* הכוכב הראשי של עיתוני סופשבוע הוא האנס הסדרתי והשקרן המועד משה קצב. "מעריב" – עמוד שער עם תמונת ענק וראיון ענק מרוח על פני 6 עמודים ו-4 תמונות. "ידיעות אחרונות" – עמוד שער עם שתי תמונות קלוז-אפ וראיון ענק על פני 4 עמודים ו-3 תמונות. ובימים שלפני עיתוני השבת – קדימונים בכותרות הראשיות של העיתונים עם דברי האנס. וב"ידיעות אחרונות" שתי רצועות לאורך העמוד הראשון עם ציטוטים נבחרים ושתי תמונות תקריב נוספות של האנס ה"מדבר על הכול – ובוכה". כן, האנס הבכיין 2. "רוצים להאזין לקטעים מהראיון המיוחד עם משה קצב? בפייסבוק של 'ידיעות אחרונות'." וקטעים מהקלטת הראיון ב"מעריב" שודרו בראש יומן הבוקר של גל"ץ ביום ד'. וביום ה', האנס התראיין ברשת ב' – ראיון שמיד קפץ לראש כותרות אתרי החדשות באינטרנט ובערב – לראש מהדורות החדשות בטלוויזיה.
והוא עוד מתבכיין על "הלינץ' התקשורתי" שנעשה לו. הרי כל גיהוק ושיהוק שלו קיבל חשיפת שיא. הרי מסיבות העיתונאים שערך בנדון, שודרו בשידור חי בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה. והרי סוללת יחצ"ני הצמרת, פרקליטי הצמרת וחברי הצמרת שלו לא משו מן האקרנים, והכפישו את קורבנותיו במשך חמש שנים וחצי.
כמו כל עבריין, גם האנס הזה זועק לרחמים. חבל להכביר מילים על תוכן הראיונות – הכול עלילות פוליטיות, של מי שעיניהם צרה בהצלחתו הפוליטית המטאורית. הוא בסך הכול חיבק פעמיים שלוש חיבוק ידידותי את העובדות שנכנסו ללשכתו מאות פעמים. ויש לו גם איזה הסבר דחוק איך זה שפרקליטיו ניסו לשכנע את בית המשפט שהוא קיים יחסים בהסכמה, בעוד הוא מכחיש מכל מקום כל יחסים עימן. והרי הפרקליטים הם מורשיו של הנאשם ולא יובילו קו הגנה שאין הוא רוצה בו.
שישה שופטים בשתי ערכאות שקראו לעומק וניתחו לעומק את חומר הראיות, ואין ספק שבמשפט בעל משמעות ציבורית כזה נקטו זהירות יתר, קבעו שמדובר בשקרן. וכך יש להתייחס לדבריו בראיונות. הוא פשוט משקר. הספק היחיד הוא האם הוא משקר גם לעצמו, כלומר האם החל להאמין לשקריו.
בראיונות הוא מתייחס לסוגיית עסקת הטיעון. בעיניי, מלכתחילה העסקה הייתה שערורייה. לדעתי, כאשר מדובר בנבחר ציבור, כל עסקת טיעון מנוגדת לאינטרס הציבורי, שהוא חקר האמת עד תום. בוודאי כשמדובר בנשיא הנאשם על עבירות כה חמורות. ובוודאי כאשר הפער בין ההרשעה בסופו של דבר לבין העסקה כה גדול. פרשנים שונים, כמו אמנון אברמוביץ' ואחרים, דיברו על טיפשותו של קצב, על שגיאותיו ובראשן דחיית כתב האישום. האמירות הללו מכעיסות מאוד, וראוי לצטט כאן את התייחסותו אליהן של חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות": "בשבוע שעבר שמענו יותר מדי דיבורים על הטעויות שעשה הנשיא לשעבר. זה אומר שקצב טעה כשלקח צוות משפטי מסוגנן מיד, זה אומר שהוא טעה כי לא הודה ברומן ושלישי מסביר שהטעות הייתה כשלא לקחת את עסקת הטיעון. ואני אומר: לא כך הם בפני הדברים, חברים. הטעות של קצב איננה התנהלותו המשפטית. הטעות שלו היא שהוא אנס. זו הטעות של מר קצב. זה חטאו. שם מקור צרותיו. ... חבל שאנשים שוב הופכים את העבריין לקורבן."
קצב נשאל על עסקת הטיעון, וטוען שהוא שלם עם החלטתו לסגת מן העסקה, כיוון שלעולם לא יודה בעבירות שלא ביצע בלה בלה בלה. לי יש פירוש אחר לגמרי לפרשת עסקת הטיעון. העסקה היתה תרגיל מסריח של קצב ופרקליטיו, להוריד את הפרקליטות מסעיפי האונס ולהמיר אותם בסעיפים קלים יותר. מלכתחילה, תיכנן קצב לחזור בו ברגע האחרון מן העסקה, בהנחה שכתב האישום יהיה על העבירות שבעסקה ואילו הוא יכחיש גם אותם. כך, במקרה הגרוע ייענש על עבירות הפחותות באופן משמעותי ממעשיו. וטוב שהפרקליטות התעשתה ולא שיחקה את המשחק המכוער שלו.
בראיון ב"ידיעות אחרונות" מופיעה תמונה של קצב עם אשתו גילה והוא סיפר על האהבה ביניהם וכו' וכו'. ליבי ליבי לגילה קצב. בעיניי, היא שייכת לעמודת הקורבנות בפרשה הזאת, עוד אחת מקורבנותיו של קצב. גם היא אנוסה. אבל ג' לא תעז להתלונן, כנראה.
אגב, ב"ישראל היום" שני מאמרים התוקפים בחריפות את הראיונות, ואחד מהם, של גונן גינת, מפקפק בזכות של האנס להתראיין. האם קצב סירב להתראיין לעיתון?
 
* הדמוקרטיה בסכנה! נו, זה הרי ידוע. הרי יש צונאמי של חוקים נגד הדמוקרטיה, נגד בית המשפט, נגד חופש הביטוי של העיתונות הדמוקרטית. העיתונות הדמוקרטית...
מהי עיתונות דמוקרטית? עיתונות שבה הידיעות נמסרות באופן אובייקטיבי כדי להעביר לציבור את המידע האמין ויאפשר לו לשקול את דעתו. שמאמרי הדעות מביאים לציבור מגוון רחב של עמדות. שהנושאים שעל סדר היום מנותחים לעומקם.
למשל, כאשר עיתונות חופשית דנה בחוקים הנוגעים לבית המשפט העליון – מן הראוי שתציג אותם, תיתן במה לתומכיהם ולמתנגדיהם. האם באמת אלה חוקים נגד בית המשפט? האם הם באמת נועדו לפגוע בו? אולי דווקא להיפך? אולי דווקא הדרך בה מתנהל בית המשפט בשני העשורים האחרונים היא שגרמה לפגיעה במעמדו וכתוצאה מכך בשלטון החוק? אולי דווקא רפורמה בבית המשפט, בשיטת המינויים, באקטיביזם – אולי דווקא היא תחזק את בית המשפט, את האמון הציבורי בו, את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה?
עיתונות אמיתית אינה יכולה להיות עיתונות של סיסמאות. עליה לדון ברצינות בנושאים שעל סדר יומה. עיתונות שאינה נוהגת כעיתונות חופשית ודמוקרטית – קצת מוזר כאשר היא מציגה עצמה ככלב השמירה של הדמוקרטיה.
איזה עיתון הוא המופת לעיתונות חופשית ודמוקרטית באמת? נו, הרי זאת שאלה רטורית. כמובן ש"הארץ". האומנם? הבה נבחן את טיפולו של "הארץ" בסוגייה. האם הוא מבחין בין ידיעות לדעות? האם הוא נותן במה לשני הצדדים? האם הוא בוחן ביושר את הסוגייה – את היתרונות והחסרונות של הצעות החוק? האם הוא שבוי בסיסמאות או מנתח ברצינות?
נתחיל בעמודי החדשות. עמ' 5 ו-6 עוסקים בנושא. הכותרת: "חשש מרוב של הימין הקיצוני בוועדת השופטים. בליכוד טוענים: חוק סולברג – רימון עשן להסוואת בחירת נשיא העליון."
ימין, הוא כמובן קיצוני. מיהו הימין הקיצוני? לכך עוד נחזור. כאן הכוונה ליעקב נאמן. אפשר לחשוב שהוא מצוי איפשהו בין איתמר בן גביר ליגאל עמיר. אבל הרי ברור שהכוונה, אם הטענה נכונה, לרוב של הליכוד. למה "חשש"? במאמר דעה, המילה "חשש" היא לגיטימית. כותב המאמר חושש. אך בעמודי החדשות? אולי הקורא מעוניין שיהיה רוב לליכוד? אולי הקרוא חושש מרוב לשמאל, למשל? לא. החדשות האובייקטיביות, המידע הניתן לציבור, הוא שיש "חשש". חשש אובייקטיבי, כמובן.
אבל, כאמור מדובר בימין הקיצוני. בליכוד דווקא מגנים את התרגיל של "חוק סולברג". בכתבה זו, ובהרחבת יתר במוסף "השבוע", מציג יוסי ורטר את החוק כקנוניה של נאמן, להשתלט על הוועדה למינוי שופטים באמצעות השפעה על בחירת נציגות לשכת עורכי הדין לוועדה, באופן שיאפשר לו כאחד מבעלי משרד עורכי דין מהגדולים בארץ, שמאות חבריו יצביעו כבלוק על פי רצונו של נאמן, לקבוע את הרכב הוועדה. (אגב, כמובן שבהיותו שר אין הוא עובד במשרד העו"דים, ובמשרד עצמו יש לו שותפים שלא בהכרח בעמדתו ובוודאי שמאות העובדים בו לא יצביעו בבחירות חשאיות על פי תכתיבו), בקיצור – השתלטות עוינת, מושחתת וספק פלילית של שר המשפטים על הוועדה למינוי שופטים.
ומה המקור לתיאוריית הקונספירציה הזאת? "בליכוד" (מי?)  ו... ח"כ רוני בר-און, שהשמיע אותה מעל במת הכנסת. כן, כן. רוני בר-און תמורת חברון הוא שומר הסף החדש של "שלטון החוק". בגמרא מופיע המשפט: "ליסטים בליסטימותו יודע". כלומר, מי שהיה ליסטים (=שודד, עבריין), בקיא בליסטימיות וזה אורח מחשבתו. ובמילים אחרות – הפוסל, במומו פוסל.
הרי מה היתה פרשת בר-און? ניסיון להשתלטות עוינת על התביעה הכללית, בידי אריה דרעי – אבי אבות השחיתות בפוליטיקה הישראלית, שהביא למינויו של בר-און, בתרגיל מסריח עם נתניהו והנגבי, לתפקיד – לא פחות ולא יותר – של היועץ המשפטי לממשלה. והוא אף הצליח, ולמשך 24 שעות בר-און היה היועץ המשפטי. והנה, האיש הזה מאשים עכשיו את נאמן בניסיון להשתלט על בית המשפט העליון. רוני בר-און תמורת חברון הוא המגן של בית המשפט העליון. אגב, לא זכור לי שהוא התנגד לרפורמות מרחיקות לכת לא פחות, כאשר הציע אותן פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים בממשלה בה כיהן בר-און תמורת חברון כשר האוצר. כי אצלו הכול פוליטי. ו"הארץ" לא מציג ולו מילה של הסתייגות או גילוי נאות, בהד הרחב שהוא נותן לדבריו. להיפך, כך מגדיר ורטר את הנאום בו הליסטים ביטא את בקיאותו בליסטימיותו:
"לפעמים, בשעות הערב המאוחרות, כשהכנסת מתחילה להתרוקן והתקשורת ממהרת הביתה, נשמעים במליאה נאומים שכדאי להתעכב עליהם. אחד כזה נישא שם ביום שני בתשע וחצי בערב. הנואם: ח"כ רוני בר-און מקדימה." ואו. זכרו את השעה ההיסטורית. 21:30. הרי הנאום הזה יכנס לספרי ההיסטוריה לצד נאום ה"דם יזע ודמעות" של צ'רצי'ל, כאחד הנאומים החשובים בהיסטוריה.
כתבת החדשות הבאה: "אנשי רוח ואקדמיה לביניש: הדיל למינוי סולברג – מסוכן." איך לא? הרי "הארץ" מוביל מזה מיספר שבועות קמפיין מקארתיסטי נגד מינויו של סולברג. היעלה על הדעת שתושב גוש עציון יהיה שופט בבית המשפט העליון? מעולם לא בוזה בית המשפט בישראל, כמו בקמפיין הנבזי הזה, נגד שופט בישראל. לפני מיספר חודשים כתבתי מאמר חריף נגד אמירה גזענית כלפי העובדה ששופט ערבי היה בהרכב שהרשיע את קצב. הרדיפה אחרי סולברג חמורה אף יותר, כיוון ש"השופט המתנחל" מסומן מראש, באופן שיטיל צל כבד מראש על פסיקותיו והחלטותיו. מראש הוא סומן כחשוד. ואם זה לא ביזיון בית המשפט, ביזיון בית המשפט מהו? ואיך מוגדרת בעצומת "אנשי הרוח" מועמדותו של שופט אחד, שנחשב כבעל עמדה שונה מהאג'נדה הפוליטית השלטת בבית המשפט, שמינויו עשוי להיות אפילו לא יותר מעלה תאנה, מראית עין של פלורליזם: "דורסנותו הכוחנית של יעקב נאמן, שמנסה להשליט את דרכו הפוליטית על בית המשפט... אלימותו האנטי חוקתית...". הכתבה אוהדת מאוד את העצומה והמחאות, ואינה מתיימרת להסתפק בהצגת העובדות.
ובעמוד הבא, בעמודי החדשות(!): "שיטת הפעולה של רביעיית החקיקה מהימין לשינוי פני מדינת ישראל." הכתבה מציגה מפלצת ארבעה ראשית (נאמן, לוין, אלקין ורותם) היוצרת מהפיכה אנטי דמוקרטית בישראל. כתבה חד צדדית ועוינת את הארבעה.
 
נעבור לחלק ב' – עמודי הדעות. כעיתון חופשי, סביר להניח שעמודים אלה יתנו במה לתומכים ולמתנגדים. לא במה שווה, יש לעיתון אג'נדה, זה לגיטימי, אבל פתחון פה לדעה האחרת. או לפחות עלה תאנה. הבנה נדפדף.
הקריקטורה: בנימין נתניהו מתרווח על כורסתו, רגליו משוכלות על השולחן וידיו משולבות מאחורי ראשו ועל פניו חיוך של ניצחון. ללשכתו נכנס יעקב נאמן, בסרבל שרברבים, בידו האחת ארגז כלים שמתוכו משתלשת הכתובת "הוועדה לבחירת שופטים", בידו השנייה מפתח צינורות ותחת בית שחיו – פומפה. "טופל! אתה צריך שאני אטפל לך גם ברופאים?" – 1:0 לשוללי החקיקה.
המאמר שמתחת, מאמרו של יואל מרקוס: "איראן כבר כאן." ובמאמר הוא מזכיר, בין השאר, את הצעת החוק של ח"כ דיכטר מ"קדימה" – חוק יסוד מדינת הלאום של העם היהודי. וכך הוא מגדיר אותה: "להכריז על ישראל כמדינה יהודית ולא לספור את תושביה הערבים." זהו שקר, אז מה? וההצעה הזאת, בפרשנותה השקרית, מוצגת באותו משפט עם תופעה שאין לה כל קשר, "האפרטהייד ההולך ונרקם בין נשים וגברים בירושלים." עוד נחזור לקשר השקרי הזה. 2:0 לשוללי החקיקה.
יוסי שריד: "פרידה מהנשיאה בייניש." מאמר הסתה צדקני, מתלהם ומרושע, בו הוא מציע לדורית בייניש להתפטר לאלתר, לבל תראה במות הבג"ץ. ציטוט לדוגמה: "במהלך כהונתה, בבדידותה, נשאה הנשיאה עיניים – מאין יבוא עזרה. עזרה לא יבוא לה מבנימין נתניהו, העושה מעשה ולדימיר פוטין וויקטור ינוקוביץ' ומבקש שכר ואשראי כשומר החותם; ולא יבוא מאהוד ברק, שכיסאו ייכון לעד גם על חורבות; לא מיעקב נאמן, שלמדרך כף רגלו האדמה נחרכת; אף לא מדן מרידור ומבני בגין, שאינם מתעייפים מלשמש כסות, ומלנקות לפני ואחרי." 3:0.
קרלו שטרנגר: "יהודים מחויבים לזה." "זוהי מתקפה נגד אופייה של ישראל כחברה פתוחה ונגד שיח ציבורי ביקורתי, שבלעדיו הדמוקרטיה אינה אלא העמדת פנים." 4:0. אגב, אני מניח שהשיח הציבורי הביקורתי שבלעדיו הדמוקרטיה אינה אלא העמדת פנים, הוא הדיון הציבורי ב"הארץ".
אלכסנדר יעקובסון: "דרקון צעצוע". 5:0. אגב המאמר הזה שונה מן האחרים, ועוד אחזור אליו, אך גם הוא נגד החקיקה, במקרה זה נגד הצעות החוק הנוגעות למימון העמותות.
הבטחתי שעוד נחזור לשאלה, מיהו "הימין הקיצוני" המשתלט על וכו' וכו'. ליאיר אסולין תשובה חד משמעית: "כהנא ניצח." 6:0.
אכן, מופת של עיתונות חופשית, דיון הוגן ומאוזן, המעניק לקורא כלים לגיבוש עמדה מושכלת. אין זה מדור דעות, אלא מדור "דעה".
עד כאן עמודי הדעות, ונעבור למגזין "השבוע". הכתבה הראשית של יוסי ורטר כמוה כקריאת אזעקה: "הקרב על הבית." הכתבה מגייסת את הקורא להגן על הבית מפני האויב מבפנים שבא להחריבו. הכתבה מעוטרת בקריקטורה: נתניהו מוצג כגנגסטר, עטור במשקפי שמש, ידיו בכיסיו, ומבין רגליו ותחת שני בתי שחיו אקדחים יורים לעברו של הקורא, כשהאוחזים בהם הם יעקב נאמן, יריב לוין וזאב אלקין. הלו, איפה דוד רותם? למה הוא מקופח? עיקר הכתבה מוקדש לתיאוריית הקונספירציה מבית מדרשו של רוני בר-און תמורת חברון. 7:0.
נעבור הלאה, למוסף "הארץ". הנה, העיתונות המגויסת בהתגלמותה – פרבדה לא היה עושה זאת טוב יותר. המוסף יוצא במתכונת חירום. מוסף מיוחד שכותרתו – "דגל שחור". עמוד השער מעוטר בציורי אנשים בצבע כחול ועליהם מעיב מעין מגן דוד המצויר בקווים גסים בצבע שחור. כותרת המשנה: "גל עכור של יוזמות חקיקה בכנסת פוגע במיעוטים ומנסה להגביל את מרחב הפעולה של הרשות השופטת והתקשורת. יותר ויותר צעדים של אפליית נשים ננקטים בגלוי בזירות ציבוריות. כל אלה מסמנים את המדרון החלקלק שבו גולשת מדינת ישראל הרחק מהדמוקרטיה."
אף סימן שאלה. שום ספק. שום ניסיון לבחון האם באמת יש פגיעה במיעוטים, בבית המשפט, בתקשורת. זה המצע העובדתי, וכל המוסף הוא מאמרים המתייחסים למה שמראש הוגדר כ"עובדה" בשיח קורבני ורדוף. דגל שחור. בים – סכנת חיים. אסור להיכנס למים. בתודעה הציבורית – "דגל שחור של פקודה בלתי חוקית בעליל," כמאמר השופט במשפט הטבח בכפר קאסם. החוקים הללו מושווים בתודעת הקורא לטבח בכפר קאסם, לא פחות. הדגל השחור, הוא אמירה שמדובר בחוק שחובה להפר אותו. כך מציג מוסף "הארץ" את הצעות החוק החדשות. החיבור בין החוקים הללו, לבין הדרת הנשים במרחב הציבורי, הוא כמובן שקרי ודמגוגי, אבל כאשר מגויסים ל"מלחמה על הבית," לא מדקדקים בקטנות כמו אמת, עובדות.
 
נרפרף בין עמודי המוסף:                  
על כל עמוד – ציור המגן דוד השחור, הכתובת "דגל שחור" וסיווגים שלו – פגיעה במיעוטים, החלשת בית המשפט וכד'.
הסבר חד צדדי על חוקי "נאמנות אזרחות" של יהונתן ליס. 8:0.
זאב שטרנהל: "מי בכלל צריך דמוקרטיה". "הפיכת הלא יהודים לאזרחים בעלי מעמד נחות היא המטרה שאליה שואף רוב הימין הישראלי. והעבודה הפרלמנטרית השקטה והעקבית של נציגיו, מרוקנת את הדמוקרטיה הישראלית מתכניה." 9:0.
אמיר גוטפרוינד: "חוק לכל פחד." ומתוך הסיטואציה שהוא מתאר, מבטא גוטפרוינד "אמפתיה לכל ערבי ישראלי המתפלל לאי-קיומה של מדינת ישראל." 10:0.
שלמה כהן: "המערכה נגד הדין." "הימין הישראלי החדש מצפצף על אמות המידה הבסיסיות ביותר של התרבות המערבית, היהודו נוצרית, ומוצא עצמו במסלול התנגשות עם בית המשפט." אגב, עבודה עיתונאית רצינית, שהיתה בוחנת את הצעות החוק הנוגעות לבית המשפט במחקר השוואתי עם השיטות המקובלות במדינות העולם המערבי, היתה מגיע למסקנות שונות לחלוטין מאלו של שלמה כהן. 11:0.
יהונתן ליס: "הבחישה בעליון." 12:0.
אורלי לובין: "בדרך למטה." 13:0.
יהודית רותם: "רוזה פארקס ליום אחד." 14:0.
ורד לי: "עזרת נשים." 15:0.
ורד לי: "מדברות על הקול." 16:0.
ארבע הכתבות האחרונות עוסקות בנושא אחר לגמרי – הדרת הנשים. אך כאמור, בחר העיתון להציג חזות מאיימת, שבה נתניהו הוא תאומה הסיאמי של "אימא טאליבן".
משה נגבי: "טבעת החנק מתהדקת." 17:0.
גילי איזיקוביץ': "הגבלת חופש הביטוי." 18:0.
התוצאה הסופית ב"הארץ" – 18 מאמרים נגד החוקים החדשים. מאמרים בעד. אפס. אפילו לא מאמר אחד בעד. אפילו לא מאמר אחד נייטראלי. אפילו לא מאמר המגלה הבנה לאחד החוקים. והכל בסגנון של הפחדה. וכך, לקול תופי הטם-טם של "המלחמה על הבית" אמור להתקיים דיון חופשי, כיאה לחברה חופשית, שלהגנתה מתיימר העיתון להתגייס.
הבטחתי לחזור למאמרו של אלכסנדר יעקבסון. המאמר הזה חריג, לעומת 17 המאמרים האחרים, כיוון שהוא היחיד (!) המתייחס עניינית להצעת חוק לגופה (הצעות החוק בנוגע לתרומת מדינות זרות לעמותות פוליטיות), מנתח אותה באמת ומוציא את מסקנתו. ואגב, אני מסכים עם דבריו וגם עם מסקנתו: "למען הסר ספק, חלק מהדברים שמרגיזים את ח"כ חוטובלי מרגיזים גם אותי. למשל, העובדה שגורמים ישראליים תרמו לדו"ח גולדסטון. הדו"ח הזה הוא עוול מקומם, ואפילו מחברו הודה בכך למעשה באופן חלקי. מעריציו הישראלים התאכזבו ממנו קשות בשל כך. אני מעריץ קטן מאוד של המעריצים האלה. אבל צריך לדעת שכמדינה חופשית לא כל פעם שיש דבר שמרגיז מישהו, ואפילו כשזה מרגיז בצדק את מרבית הציבור, הפתרון הוא לרוץ ולחוקק חוקים דרקוניים. מה גם שהדרקון הוא בעצם דרקון צעצוע שאינו מסוגל להזיק לאיש. פרט למדינת ישראל, כמובן."
אני מסכים איתו. ובכלל, אני מתנגד לרוב הצעות החוק. הן אפילו מרגיזות אותי. אבל צריך לדעת שכמדינה חופשית לא כל פעם שיש דבר שמרגיז מישהו, יש לעורר פאניקה ציבורית בקריאות "זאב זאב" על סכנה לדמוקרטיה. הדמוקרטיה מכילה דברים הרבה יותר בעייתיים מהחוקים הללו. למשל, את אותן תופעות שליליות שהחוקים מנסים, בצורה קיצונית, טיפשית ומגושמת, להתמודד עימם, כמו האקטיביזם השיפוטי וכמו ההתערבות של מדינות זרות בהליך הדמוקרטי בישראל.
השיח האלים והמתלהם של "הארץ", החד צדדיות הבוטה ללא פתחון פה לעמדה אחרת והופעתו של העיתון כ"עיתונות  מגוייסת" במובן השלילי ביותר של המושג, הוא היפוכו של שיח דמוקרטי, והוא סכנה לדמוקרטיה יותר מכל הצעות החוק (שרובן לא תתקבלנה, אגב). כל מאמר בפני עצמו, גם אם הוא מתלהם וקיצוני, אינו מסוכן. אבל המגויסות של 18 מאמרים כאלה, עם כותרות כאלו ועוד שני עמודים כאלה בעמודי החדשות – זה כבר צונאמי מסוכן ומאיים.
 
לשם השוואה, נבחן את טיפולו של "ישראל היום" בסוגיה.
דן מרגלית: "מלחמת החוקים והקרב על דמות המדינה." מרגלית יוצא נגד הצעות החוק – 1:0.
מרדכי גילת: "בגין צודק: זימבבואה." 2:0.
מוריה שלומות: "המקום הכי נמוך." 3:0.
אמילי עמרוסי: "מכבסת המילים של השמאל." 3:1.
דרור אידר: "בדרך להשבת האמון." 3:2.
הנה, דווקא העיתון, שאוהבים להציגו כ"פרבדה" – הרבה יותר מאוזן. יש בו ביטוי לשתי העמדות, והדיון בו הרבה יותר מתון והרבה פחות מתלהם.
ודבר מעניין נוסף – שתי הקריקטורות ב"הארץ" מבטאות בצורה בולטת את המסר שמי שעומד מאחורי "המתקפה על הדמוקרטיה" הוא נתניהו. כמו כן, אותם חוגים נוהגים להציג את "ישראל היום", במידה מסוימת של צדק אבל בהגזמה גדולה, כ"ביביתון" כלומר כעיתון מגוייס לביטוי עמדתו של נתניהו. אם אכן "ישראל היום" הוא אוטומטית שופרו של נתניהו, הרי שהטענה שהוא עומד מאחורי החוקים אינה נכונה, כיוון שרוב המאמרים, ובהם של שני הכותבים המרכזיים בעיתון – דן מרגלית ומרדכי גילת, הם נגד החוקים. ואם הטענה שנתניהו עומד מאחורי הצעות החוק נכונה, הרי הטענה שהעיתון הוא שופרו המובהק אינה עומדת במבחן המציאות.
ואיך מתייחסים כותבי "ישראל היום" לעמדתו של נתניהו בנדון? מרגלית: "בדקה האחרונה, ממש בזמן פציעות, ניעור בנימין נתניהו לקבוע בעגה עברית ברורה: 'לא בבית ספרנו'. תחילה לא עמד על כוונתם של יעקב נאמן, זאב אלקין ויריב לוין לראות את המועמדים לבית המשפט העליון מובלים-זוחלים לפני הח"כים בדרכם לכס הרם, מין מחזה מעורר סלידה של הליכה לקנוסה בירושלים, אבל משהחל להיגרם נזק – בעיקר במדינות הדמוקרטיות – בלם נתניהו את המהלך. מוטב מאוחר מאשר בכלל לא."
גילת: "למה בכל זאת הטירוף הזה בעניין שימוע לשופטים, רק הוא בינתיים, ייעצר? כי בנימין נתניהו התעורר השבוע סוף סוף, אחרי התערבות היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, והבין שבמשמרת שלו עומד לקרות דבר נורא: מחאה חוצת מפלגות ומחנות של משפטנים, עיתונאים ואנשי אקדמיה עומדת לפרוץ החוצה. מי שרואים את המאחז האחרון של שלטון החוק מתפרק להם מול העיניים, אינם מוכנים יותר לשתוק. ההרס הזה, אם וכאשר, בוער בעצמותיהם. ראש הממשלה עצר אפוא את המהלך. הוא החליט לא לקיים את ההצבעה. בחוקים שערורייתיים אחרים, לעומת זאת, ממשיך נתניהו לתמוך. הוא עמוק שם." לא ממש אופוזיציה לוחמת, אך גם לא בדיוק "ביביתון".
 
* בנושא אחר "ישראל היום" בהחלט מצטייר כ"ביביתון"; סוגיית משבר הרופאים. כמו שאר העיתונים, גם כותרת "ישראל היום" עסקה בנושא זה, אך איזה הבדל. כותרת "מעריב" מצטטת את מנכ"ל משרד הבריאות: "הפתרון של נתניהו: להביא רופאים מהודו."
"ידיעות אחרונות": "נתניהו: תביאו רופאים מהודו."
"הארץ": "מנכ"ל משרד הבריאות הודח מניהול המשבר." ובכותרת המשנה: "פרופ' רוני גמזו הוקלט בשיחה עם מתמחים: 'נתניהו אמר 'נביא רופאים מהודו, זה עולם גלובלי'."
לעומת זאת, הכותרת ב"ישראל היום": "בג"ץ: 'הרופאים לא נקיי כפיים."
לגיטימי לחלוטין, כמובן, לצטט את האמירה הזאת של שופטי בג"ץ בכותרת הראשית. הבעייה היא, שבכל הכותרות וכותרות המשנה, כולל אלו העוסקות בפרשת גמזו, לא מוזכרים הדברים שהוא ייחס לנתניהו. הדברים אמנם מוזכרים בגוף הכתבה, אולם ידוע שמרבית הציבור קורא רק את הכותרות וכותרות המשנה, והתעלמותן הינה בלתי מקצועית ואינה מעניקה לקורא את המידע שעליו לקבל.
הטיפול המקצועי, הרציני והמעניין ביותר בסוגיית הרופאים, היה ב"דה-מרקר" – המוסף העסקי של "הארץ". העיתון העמיד זה לצד זה שני מאמרי דעה, בעד ונגד התנהגות הרופאים והמתמחים. טלי חרותי-סובר כתבה בעדם, את המאמר "אליטה נהדרת". מירב ארלוזורוב כתבה נגדם את המאמר "אליטה מאכזבת". במאמר של חרותי-סובר אמירות נכונות בנוגע לגורמי המשבר ולהתנהלותו של נתניהו בפרשה, אולם היא מתעלמת לחלוטין מהמשמעות המוסרית של נטישת החולים, כאילו המטרה, צודקת ככל שתהיה, מקדשת את כל האמצעים. אני הזדהיתי עם כל מילה של מירב ארלוזורוב, ולכן אצטט ממנו בהרחבה:
"הרופאים... הורידו השבוע על השלטר – והתפטרו בהמוניהם, תוך שהם יודעים כי ההתפטרות ההמונית תגרום לקריסת המערכת. בתי החולים אינם יכולים לתפקד ללא רופאים, גם לא ניתן להחליף מאות רפאים בהתראה קצרה. ההתפטרות ההמונית תביא לקריסת בתי החולים. נקודה. הרופאים מימשו את האיום האולטימטיבי ביודעם שהמהלך מסכן חיי אדם, ויודעים גם שהם סוחטים את מערכת הרפואה הציבורית, משום שלמערכת אין כל מענה להם. כשוועד עובדים מוכן לנהוג באלימות כלפי מעסיקו, עד כדי קריסת המעסיק, אין למעסיק ברירה אלא להיכנע. ... אז נכון, הרופאים ישיגו בוודאי את שלהם. המדינה תיכנע לדרישותיהם והם יחגגו על כך ששוב הוכח שבישראל רק הכוח מדבר. זאת גם בדיוק הבעייה עם ההתנהלות של הרופאים – מבחינתם אין כל פסול בהכנעתה של המדינה, היא הרי אינה חשובה. רק הם חשובים. הם, והכיס שלהם. לא זה המקום לדון שוב בתביעות השכר של הרופאים – אם הן מוצדקות ואם לאו. כבר עברנו מזמן את שלב הוויכוח על המיספרים. כרגע אנחנו נמצאים בשלב המאבק על הערכים. מה יותר חשוב – טובת המדינה או טובתי שלי? האם בעבור טובתי שלי ניתן לפגוע בכלל, העיקר שאצא מנצח? כן, הרופאים פוגעים במדינה. הם פוגעים בה בכך שהם מפקירים חיי חולים, על מזבח המאבק המקצועי שלהם. הם פוגעים במדינה בכך שהם פועלים באלימות בלתי מרוסנת שאין למדינה ברירה אלא להיכנע לה. הם פוגעים במדינה כי הם מפוררים את הבסיס הערכי שעליה היא עומדת: סולידריות, התחשבות בטובת הכלל ולא רק בטובת הפרט, עמידה בכללים הנדרשים ממי שעוסק בשליחות ציבורית. ... משום כך הרופאים הם אליטה מאכזבת, שבמו ידיה תורמת להרס הלכידות הפנימית של אזרחי ישראל. לא נורא, העיקר שהרופאים יקבלו עוד 30% תוספת שכר." מילים כדורבנות!
גם יוסי שריד כתב מאמר על משבר הרפואה – מאמר הסתה שלוח רסן, המזכיר את הימים שקדמו לרצח רבין: "זאת השיטה: להלך אימים על כל מי שלא מציית, על כל מי שמתקומם – מאירגוני זכויות אדם ועד לעובדים בצר ובמר להם. לא ירחק היום, ומישהו מהח"כים המטורללים ייזום הצעת חוק, שמרתקת אזרחים למקום עבודתם, שמדביקה את לשונם הארוכה לחיכם: הקואליציה תתמוך ודן מרידור ובני בגין יגידו שזה לא יאה, גם ראובן ריבלין יגיד. ... אני שובר את הראש כדי למצוא את הסיבה האמתית לשאננותה של הממשלה, לישיבתה מנגד. הרי היא התחילה לפני השִבעה על מות החותן, ומן הסתם תימשך אחריה; איך בכל זאת מסבירים את ההפקרות וההתפרקות. ... האם ייתכן, אני שואל את עצמי, שנתניהו הגיע למסקנה, שבלאו הכי אין לו ולמפלגתו הרבה תומכים בקרב הרופאים ... כדאי לממשלה, אני מציע לה, להזדרז למרות הכול בפתרון המשבר שמתקרב לשיאו. עוד מעט יצטרכו לטפל כאן בפצועים מאותה מלחמה יזומה שהובטחה לנו השבוע בוועדת החוץ והביטחון: להרוגים תדאג הממשלה בעצמה."
טוב, מה אפשר לצפות מהאיש שהסית נגד רבין והדביק לו את תווית האלכוהוליסט, במאבקו נגדו עת כיהן כשר הביטחון באינתיפאדה הראשונה? ומאחר וגם במאמר הזה יצא שריד נגד החוקים, אפשר לתקן את תוצאת הספירה ב"הארץ" – 19:0.
 
* ונעבור להמלצות השבוע:
ההמלצה הראשונה היא לכתבה של אמיר שואן ושחר גינוסר במוסף "7 ימים": "הסערה שבפנים." הכתבה עוסקת בנסיבות מותו של רפול. כזכור, רפול נהרג בתאונה, עת נפגע מגל רב עוצמה בעמדו על שובר הגלים בנמל אשדוד, שהוא היה הפרוייקטור של הקמתו. הכתבה מטילה ספק בגרסת התאונה, ומציעה גרסה שונה לגמרי – מדובר בהתאבדות.
נקודת המוצא של התזה, היא נסיבות התאונה. רפול אישית הורה לכל העובדים לא להגיע לעבודה בשל הסערה. והנה, הוא עצמו נכנס בשיאה של הסערה אל תוך שובר הגלים, נסע לאורך שלושה ק"מ, כאשר נחשולי ענק בעוצמה רבה ובמשקל של טונות פגעו ברכבו. הגיע לקצה השובר, יצא ממכוניתו אף שאינו יודע לשחות, נעל את מכוניתו ואז פגע בו הנחשול.
ומכאן נמשכה הבדיקה לשבועות האחרונים של חייו. הבדיקה מעידה על מצב רוחו המדוכדך באותה תקופה, על כך שהודיעו לו על כוונה לפטרו, על הסתבכותו עם קבלנים ועם שותפים, על כך שפיזר צ'קים באופן מאוד בלתי אופייני, על כך שיומנו שהיה עמוס בפגישות עד יומו האחרון, היה ריק מפגישות מיום זה והלאה ועוד.
בדרך כלל נטייתי היא לפקפק בגרסאות מסוג זה, אולם במקרה זה הכתבה די שכנעה אותי. עם זאת, מצא חן בעיניי המשפט המסתייג בכתבה, אשר לשכמותו אני מצפה בכל כתבה מסוג זה: "אין במכלול הפרטים הנחשפים כאן כדי לסתור את הקביעה כי רפול נהרג בתאונה – אך יש בהם די כדי לקבוע שבפרשה הזו יש עדיין לא מעט שאלות שנותרו פתוחות." זוהי ענווה מקצועית ברוכה.
 
* ההמלצה השנייה היא לכתבתו של בן שלו ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ": "פורץ מתוך שנייה מהססת," כתבה גדולה, מפרגנת בצדק ומקצועית מאוד על המלחין יוני רכטר, במלאת לו 60. 
 
* הברקת השבוע, מתוך "אפעס", הטור הסאטירי של ידידיה מאיר ב"ידיעות אחרונות": "קצב מנסה טקטיקה משפטית חדשה: השופטים שהרשיעו אותי לא עברו שימוע."