במלאת שנה למותו

עמנואל,

אתה היית זקן השבט שלנו ובמקום שאליו אתה הולך

תוכל לטפס יחף גבוה-גבוה

בידיים פרושות וברגליים פשוקות

בין שני עצי ברוש קרובים

כמו בימי נעוריך בחצר הבית שלכם ברחוב שפירא במושבה –

ואני רוצה לספר על עוד טיפוס שלך, עמנואל, שהיה אולי הטיפוס האחרון.

בחודש ספטמבר 1994, לפני שש עשרה שנים, יחד עם נשותינו ג'ודי ויהודית – ביקרנו בבית הקברות היהודי בעיירה נוגי-מגיאר הנקראת גם צ'לובו, כי כיום היא כבר לא בהונגריה אלא בסלובקיה.

בית הקברות מוקף חומה גבוהה, כמין מלבן בלב שדות. שער הברזל הכפול, הכחלחל, ובו שני מגיני-דוד – סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. נותרו כשעתיים לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה, בעבר פרסבורג, למצוא מלון ללינת לילה.

אני עולה על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, זו החומה של בית הקברות, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלקן נחרב, והכול טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.

אבל עמנואל, בן השישים-וחמש, מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – עמנואל כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.

אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה אותו מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."

על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי. זוהי מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמו המריצות שהיו נוהגים להוציא בהן את סלי הקטיף מהפרדסים.

עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את הספר "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות.

בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. בשני אל"פים. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו, 1906. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.

עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

"מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, ומכאן הם יצאו בדרך לארץ-ישראל.

אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן, והייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהם. בית הקברות נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. הוא ניראה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

[כאן אמרתי שם את הקדיש, שאין צורך לחזור עליו כאן:]

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

[וסיימתי במילים:]

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב שאבות-אבותינו, טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר בגולה. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של אותו יודא ראאב:

 "אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

עמנואל היקר, בן-דודי האהוב, נוח בשלום על משכבך באדמת סביון, שהיתה יהוד של ראשוני פתח-תקווה – וכת מלאכי עליון לנוחך ירונו.