ערב הוקרה לישראל (פוצ'ו) ויסלר
סיפוריו, שיריו, חבריו
דומה כי לא נטעה אם נאמר כי החלק המרגש והמהנה ביותר בערב ההוקרה לפוצ'ו בן ה-82 היה הופעתו בכובע קש ובמכנסיים קצרים יחד עם עוד שני חברים לבושים כמוהו בביצוע השיר והריקוד של "שלישיית האגרונומים". פשוט לא להאמין. קצת מזכיר את "מים לדוד המלך" של שלישיית הגששים. אנחנו, שצעירים ממנו בכשבע שנים, איננו מסוגלים לקפץ כך על הבמה ולשיר בחדוות נעורים ובשובבות נצחית. כמה נכונה היתה גישתו של העורך והמפיק בועז פייפר, זמר בעל קול משובח בעצמו – לבנות את מרבית הערב על השיח הקולח של פוצ'ו עצמו כדי לתת לקהל ליהנות ממי שאפשר לכנותו "הסטנדאפיסט הראשון" עוד בטרם הומצא בכלל השם הזה. ולא כמו שנוהגים בערבים ספרותיים, שאחרי שהתישו את הקהל בהרצאות מלומדות על בעל השמחה, לא נותר לו עצמו כמעט זמן לדבר והוא מרחם על הקהל המצביע ברגליו ומקצר.
פוצ'ו הוא איש מדהים. הוא מספר בטבעיות, לאורך כל הערב, פרשיות מחייו מגיל הגן ועד ימינו, והקהל מתגלגל מצחוק, וכל סיפור נטוע גם בהווייה של תקופה ושל שירים ומערכונים. מסמר לעצמו הוא צמד "חומה ומגדל", אלי גורנשטיין וצחי נוי, המגישים מערכון מעולה של פוצ'ו, שכתב בגיל צעיר, על דרשת בר מצווה, כאשר נוי הוא המורה שגם כתב את הדרשה, וגורנשטיין חתן השמחה, שמרוב חזרות ודחיות של נאומו הוא כבר עומד להתגייס. תענוג לשמוע ולראות.
לא להאמין, יותר משעתיים החזיק אותנו הסופר המצחיק הזה בסיפוריו, שניכר בהם שכולם בנויים על יסוד חוויות אמיתיות, שכרגיל אצלו מגיעות לפואנטה שמשכיבה את הקהל על הרצפה מרוב צחוק.
עוד השתתפו בערב שי לביא, נפתלי אלטר, אורית פלג, בועז פייפר שהיה גם המנחה, אורי אשכנזי, עדנה סימונסון, עוזי רוזנבלט באקורדיאון ורמי הראל בפסנתר ובניהול מוסיקלי.
בכניסה לאולם חילקו לגברים בקהל שפמים שחורים של פוצ'ו, ובקהל היתה גם מִריימה שאותה העריץ בנעוריו אך היא כלל לא זכרה כיצד חיבקה אותו בתקופת המצור על הנגב, והיתה גם אחייניתו, איה הג'ינג'ית, עדיין ג'ינג'ית, שאת ספרו עליה פירסם תחילה במדורו שבועי ב"מעריב לנוער". והיו גם בתו ושני בניו, שלקחו כל אחד בדרכו חלק בהצלחת הערב.
מה יש להגיד כשאין כבר מה לומר. נהדר שכל הערב צולם מכל זווית במצלמת טלוויזיה של צוות מקצועי. זו תהיה ודאי תוכנית טלוויזיה מרתקת וגם תיעוד לדורות של אישיותו הקורנת והצעירה של האגרונום ישראל ויסלר, פוצ'ו – ששכח להתייחס בדבריו למחאת האוהלים, לכיבוש, לשיעור העוני המדהים בישראל, למחיר הקוטג', לדיקטטורה המתהווית בישראל לנגד עינינו, ולעוד כמה נושאים אשר בזכות התעלמותו מהם – הוא לעולם לא יהיה חלק מהספרות העברית הקאנונית, שבה חשיבותו של סופר נמדדת על פי כמות השיעמום ומידת היעדר ההומור בספריו, שלא לדבר על מוסריותו המיוחצ"נת שהיא לרוב אנטי ישראלית.