קיים דמיון רב בין פרשת סגירתה של תחנת הרדיו "כל השלום" לסגירת תחנת הרדיו ערוץ 7. בשני המקרים מדובר בתחנות רדיו אידיאולוגיות פוליטיות מובהקות, שנועדו להשפיע על דעת הקהל באמצעות שידור מסריהן. בשני המקרים מדובר בתחנות המשרתות גופים קיצוניים בספקטרום הדעות הפוליטיות המקובלות בחברה הישראלית. בשני המקרים היריבים הפוליטיים של התחנות ראו בהן איום, התקשו לסבול, ולו לשם מראית עין של חופש הביטוי, את שידורי היריב והציגו אותם כחתרניים, כמסיתים, כפוגעים וכמזיקים. בשני המקרים התחנות לא פעלו בדיוק על פי חוק ועל פי כל תקני השידור הציבורי בישראל. בשני המקרים, הממשלה שהונהגה בידי היריב הפוליטי של התחנה, אכפה את החוק והביאה לסגירת התחנה.
בשני המקרים התגובה הציבורית היתה דומה. הממשלה ורשויות אכיפת החוק טענו שאין כאן כל עניין פוליטי. ישראל היא מדינת חוק, החוק מחייב את הכול וייקוב הדין את ההר. בשני המקרים היריבים הקיצוניים של התחנה, שדחפו לאכיפת החוק, מודים בחצי פה שהחוק הוא תירוץ והמטרה האמתית היא השתקת היריב. בשני המקרים התחנה ואוהדיה טוענים שמדובר בסתימת פיות. בשני המקרים, הנפגעים רואים בסגירת התחנה חלק ממכלול שלם של פגיעה בהם ובציבור אותו הם מייצגים בידי שלטון עוין ואכזרי, הפועל נגדם אך אינו מאפשר להם את זכות הצעקה ומשתמש בנימוקים פרוצדורליים כתירוץ להצדקת הרדיפה הפוליטית.
אני התנגדתי לסגירת ערוץ 7, למרות שאכן, הוא פעל בניגוד לחוק. במציאות החברתית של אותם הימים, כאשר הציבור הדתי לאומי חש נרדף, מוכה ומושפל עד עפר, ושבאמת ובתמים לא היה לו ביטוי ממשי בכלי התקשורת הממלכתיים, סברתי שעל המדינה לנהוג במתינות ובאחריות, לא בדרך של ייקוב הדין את ההר, אלא בדרך של מציאת פתרון יצירתי להלבנת התחנה, כדי לאפשר את המשך שידוריה. סברתי שזה האינטרס הציבורי האמתי, והוא חשוב יותר ממיצוי החוק, כיוון שהחוק קיים למען החברה וכשהאינטרס החברתי מחייב זאת, ניתן להיות גמישים ויצירתיים וליישב בין החוק והאינטרס הציבורי. הבעייה היא, שהממשלה לא ראתה כך את האינטרס הציבורי, אלא להיפך – היא ראתה באכיפת החוק כלי להשלטת האינטרס הפוליטי הצר שלה. זה מה שקורה היום עם תחנת "כל השלום".
עמדתי היום בנושא "כל השלום" זהה לעמדתי אז בנוגע לערוץ 7. יש הבדלים, כמובן. בניגוד לערוץ 7, אי אפשר לומר שאנשי "כל השלום" ועמדותיהם מודרים מכלי הביטוי הממלכתיים, וזאת בלשון המעטה. ואף על פי כן, בסיטואציה שבה הציבור של "כל השלום" חש תחושה של רדיפה פוליטית, צונאמי של חקיקה עוינת וכד', סגירת התחנה אינה יכולה להתקבל כפשוטה, כאכיפת החוק. אין לי ספק שגורמי האכיפה והמשטרה בראשם, אינם פועלים ממניעים פוליטיים אלא מבצעים במקצועיות את תפקידם. אולם האחריות של הגורמים הפוליטיים שמעליהם, מחייבת אותם לנהוג במתינות ולמצוא את הדרך החוקית להמשך השידורים.
אף שזאת עמדתי, קשה לי להתרגש מדמעות התנין של מוסי רז וגברי ברגיל ("הורידו מהאוויר את הרדיו", "ידיעות הקיבוץ" 25.11.11), כיוון שאיני זוכר אותם לוחמים למען המשך שידורי ערוץ 7, ההיפך הוא הנכון. אז, חופש הביטוי עניין אותם כשלג דאשתקד, והם קראו לממש עד תום כל סעיף קטן בחוק שיאפשר לסתום את פיות יריביהם. בדיוק כפי שעל אף התנגדותי לחוקי העמותות, קשה לי להתרשם מההתבכיינות של "שלום עכשיו" על שמנסים לסתום לה את הפה באמצעות ייבוש מקורותיה הכספיים, כאשר אני נזכר איך תנועה זו ניסתה לסתום את הפה לוועד יישובי הגולן, בתקופה המאבק נגד נסיגה מהגולן, באמצעות ייבוש המקורות הכספיים של המאבק – תקציבי המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין. הם, שלרשותם תקציבי עתק מעבר לים, שלשלטון שהם היו חלק ממנו יש משאבים בלתי מוגבלים לבטא את עמדתו ושהתקשורת עמדה באופן גורף לצדם, ניהלו קרב משפטי עיקש לגזילת כבשת הרש שלנו; היכולת לממש את זכות הביטוי שלנו ולהיאבק למען קיומנו. באמצעות פרשנות מצמצמת של החוקים הנוגעים לסמכויות הרשויות המקומיות, הם ניסו לייבש אותנו. יש לציין לטובה את בית המשפט העליון, שגלגל אותם מן המדרגות והציל את הדמוקרטיה הישראלית מן הדורסנות שלהם.
אמר המלך אלכסנדר ינאי לאשתו שלומציון המלכה ערב מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס."
2. גבולות הביקורת
בימים הקרובים יתפרסם דו"ח מבקר המדינה באשר לאסון השריפה בכרמל. דו"ח זה מעורר סקרנות ציבורית ותקשורתית ובצדק – מדובר באחד האסונות הקשים בתולדות המדינה, שגבה חיי אדם רבים, ושקשה לראות בו ובתוצאותיו גזירת גורל, כוח עליון, שאי אפשר היה למנוע אותם.
הדו"ח יבהיר לציבור – מה קרה שם? אילו טעויות נעשו? אלו מחדלים היו? מה היו הכשלים שהובילו להתפשטות האש, כך שבערה לאורך ימים רבים, כך שאי אפשר היה להשתלט עליה, ללא שיתוף פעולה בינלאומי נרחב? האם ניתן היה לנהוג אחרת? מה ניתן היה לעשות? ולמה הדברים לא נעשו? איך תיפקדו לפני השריפה, במהלכה ואחריה – הגורמים בכל מידרגי ההיררכיה, מראש הממשלה ועד הכבאים הפשוטים?
הדו"ח יבהיר לציבור את השתלשלות האירועים שגרמה לאסון אוטובוס השב"כ – איפה היה הכשל שגרם לתוצאות הטראגיות הקשות כל כך של האירוע? מה היו הטעויות שהובילו לכך?
הדו"ח יעסוק במצבו של מערך כיבוי האש ומוכנותו להתמודדות עם אירועים בסדרי גודל כאלה. האם הוא היה ערוך ואם לא – במה הוא לא היה ערוך ומה דורש תיקון? האם מאז השריפה החל תהליך של תיקון הליקויים? איך ראוי שייערכו ויתפקדו כוחות ההצלה? מה אמור להיות המיבנה הארגוני ותרשים הזרימה ההיררכית של האחריות על גורמי ההצלה?
אולם הניסיון מלמד, שעיקר התעניינות הציבור, או לפחות עיקר התעניינות התקשורת, תהיה בשאלה אחת – עריפת הראשים. מי יודח מתפקידו, ואולי אף האם נגד מי מן האחראים יומלץ לפתוח בחקירה פלילית? אם לא תהיה הטלת אחריות אישית והמלצה לפיטורין, ייחשב הדו"ח ל"פרווה", ל"מריחה", ללא רציני. ואם תהיינה מסקנות אישיות – ככל שתגענה גבוה יותר, תמתח ביקורת על הדו"ח שהוא לוקה בתסמונת הש.ג. כיוון שהיה עליו להצביע על גורם גבוה יותר, עד ראש הממשלה.
אני סבור שהגישה הזאת, שהינה מרכיב אחד מרבים בתרבות הפרסונליזציה של החיים הציבוריים בישראל – שגויה. למיטב הכרתי, כלל אין זה מתפקידו של מבקר המדינה, כפי שאין זה מתפקידן של ועדות חקירה משפטיות, להמליץ המלצות פרסונליות. להצביע על אחריות אישית ועל אשמה – כן. זה חלק מהליך הבירור של הדברים שקרו. אולם את המסקנות האישיות יש להשאיר לרשויות הנושאות באחריות. ההתמקדות בעיסוק הפרסונלי, באה על חשבון ההתמקדות במסקנות התפעוליות ובהמלצות התפקודיות, וכך מוחמצת ההזדמנות לתיקון. חדוות עריפת הראשים עלולה לעודד ראש קטן ולהביא לאובדן אנשים טובים שמעדו וכשלו, והחלפתם באנשים פחות טובים.
בכל הנוגע לנבחרי ציבור, המלצות פרסונליות להפסקת תפקיד הן בעיניי פגיעה בעקרון הפרדת הרשויות. על הרשות המבקרת להצביע על המחדלים ואף על האחריות האישית. בכך היא נותנת את הכלים לדיון ציבורי – פוליטי ותקשורתי, על המשך תיפקודו של מי שכשל. מבקר המדינה אינו נמצא מעל הדמוקרטיה, ואל לו להתערב בהליך הפוליטי, לבטח לא כפוסק שחובה לפעול על פי פסיקותיו.
בעיניי, גם באשר למי שאינם נבחרי ציבור, אלא אנשי השירות הציבורי, פקידי ציבור, קציני צבא / משטרה / שב"ס וכולי, אין זה מעניינו של מבקר המדינה לפסול את המשך כהונתם. כל עוד לא עברו עבירה פלילית, הפוסלת אותם על פי חוק מלבצע את תפקידם, יש להשאיר לגורמים הממונים לשקול את המשך תפקידם, בהתחשב במסקנות הדו"ח, אך מתוך ראייה רחבה הרבה יותר.
למשל, ייתכן שוועדת חקירה או מבקר המדינה שיבחנו כישלון בפעולה צבאית יטילו את האחריות על מפקד ששיקול הדעת שלו היה לקוי וגרם לאובדן חיי חיילים. אולם אותו מבקר בחן את המקרה שאותו חקר, ולא את מכלול תפקודו של אותו מפקד. אולי בעשרה מקרים אחרים, המפקד עמד בפני מבחנים פיקודיים קשים יותר והצטיין בהפעלת שיקול הדעת, ביצע משימות מורכבות יותר בהצלחה והחלטותיו חסכו חיי אדם רבים. אולי מדובר במפקד בעל יכולת להפיק לקחים, ללמוד מהניסיון ולתקן שגיאות, יותר ממפקד אחר, פחות מוכשר ופחות מנוסה, שיבוא במקומו?
דברים אלה נכתבים לקראת הדו"ח הנוגע לאסון הכרמל, אך כמובן שאין הם נוגעים רק למקרה הזה, אלא מבטאים תפיסה כוללת אודות ביקורת המדינה וגבולותיה. אחריות אישית אינה בהכרח עריפת ראשים. עריפת ראשים אינה מטרה. המטרה היא לתקן את הליקויים. יש מקרים שבהם תיקון הליקוי מחייב הפסקת תפקידו של אדם, אך במקרה אחר הפסקת תפקיד עלולה להזיק. את שיקול הדעת הזה, יש להשאיר לאנשים הנושאים באחריות. תפקיד מבקר המדינה חשוב, אך הוא אינו נושא באחריות, ואל לו לחרוג מגבולות הביקורת.
אהוד: אתה צודק במאה אחוז וכבר כתבתי על כך במכתב העיתי אבל מבקר המדינה שלנו דומה שלוקה בשיגעון גדלות ואילו התקשורת רק מחכה לראות את מי יבחר לזרוק לכלבים כדי לעוט עליו כעיט על הפגרים. האם לא ייתכן שאיש אינו אשם בשריפה בכרמל זולת שני הנערים שהציתו אותה שלא בכוונה? – ומרגע שהוצתה, אפילו מבדל סיגריה מקרי – היתה בגלל תנאי האקלים והיובש באותו יום בבחינת אסון טבע, דוגמת שריפות הענק בקליפורניה ובאוסטרליה ובעוד מקומות בעולם, ששם אין מבקר מדינה ותקשורת היסטרית שזורקים לכלבים את שירותי הכיבוי ואת הממשלות. לפי עוצמת השריפות בקליפורניה היה על אובמה לפרוש מתפקידו כבר לפני זמן רב!
אבל לפעמים שנינו נדמים כשפויים יחידים בתוך עולם של כסילים ושל חורשי רע.