כנס שדרות לחברה, מראשיתו, הוא במידה רבה אנטיתזה לכנס הרצליה ולכנס קיסריה. שני כנסים אלה הם כנסי האצולה הישראלית – כנסים למוזמנים, לעשירים; כנסים מעונבים ומחוייטים. כנס קיסריה מניף את הדגל הכלכלי; זהו המפגש השנתי של ההון והשלטון, כנס של מי שבשעתו נקראו בהערצה (מוגזמת) קברניטי המשק, והיום – בהתרסה (מוגזמת) הטייקונים. כנס הרצליה מניף את הדגל המדיני ביטחוני, ואף הוא אליטיסטי ומנוכר. פעם אחת השתתפתי בכנס הרצליה, שהיה מעניין מאוד, אך צביונו האליטיסטי היה זר לי. בלבושי הצנוע נראיתי שם כחייזר.
כנס שדרות לחברה, מראשיתו, הוא כנס עממי, ללא תשלום, המושך אליו קהל רב מכל שכבות הציבור, הרבה בני נוער וצעירים, קשישים, חברי קיבוצים ותושבי שדרות, סטודנטים במכללת ספיר. אופיו הוא התגלמות הדמוקרטיה ההשתתפותית – המאפשרת לציבור הרחב לקחת חלק פעיל בדיונים על נושאים שכביכול אינם אמורים לעניין אותו, כמו תקציב המדינה, למשל.
כנס שדרות לחברה מניף את הדגל החברתי, שעד השנה שעברה היה מאוד לא "איני". כנס שדרות הצליח לפחות אחת בשנה להעלות על סדר היום את הסוגיות החברתיות, את מצוקות החברה הישראלית, ולהביא רבים מבכירי הפוליטיקאים והתקשורת לפנות לסוגיות אלו מעט מקום בסדר היום הציבורי. כנס שדרות הטיל ספק באמיתות המוחלטות של כלכלת השוק לאורך כל שנותיו, ובכך היה כמעט חתרני. כנס שדרות הוא ממבשרי המחאה החברתית של קיץ 2011.
לא בכדי, המחאה החברתית עמדה במרכז הכנס שנערך השבוע. במקום מרכזי מאוד במכללה, הוקם אוהל גדול של מאהל נורדאו, ונוכחותו הייתה בולטת ביותר; איש לא יכול שלא להיחשף לה. המחאה והנושאים שהעלתה, עמדו במרכז הדיון, כמעט תחת כל כותרת.
במרכז המדשאה הגדולה של מכללת ספיר (סמוך ל"מאהל נורדאו") ניצב אוהל ענק – מאהל הצעירים, שבו נערכו פעילויות ומושבים מקבילים לדיונים האחרים (אם כי רבים מן הצעירים ביכרו דווקא את המושבים הכלליים). ביום השני של הכנס, התקיימה במאהל זה פעילות של חברי המכינות הקדם צבאיות ומשרתי שנת השירות לפני הצבא – השאור שבעיסת הנוער הישראלי ותשתית מנהיגות המחר של ישראל. ביום הראשון, הפעילות נועדה לבני נוער צעירים יותר. חלקם היו חניכי תנועות הנוער – בני נוער מעורבים, מעורים, פעילים ואיכפתיים. רבים מהם היו תלמידים שהובאו למקום, לא ממש מצאו את מקומם, וראו באירוע שילוב של עונש, עם חגיגת הפסד יום לימודים.
במאהל הנוער התקיים מושב מעניין תחת הכותרת "משדרות רוטשילד לשדרות", שעסק במחאה, ומה הלאה. הנחתה את המושב מנהיגת איגוד העו"סים אתי פרץ, ונטלו בו חלק חברי כנסת (אילן גילאון, הרב גפני, אורי אורבך ורחל אדטו) עיתונאים ושניים ממנהיגי המאבק החברתי.
הצד השלילי של הפתיחות והעממיות של הכנס, בא לידי ביטוי במושב זה. ברגע שהח"כים החלו לדבר, חבורת בריונים, חמושה במגפונים מחרישי אוזניים, ניסתה לפוצץ את המושב, בצעקות רמות. הרי ח"כים הם המימסד השנוא, שיש להילחם בו. איני מדבר על קריאות ביניים. איני מדבר על 2-3 דקות של הפגנת מחאה. אני מדבר בפירוש על ניסיון להשתיק, על אלימות מילולית, על ניסיון לפוצץ, שנמשך שעה ארוכה. ישבתי בין בני נוער, שחלקם לא ממש התעניין, בלשון המעטה. אבל כשיש חגיגה – אפשר להוסיף עוד קיסם למדורה, בקריאות כמו "יאללה מכות" ויציאה לריקודים וכו'. היה זה מחזה מחריד – במקום שבו נבחרי ציבור אינם יכולים לדבר, אין דמוקרטיה.
מנהיג הביריונים, היה בחור מעונב, שצרח בקולי קולות במגפון, והתקרב בתנועות מאיימות לעבר הבמה. לתדהמתו הרבה, המנחה הזמינה אותו להצטרף לפאנל. מרגע זה המהומה שככה, למעט אי אלו התפרצויות (בעיקר כלפי ח"כ גפני, שהוא אמנם אחד הח"כים החברתיים ביותר, אחד ממובילי החקיקה החברתית, אך הוא חרדי, רחמנא לצלן, ולכן חובה קדושה היא לצלוב אותו).
הנאומים המעניינים ביותר במושב הזה היו של מנהיגי המחאה. הראשון בהם היה איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים. כשהוא החל לדבר, חבורת הביריונים שוב הפעילה את המגפונים, בגידופים אישיים נגדו, שהוא משת"פ של נתניהו וכו'. הוא בעבורם בוגד, ונדמה לי שאילו היה נופל לידיהם, היו נוהגים בו כפי שמהפכנים נוהגים בבוגדים. אולם הקהל היסה אותם, רצה להקשיב לשמולי. שמולי, דיבר בשקט וברהיטות, ללא התלהמות ולא בסיסמאות, וכבש את הקהל. הציג פרוגרמה חברתית של ממש וגישה קונסטרוקטיבית. הוא העלה על נס את הצביון הבלתי אלים של המאבק ודיבר על הצורך לא להתאהב במחאה לשמה, אלא לפעול בתוך המערכת הפרלמנטרית כדי להשיג הישגים. הוא דיבר על הצורך בסולידריות חברתית, וציין את ההטבות האדירות שהממשלה הציעה לסטודנטים, ושאותן הם דחו, כי לא רצו פתרון לעצמם בלבד. בעיניי, היה זה הרגע היפה ביותר של המחאה.
איציק שמולי, בעיניי, הוא המנהיג האחראי והראוי של המאבק; כל כך שונה מהרדידות, העילגות והילדותיות של דפני ליף.
אחריו דיבר אחד ממנהיגי מאהל נורדאו, סטאז'ר בבית החולים "ברזילי", ישי סקאלי. אף הוא דיבר ברוח דבריו של איציק שמולי. אף הוא הציג תפיסה בוגרת ואחראית, סיפר על פעילות העומק הקהילתית והחינוכית של "קהילת נורדאו" מאז פירוק המאהל. סיפר על הופעותיו בפני ועדת טרכטנברג. ישי, שהיה פעיל במאבק למען חוק ששינסקי, שעסק בתמלוגי הגז (אחד החוקים החברתיים החשובים ביותר בתולדות המדינה, שנועד להציל מיליארדי שקלים מאוצרות הטבע של ארץ-ישראל, השייכים לכולנו, כדי שלא ילכו לכיסו של אדם אחד, אלא לחינוך ולרווחה של אזרחי ישראל), תקף את הממשלה על שהפרה את החוק, בכך שלא חוקקה את החוק המסדיר את קרן העתיד שאמורה לקלוט את כספי התמלוגים ולהקצות אותם לחינוך ורווחה, אותו היה עליה להגיש לכנסת עד תחילת נובמבר. גם ישי דיבר במתינות, ברהיטות, והפגין ידע, הבנה ושליטה בתכנים עליהם דיבר, והרשים כמנהיג רציני ואחראי.
אחריו ניתנה רשות הדיבור למעונב שהתפרץ אל הבמה. מסתבר שמדובר בעו"ד ברק כהן. בצרחות מתלהמות ובליווי ידיים מתנופפות בתנועה מאיימת, צעק העו"ד המעונב סיסמאות קרב, נגד מאבק מנומס, ובעד התנגדות טוטאלית למשטר האנטי דמוקרטי בישראל. הוא התחייב לייצג בהתנדבות כל מי שיעשה פעולות פליליות במסגרת המחאה. הפנים המכוערות של המאבק החברתי.
אחד הנושאים המדוברים בכנס (לאו דווקא מעל הבמות, אבל לבטח בשבילים) היה אי הזמנתה של דפני ליף. עוזי דיין אמר בראיון לטלוויזיה, שדפני התאימה להצתת המאבק, אבל כעת הזמן לדיונים רציניים, ובהם אין לה מה לתרום. בעיניי, אי הזמנתה היא טעות. אני רחוק מלהעריץ אותה, אולם אי אפשר לקחת ממנה את זכות הבכורה, בהיותה מי שחוללה את מחאת הקיץ. אין זה ראוי להתעלם ממנה, בוודאי בכנס עממי, של דמוקרטיה השתתפותית. האם יש לה מה לתרום לדיון? ישמע הציבור וישפוט. חבל.
הדוברת המרכזית באירוע הפתיחה החגיגי, שהוקדש לכ"ט בנובמבר, היתה יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ'. יום לפני מיבחנה הפוליטי הראשון בתפקידה – ועידת מפלגתה והניסיון הראשון של עמיר פרץ, שאינו מוכן לכבד את הכרעת הבוחר בפריימריס, להכשיל אותה בכסות של מאבק למען "הדמוקרטיה", חרגה שלי מחגיגיות המושב, ונשאה דברים נוקבים ביותר נגד מדיניותה הכלכלית חברתית של ממשלת נתניהו.
היא טענה, שאילו ההנהגה הנוכחית, עם המדיניות הנוכחית ועם התפקיד שממלאים בה פקידי האוצר, היתה מנהיגה את היישוב ב-1948, לא היתה קמה המדינה. היא העלתה על נס את ההנפה, בעת ובעונה אחת, של הדגל הביטחוני והדגל החברתי דווקא בעתות המשבר הביטחוני הגדולים ביותר, עם קום המדינה ובממשלת רבין הראשונה, לאחר מלחמת יום הכיפורים.
יחימוביץ' התפלמסה עם פרופ' מנואל טרכטנברג שהשתתף באותו מושב, ותקפה את הרעיון של פתיחת ענף המזון ליבוא חופשי. ברמז לאי אהדתה את המחאות הצרכניות (קוטג' וכו') יצאה שלי נגד הפרה הקדושה של הצרכנות, והציבה מולה את ערך הסולידריות החברתית. אם יבוא חופשי של טוּנה יוזיל בשקל את מחירה של קופסת טונה, אך יביא לסגירת שני מפעלים ולפיטורי מאתיים עובדים שיזרקו לרחוב ולא תהיה להם תעסוקה חלופית, מוטב לשלם עוד שקל, הצהירה. 
מושב מרתק בו נכחתי, אורגן בידי מכון "ראות". נציג המכון עמרי דגן פתח את דבריו באמירה שמחאת קיץ 2011 היא קו פרשת המים של החברה הישראלית, שהעבירה את המסר הברור שהפרדיגמה הכלכלית ההגמונית בישראל מאז תכנית הייצוב הכלכלית של 1985, בהובלת פרס ומודעי, שהצילה את המשק בשעתו, כבר אינה רלוונטית, ויש להציב תחתיה פרדיגמה חדשה. הוא הציג תפיסה של "צמיחה מכלילה", המבטלת את האבחנה הדיכוטומית בין חברה לכלכלה ונותנת הזדמנות הוגנת לכל תושבי המדינה להשתתף בצמיחה וליהנות באמת ובתמים מפירותיה. הוא אמר שיש להחזיר למרכז חיינו את הרעיון הקהילתי, את אחריות הקהילה לחבריה, בקידום החינוך, התרבות והרווחה, תוך שימוש חכם בפלטפורמות החברתיות הפועלות בתוכה כמו המתנ"סים, תנועות הנוער ובתי הספר. יש למקסם את ההון האנושי והחברתי בקהילה, שייצרו גם הון כלכלי, המביא צמיחה לאוכלוסייה כולה. רעיון ההכללה מעודד התגייסות של כל אחד מחברי הקהילה למען האינטרס המקומי והלאומי.
מכון "ראות" פיתח מודל לצמיחה מכלילה בקהילה, והוא מיישם אותו במיספר מקומות בארץ. אחד הבולטים בהם הוא צפת. ראש עיריית צפת, אילן שוחט, צעיר בן 36 המכהן שנתיים בתפקיד, הרשים מאוד בתיאור המהפכה המתחוללת בצפת, בזכות מודל הצמיחה המכלילה. אף שתמיד יש להתייחס בספקנות לעדות של הנחתום על עיסתו, התרשמתי מאוד מן האיש ומן המיזמים מחוללי הצמיחה החברתית, הכלכלית והדמוגרפית בעיר, אותם הוא תיאר. בראש ובראשונה הוא הזכיר את הקמת בית הספר לרפואה, ליד בית החולים "זיו".
במלחמת לבנון השנייה התנדבתי ימים רבים בצפת, ונחרדתי מן השיתוק והבריחה של ההנהגה המקומית. אני מתרשם, שהיום זאת אופרה מנהיגותית אחרת לגמרי.
 
אני קשור מאוד לכנס שדרות לחברה. אני מקפיד להשתתף בכנסים, מאז הכנס השני. החיבור שלי לכנס החל דרך מקום עבודתי הקודם, החברה למתנ"סים, הנוטלת חלק פעיל בכנס, ודרך הקשר האישי רב השנים שלי עם עוזי דיין, מייסד הכנס ונשיאו, שהחל לאחר יוזמת "אמנת כינרת" בהובלתו. ערכתי אז במתנ"ס הגולן, בצום גדליהו, כנס על האמנה בהשתתפותו, ומאז קשרינו הדוקים.
פעמיים הרציתי בכנסים, בסוגיות חברתיות שונות. השנה ביקש ממני עוזי לארגן מושב בנושא לימודי התנ"ך במערכת החינוך הישראלית. מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, הפועל במכללה האקדמית תל-חי, ושאני מנהל אותו, היה אחראי למושב. הקמתי צוות של מורים ומרצים לתנ"ך מן הגליל, אותו ריכזתי, שיצר נייר עמדה המציג את הבעיות בלימודי התנ"ך, ורשימה מקיפה של המלצות ופתרונות.
הייתי יו"ר המושב ופתחתי אותו בהצגת נייר העמדה. לאחר מכן נערך רב שיח, בהשתתפות הסופרת יוכי ברנדס, פרופ' יאירה אמית, המורה הוותיקה וכותבת תוכניות הלימוד לילי קוקיה יפה, מפמ"רית תנ"ך במשרד החינוך רוני מגידוב, יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך עד לפני שבועות אחדים ד"ר צביקה צמרת, ועוזי דיין.
בין כל הדוברים הייתה תמימות דעים שמצב לימודי התנ"ך הוא משברי, ועל כך שאין לראות בתנ"ך עוד מקצוע, כי אם התשתית התרבותית של העם היהודי ושל העולם המערבי כולו, המחייב תחושת שליחות וחזון בקרב המורים לתנ"ך. עלו רעיונות רבים כיצד להחזיר את התנ"ך למעמדו בלב התרבות הישראלית, איך להאהיב את התנ"ך על התלמידים, איך לשנות את בחינות הבגרות לתנ"ך ועוד ועוד.
אני רואה חשיבות אדירה בדיון הזה – הזהות והתרבות היהודית הם תשתית קיומו של העם היהודי ותשתית קיומה של מדינת ישראל, ולכן הסוגייה הזאת היא קיומית. עם זאת, היו לי חששות רבים, שמא הנושא לא ימשוך קהל.
לשמחתי הרבה, עשרות אנשים, רובם צעירים וחניכי מכינות שרק לפני חודשים אחדים סיימו את לימודיהם, נכחו במושב, ונטלו בו חלק פעיל בשאלות ואמירות משלהם. המושב הזה היה הארוך ביותר בכנס, הוקצו לו שעתיים וחצי, והקהל כולו נשאר עד סופו, ואף הוספנו לו רבע שעה. הקהל נשאר ער, פעיל ותוסס.
אני מקווה שתרמנו בדיון לתיקון המצב.
והדבר המשמעותי ביותר, בעיניי, בכנס, היה חשיפת מחקר על פיו 10% מן הציבור הישראלי סובלים מהעדר ביטחון תזונתי. זוהי תמונת מצב מחרידה. משום מה, פרסום הדו"ח הזה לא הרעיד את אמות הספים של הציבוריות הישראלית ואפילו לא של הכנס.
אני מקווה שאין זה סימן של חזרה לשגרת האסקיפיזם והאדישות, שבו "את בתוך הג'יפ שלך, את שומעת סטריאו" תוך התעלמות מ"האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון," כבשני שיריו של קובי אוז, שהופיע בפני בני הנוער בכנס.
 
2. נאום הקוזאק הנגזל
לפני חודשים אחדים חוקקה הכנסת חוק הקובע, שהחלטה על נסיגה משטחים שבריבונות ישראל, מחייבת משאל עם, בנוסף להחלטת הכנסת. חוק זה משווה את ישראל למתוקנות שבדמוקרטיות, שבהן מקובל הליך של משאל עם בנושאים הקשורים לריבונות המדינה (כמו אישור אמנת מאסטריכט ואישור המעבר למטבע היורו במדינות האיחוד האירופי) ומחזק את הדמוקרטיה ההשתתפותית של אזרחי ישראל. את ההחלטה קיבלה הכנסת ברוב גדול, לאחר הליך חקיקה ממושך שנמשך כעשר שנים.
לחוק הזה היו מתנגדים, והתנגדותם לגיטימית לחלוטין. התמיכה בחוק וההתנגדות לו מבטאים עמדות פוליטיות. העמדות הפוליטיות נדונו במוסד הפוליטי העליון – הכנסת; הריבון, המוסמך לחוקק ושבידו גם הסמכות והכוח לבטל חוקים.
לאחר קבלת החוק, עתר אזרח נגד החוק לבית המשפט העליון. זו עתירה של אזרח המתנגד להחלטה פוליטית לגיטימית. הזכות להתנגד גם היא לגיטימית. הפניה לבית המשפט אינה לגיטימית, מכיוון שאין כאן כל סוגיה משפטית. מן הראוי היה שבית המשפט ידחה על הסף את העתירה ויקנוס את העותר על הטרדת בית המשפט בסוגיה פוליטית בלתי משפטית. לא כך נהג בית המשפט. הוא לא דחה את ההצעה על הסף, וידון בחוק.
אני מעריך שסיכויי העתירה להתקבל אפסיים. משתידחה, אני מעריך שבקרב חלק מחבריי שדחפו את חוק משאל העם, החלטה כזו של בית המשפט תתקבל בסיפוק ותתפרש כגושפנקא של הערכאה העליונה לחוק ותחזק אותו. אני סבור, לעומת זאת, שאין כל צורך בגושפנקא כזאת. נהפוך הוא, גושפנקא כזו, המעמידה את בית המשפט כחותמת כשרות להחלטות לגיטימיות של הריבון, הינה התערבות בלתי נסבלת של הרשות השופטת בסמכות הרשות המחוקקת. התערבות זו היא פגיעה בדמוקרטיה.
עצם הנכונות של בית המשפט לדון בחוק, היא מעשה אנטי דמוקרטי. אף אחד כבר לא מתרגש מהמעשה האנטי דמוקרטי הזה, כיוון שמעשים אלה היו למעשה של יום יום בישראל. עצם הדיון בחוק, הוא התערבות גסה של גוף בלתי נבחר, בהחלטות לגיטימיות של הריבון שנבחר בידי העם, בסוגיה פוליטית מובהקת שעניינה אך ורק בבית המחוקקים.
הנה, אמרתי את דעתי. האם כל הכתוב עד כה הוא הסתה, או ביקורת לגיטימית? האם בדמוקרטיה הישראלית מותר לי לכתוב את הדברים האלה? אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי. אני חושב שהאקטיביזם השיפוטי פוגע בדמוקרטיה הישראלית. אני סבור שאל לו לבית המשפט לעסוק בסוגיות פוליטיות. ואם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, אני סבור שיש להבטיח שיהיה בו ייצוג הולם למגוון של דעות. מותר לי להביע את דעתי? מותר היה לי לכתוב בעיתון בישראל את עמדתי זאת? או שמא ביקורת זו היא הסתה?
אני מצפה מנשיאת בית המשפט להתייחס לביקורת הזו, הנמתחת על בית המשפט. והרי לביקורת זו שותפים רבים וטובים. הרי השמיעו אותה משפטנים דגולים, בארץ ובחו"ל, כמו נשיא בית המשפט לשעבר משה לנדוי, המשנה לנשיא לשעבר מנחם אלון, כלת פרס ישראל למשפט פרופ' רות גביזון, חתן פרס ישראל למשפט פרופ' דניאל פרידמן, השופט בדימוס אורי שטרוזמן ורבים אחרים. במקום להתייחס לביקורת עניינית, נשיאת בית המשפט העליון מעניקה לביקורת את השם "הסתה", והמסיתים הם כמובן "פוליטיקאים". לא נבחרי ציבור, שקיבלו מנדט לקדם את רעיונותיהם, לא חברי המוסד הריבון של הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית, אלא "פוליטיקאים", בנימת בוז מזלזלת, כאילו יש דמוקרטיה בלי פוליטיקה ופוליטיקאים. נימת בוז מתנשאת, של מי שמייצגת מוסד הדורש חסינות מביקורת, כלפי מוסד נחות של עסקנים.
הסתה היא עבירה פלילית שעונש נקוב בצדה. כאשר נשיאת בית המשפט משתמשת במושג זה, היא יותר מרומזת שהביקורת על בית המשפט הינה עבירה פלילית בת ענישה. ואם הרמז לא היה מספיק עבה, היא מוסיפה ומציינת שהמסיתים הם "פוליטיקאים המנצלים את חסינותם" – כלומר, רק בשל חסינותם הם לא עומדים לדין על כך שהעזו לבקר את בית המשפט. בכך היא רומזת למי שאין להם חסינות, מה צפוי להם אם יבקרו את בית המשפט. בכך היא רומזת לי, שאין לי חסינות, שמוטב שאשקול היטב האם כדאי לי לכתוב בעיתון ביקורת על בית המשפט. נשיאת בית המשפט העליון מהלכת אימים על אזרחי ישראל, מאיימת עליהם מפני ההשלכות של השמעת ביקורת על בית המשפט, וכל זאת בשם ה"דמוקרטיה", כביכול.
דורית ביניש טוענת שהתוקפים את בית המשפט פוגעים במעמדו ואח"כ מתלוננים שמעמדו נפגע; טענת הקוזאק הנגזל. הפוסלת במומה פוסלת. לא היה מוסד שנהנה ממעמד ציבורי גבוה יותר מבית המשפט העליון טרם "המהפיכה החוקתית" והאקטיביזם השיפוטי שהנהיג הנשיא הקודם אהרון ברק. מהפיכת "הכול שפיט", "מלוא כל הארץ משפט", "גם החלטה של מפקד אם לאגף מימין או משמאל היא החלטה שפיטה" ושאר מכתמיו של ברק, הכניסו את בית המשפט לעומק המחלוקות הפוליטיות, כמי שמתיימר לפסוק בהן את הפסיקה הסופית, מעל הגורמים הנבחרים, באצטלה משפטית. בכך הם דירדרו את המעמד הציבורי של בית המשפט העליון. מניעת בחירתם של משפטנים דגולים כמו השופטת נילי כהן ופרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, אך ורק בשל התנגדותם לקו של ברק, פגעה פגיעה קשה ביותר במעמד בית המשפט. נאום הקוזאק הנגזל של דורית ביניש הוא פגיעה נוספת במעמד בית המשפט.
בימים בהם מתנהל מסע הסתה ורדיפה פוליטית נגד שופט בישראל, נועם סולברג, בניסיון למנוע את בחירתו לבית המשפט העליון רק בשל מגוריו בגוש עציון, ניתן היה לצפות מהעומדת בראש הרשות השופטת לצאת חוצץ נגד ביזיון בית המשפט ולהגן על כבודו של השופט. למרבה הצער, בנושא זה ביניש ממלאת פיה מים, ובכך נותנת לגיטימציה לרדיפה, ובמקום זאת יוצרת דה-לגיטימציה לזכות לבקר את בית המשפט.
אני מתנגד להצעות החוק לשימוע פרלמנטרי לשופטים ולהגבלת הזכות לעתור לבית המשפט. אכן, יש בהן ביטוי לשיכרון כוח במקום בו נדרש ריסון עצמי. זוהי תגובת נגד לשיכרון הכוח של בית המשפט, ששכח מזמן מהו ריסון עצמי. נאומה של הנשיאה ביניש היא ביטוי לכך.
 
3. הנשיא האנס – בכלא
בושה – על כך שאנס סדרתי היה נשיא מדינת ישראל. גאווה – על כך שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, שמתקיים בה שוויון בפני החוק. שהנשיא נשפט כאחד האדם וירצה את עונשו ככל פושע. אנחת רווחה – מכך שסוללת פרקליטי הצמרת, יחצ"ני הצמרת ומקורבי הצמרת כשלה בניסיונותיה לשבש את החקירה ואת הליכי המשפט ובעלילות וההכפשות על קורבנותיו של האנס. סיפוק – על כך שנעשה צדק והפושע ייענש.
על פי דברי הבלע שלו נגד מדינת ישראל (סעודיה... איראן...) בראיונות לתקשורת הזרה, אני מסיק שהנשיא השמיני הצטרף לשמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני ולקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל.
מעתה – קצב הוא אסיר. המעמד הפגוע והנחות ביותר בחברה, הוא האסירים, שנשלל מהם הדבר החשוב ביותר לאדם – חירותו. מן הראוי שקצב, וכך גם כל האסירים, ייהנה מהתנאים האנושיים ביותר, לא רק מבחינה פיסית אלא גם נפשית. לכן, אין מקום להשפלות ולמציצנות ואני מקווה שהתקשורת תחרוג ממנהגה ותגלה ריסון עצמי.