם מכבדים את התחייבותם להפסיק את הטרור, ישראל לא תכבד את מחויבותה לסגת מן הערים. מי שהפר את המדיניות הזאת היה פרס, שאחרי הרצח החליט על נסיגה מיידית מחמש ערים (זולת חברון, ממנה נסוג נתניהו כעבור למעלה משנה), אף שהטרור לא נפסק. תגובת הפלשתינאים הייתה גל הטרור של ראשית 1996. האם רבין היה מתרצה ונסוג מן הערים גם ללא הפסקת הטרור? האם היה מצליח באמצעות מדיניותו לגרום לפלשתינאים להפסיק את הפיגועים? האם היה עוצר את תהליך אוסלו בעקבות הפיגועים? הכל אפשרי.
אולם אם היה ממשיך, האם היה מגיע להסכם שלום? הנה, רק לאחרונה יצא לאור ספר של קונדוליזה רייס, ובו עדות על הצעתו של אולמרט לאבו-מאזן לנסיגה ישראלית מ-98% מהשטחים (סביר להניח שהשאיר עוד 2% לוויתור במו"מ), להפיכת מזרח ירושלים לבירת המדינה הפלשתינאית ולקליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בישראל. הפלשתינאים דחו את ההצעה. בדיוק כפי שהם דחו הצעה דומה, קצת פחות מרחיקת לכת, של ברק בקמפ-דיוויד. על סמך מה ניתן לשער שהיו מקבלים את ההצעה של רבין? את עקרונותיו של רבין להסדר הקבע הוא הציג בפני הכנסת בנאומו הפרוגרמטי האחרון, בדיון על הסכם אוסלו ב', בדיוק חודש לפני הרצח:
"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
ייתכן שבמו"מ היה רבין מוותר על חלק מעקרונותיו, אך לבטח לא היה מגיע לקריסה נוסח ברק ואולמרט. אם הצעותיהם נדחו על הסף, קל וחומר שהפלשתינאים היו דוחים את הצעתו של רבין.
לטענה שאלמלא הרצח היה היום שלום עם הפלשתינאים אין על מה להסתמך. הטענה הזאת מסירה מהפלשתינאים את האחריות למניעת שלום בסרבנותם, הנובעת מכך שטרם השלימו עם זכות קיומה של מדינה יהודית בא"י. הטענה הזאת מעניקה לרוצח הנתעב הילה חסרת יסוד של מי שהצליח לעצור את ההיסטוריה; טענת כזב מסוכנת, שעלולה לעודד את היגאל עמיר הבא.
 
3. מחויבות לדוקטרינת בגין
לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (1991) קיבל מנחם בגין מכתב מפתיע מקבוצת חברי כנסת, בראשות יצחק רבין, שהודתה לו על תקיפת הכור הגרעיני העיראקי בהיותו ראש הממשלה, עשור קודם לכן. היה זה מכתב מפתיע, מאחר והיו חתומים עליו ח"כים שהתנגדו לפעולה טרם ביצועה ותקפו אותה לאחר מעשה. בדיעבד, הם הכירו בצדקת הפעולה. הם הבינו את המשמעות הקשה והחמורה של נשק השמדה המוני בידי רודן רדיקאלי כסדאם חוסיין והעריכו את המנהיגות, האומץ וכושר ההכרעה של בגין, שקיבל את ההחלטה הנועזת, חרף התנגדות רבים וטובים ובהם חלק מראשי מערכת הביטחון. הם קיבלו, בדיעבד, את צדקת גישתו, לפיה אחריותו העילאית של ראש הממשלה, היא הבטחת קיומה של המדינה.
על פי דוקטרינת בגין, ישראל תפעל בכל דרך כדי למנוע נשק גרעיני מאויבותיה. על פי דוקטרינה זו קיבל אהוד אולמרט, "על פי מקורות זרים", את ההחלטה החשובה ביותר בתקופת כהונתו כראש הממשלה, להשמיד את הכור הגרעיני הסורי. הגישה הזאת תקפה ביתר שאת, כאשר מדובר במדינה כאיראן, הנשלטת בידי הקנאות האסלאמית. נשק גרעיני בידי מדינה מטורפת כאיראן היא סכנה לשלום העולם כולו ובראש ובראשונה לשלומה של ישראל. ראש ממשלה ישראלי, שלא יממש את דוקטרינת בגין, כלומר לא יפעל בכל דרך כדי למנוע נשק גרעיני מאיראן, ימעל באחריותו ובתפקידו.
אין פירוש הדבר בהכרח תקיפה ישראלית של מתקני הגרעין האיראניים. פעולה מלחמתית היא תמיד המוצא האחרון, וכל עוד ניתן לפתור בעיות בדרך דיפלומטית, יש למצות את האפשרות הזאת. מאחר והסכנה האיראנית היא על שלום העולם, יש לעשות כל מאמץ שהעולם החופשי, וארה"ב בראשו, יובילו את המערכה לסיכול תכנית הגרעין האיראני, בדרכים דיפלומטיות, בסנקציות כלכליות וכמוצא אחרון – בתקיפה צבאית. אולם אין בכל אלה כדי להסיר מממשלת ישראל את האחריות העליונה לשלום המדינה, ואם הדרך היחידה למנוע את האופציה הגרעינית מאיראן תהיה פעולה ישראלית, אין לאף ממשלה זכות מוסרית להשתמט מפעולה כזאת.
כמובן, שטרם יציאה לפעולה כזאת יש לוודא שהיא אכן אפקטיבית מבחינה מבצעית ולקחת בחשבון את התגובה הצפויה והמחיר שישראל עלולה לשלם עליה. אולם אסור שבדיקה זו תעשה בדיונים פומביים. ובעיקר, יש להימנע מפטפטת שתשחק את ההרתעה הישראלית ותיצור תחושה בקרב ההנהגה האיראנית שישראל ויתרה על האופציה הצבאית. אם זו תהיה התובנה האיראנית, שום דבר לא יעצור את משטר האייטולות בדרכו לנשק הגרעיני.
הוויכוח הפומבי בסוגיית הפעולה נגד הגרעין האיראני מתנהל בחוסר אחריות משווע. בהתבסס על הדלפות מופקרות, נעשית דה-לגיטימציה ציבורית לפעולה צבאית נגד הגרעין האיראני. מימוש זכותה העליונה של ישראל להגן על אזרחיה, מוצג כצעצוע הרפתקני של שני אנשים חסרי אחריות, שיש למנוע בעדם משחק באש. אופי הוויכוח עלול להתפרש באיראן כוויתור על האופציה הצבאית, ולפגוע קשות בהרתעה. פגיעה זו, עלולה להפוך את הנשק הגרעיני האיראני לעובדה מוגמרת.
נשק גרעיני בידי איראן הוא סכנה קיומית לישראל. גם אם לא ייעשה שימוש בפועל בנשק זה, עצם קיומו עלול לשנות את פני האזור ולהפוך את המזרח התיכון כולו בן ערובה בידי המשטר האיראני.
שיח של דה-לגיטימציה למימוש האחריות העליונה של הנהגת המדינה, משחק לידי איראן ופוגע פגיעה קשה בביטחון ישראל.
 
 
4. השר לענייני חילול השם
כשנודע לי על סגירת מיזם החתונות של "צהר", כתבתי בדף הפייסבוק שלי תגובה קצרה בזכות המיזם ונגד מדיניות המשרד לשירותי דת. להלן כמה מן התגובות שקיבלתי: "להפך, הפיכת הרבנות לבלתי-רלוונטית היא עזרה רבה ליהדות בארץ." – "מזל טוב. בשורה טובה לעם היהודי. עוד עדות פנימית רבנית שהרבנות סיימה את תפקידה. עכשיו לא רק שהרבנות הרחיקה יהודים מצד אב, מתגיירים, ושלחה יהודים להוכיח את יהדותם, מעכשיו גם חילונים רבים יפנימו ויבינו שזהותם היהודית לא נשמרת דרך הרבנות הרקובה." – "ככל שיהיה רע יותר – כלומר הרבנות תהיה בלתי אפשרית יותר – יהיה טוב יותר – כלומר הרבנות תהפוך לבלתי רלוונטית ונגיע ליום שבו יהיה אפשר להתחתן על פי בחירה."
מדגם תגובות זה מעיד על כך, שיש עוד מי שמרוצה מההתפתחות הזאת, בנוסף למי שגרמו לה כדי להיבנות ממנה פוליטית וכלכלית. כל מי שרוצים להרחיק את הציבור הישראלי מן הרבנות, חוגגים היום. הם יודעים היטב, שכתוצאה מסגירת מיזם "צהר", יותר ישראלים יפגשו ברבנות, וכתוצאה מכך, יותר ויותר ישראלים יברחו ממנה. אין היום במדינת ישראל מי שפוגע בדת ובמעמדה, יותר מהחרדים שהשתלטו על הרבנות ועל משרד הדתות. אין חילול השם גדול יותר במדינת ישראל. דומני, שלא אחטא לאמת אם אגדיר את השר מרגי, כשר לענייני חילול השם. הרי מתוך תאוות כוח שלוחת רסן, ורצון להאדיר את כוחם של אנשי מגזרו, הוא גורם במודע להרחקת הציבור מן הדת ולהשנאת הדת על הציבור.
אישית, אני תומך בהנהגת נישואין אזרחיים בישראל, אולם בד בבד חשוב לי שיותר ויותר יהודים יתחתנו בחתונה יהודית, מתוך בחירה. מהי חתונה יהודית? חתונה שאינה מבטאת רק את ברית הזוגיות בין איש ואישתו המקימים משפחה, אלא גם הקמת בית בישראל, ברית של השתייכות לעם היהודי, לתרבות היהודית, לשרשרת הדורות היהודית. בעבורי, חתונה יהודית אינה בהכרח אורתודוכסית. אבל דבר אחד ברור לי – ללא חלופה מן הסוג שמציע מיזם "צהר", פחות ופחות זוגות יבחרו בנישואין יהודיים בכלל ואורתודוכסיים בפרט.
לא כל רבני "צהר" הם מקשה אחת, אך לפחות אלה שאני מכיר ומוקיר, מהווים חלופה של ממש לגישה הקונבנציונלית ברבנות כלפי הנישואין, מבלי שהם סוטים ימין או שמאל מן ההלכה.
אין הם רק "רבנות אורתודוכסית עם חיוך", כפי שהגדירו אותם הבוקר המגיבים בדף שלי, אף שכלל איני מזלזל בחיוך הזה, אלא שמעבר לעצם מחויבותם להלכה, גישתם שונה בתכלית. ניתן להציג זאת על דרך השלילה ועל דרך החיוב.
על דרך השלילה – הם אינם מוכנים לגבות תשלום ואפילו לא החזרי הוצאות ונסיעות. אין אצלם גישה משפילה ומתנשאת כלפי החילוני ובעיקר כלפי האישה. הם אינם מחטטים ואינם מעמידים את הזוג בפני חקירות משפילות ואינם מאלצים אותם לשקר. הם אינם מנסים ללמד את האישה מה זה להיות אישה, ולבטח לא מלעיטים ו"מדריכים" את הכלות בהבלים שוביניסטיים וסקסיסטיים ובמיני אמונות תפלות ומנהגים פגאניים.
ועל דרך החיוב – גישתם היא שהחתונה היא האירוע של בני הזוג ותפקידם לשרת את הזוג. לכן, הם בונים את טקס הכלולות יחד עם בני הזוג. הם מאפשרים לבני הזוג להוסיף דברים משלהם לטקס, שהרי אין בכך כל בעייה הלכתית. הם מאפשרים לאישה להביא לטקס את האמירות שלה, המבטאות את ריבונותה כאדם. והם מאפשרים לבני הזוג להסיר מן הטקס, כל מה שאינו חלק מן הליבה שלו; כל מה שאין ההלכה מחייבת. ההלכה מחייבת את הקריאה הפומבית של הכתובה? ועוד בארמית? ההלכה מחייבת הינומה? אם יש חלקים בטקס שהינם מנהג בלבד, ובני הזוג אינם חפצים בהם – למה לכפות אותם על הזוג?
אם לא די בכך שהמדינה אינה מכירה בנישואין בלתי רבניים ובנישואין של זרמים יהודיים אחרים, שזו שערוריה בפני עצמה – כעת היא גם תמנע את האופציה של חתונה אורתודוכסית מאירת פנים, מזמינה ומכבדת את בני הזוג; אם הברירה תהיה הרבנות הכבושה בידי החרדים או קפריסין, פחות ופחות יבחרו ברבנות.
אף שאיני חלק מן הציונות הדתית, הצבעתי בבחירות האחרונות בעד "הבית היהודי". ראיתי במפלגה הזאת בשורה של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום; יהדות שראוי שתהיה התשתית התרבותית והרוחנית של מדינת ישראל. כעת, אני מצפה משלוחיי בכנסת לפרוע את השטר. עליהם להיאבק עד הסוף כדי להעביר את רוע הגזירה. עד הסוף, כלומר זה נושא שעליו ראוי לפרק קואליציה ולהפיל ממשלה. זה קו אדום, שההתייחסות אליו צריכה להיות של "ייהרג ובל יעבור". יש לראות במאבק הזה את תחילתה של מלחמת השחרור של היהדות, מפני הכיבוש החרדי.
ואם אי אפשר לשחרר את הרבנות, הגיעה השעה להקים רבנות חלופית (וכך גם לגול את החרפה של שערוריית הגיור).