במדינה האוטופית אותה מתווה אפלטון בספרו "פוליטיאה", אין מקום למשוררים. המשורר בניגוד לפילוסוף פועל על פי הרגש. הרגש מסכן את השכל. אפלטון שהינו אבי אבות האידיאולוגיה של המדינה הטוטליטרית אינו מפרט כיצד יש לסלק את המשוררים. ממשיכיו לאורך ההיסטוריה נקטו בדרכים שונות:
 
חיסול המשוררים והמשוררות על ידי מוחמד
כבר בתחילת דרכו באַל-מַדִינָה שאף מוחמד ליצור תיאוקרטיה טוטליטרית לכן רדף במיוחד את המשוררים והמשוררות שהתנגדו לדרכו.
 
רצח כעב בן אלאשרף
המשורר כעב (עקיבא) בן אלאשרף, בן לאב ערבי ואם יהודייה, ניסה לעורר בשיריו את האנשים להילחם במוחמד. כשהחליט מוחמד לחסלו, שלח אליו בעורמה את אבו נאילה, בן המינקת שלו, חברו הטוב מילדות. אבו נאילה שהיה גם הוא משורר, בא לביתו כאילו רק לקנות תמרים, ביקש לשוחח עימו ושר לו שירים בידידות. הם שוטטו שעות ושוחחו, ואז בפתאומיות התנפל אבו נאילה על עקיבא והרגו. לאחר שהרג אותו, כרת את ראשו והביאו אל מוחמד שקם לתפילת הבוקר. מאז, לפי מסורת האיסלאם, כריתת ראש היא המוות הראוי לכל כופר, בשל ההשפלה שיש בה לנרצח. לאחר רצח המשורר כעב, מוחמד ציווה להרוג בסתר את כל "היהודים שיימצאו יחידים או בלי נשק" על מנת להטיל טרור על היהודים. "אני אטיל מורא בלב הכופרים ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר. זאת כי חלקו על אלוהים ושליחו" (סורה 8 השלל פסוק 12). "הכינו כוח לקראתם (הכופרים) ככל שתוכלו, וסוסים רתומים לקרב, אשר בהם תזרעו מורא בלב אויב אלוהים ואויבכם." (סורה 8 השלל, פסוק 60).
 
רצח עצמא
המשוררת עצמא, ניסתה להוכיח בשיריה את הערבים באַל-מַדִינָה, על כך שהם סרים למשמעת של איש זר. מוחמד שלח מוסלמי ממשפחתה להרוג אותה כדי להשתיק אותה, ולאיים על האחרים. אותו קרוב משפחה מצא אותה ישנה על מיטתה. הוא שיסף את גרונה בזמן שתינוקה הקטן ישן בחיקה! ומה הייתה התוצאה? אחרי הרצח של המשוררת, מפחד, כל המשפחה שלה התאסלמה..."
 
רצח אום קורפא
גורל המשוררת אום קורפה שהיתה בת 100, היה אכזרי ביותר. לאחר שכתבה שירים נגד מוחמד, רגליה נקשרו לשני גמלים שדהרו לכיוון הפוך, כך שקרעו את גופה לגזרים.
 
סטלין מחסל המשוררים:
אוסיפ מנדלשטם
המשורר אוסיפ אמילייביץ' מנדלשטאם (1891-1938). נולד בוורשה בינואר 1891 במשפחה יהודית מתבוללת. ב-1907 יצאו שיריו הראשונים של מנדלשם שנכתבו ברוח הסימבוליזם. ב-14 במאי 1911 מנדשלטאם התנצר בכנסייה מתודיסטית בוויבורג. מאוחר יותר תיאר את התנצרותו כ"מעבר לתרבות האירופאית". בכתביו ניכרת סלידה מדמות היהודי הגלותי הטיפוסי ובמיוחד מ"הרודן הנקמן, מלא השנאה והקטנוני שהיהודים בחרו להם לאלוהים" – כך התייחס לאלוהים של התנ"ך. בשיריו מאותה תקופה מושווית פטרבורג לירושלים התנ"כית, שקועה בחטאים ונענשת בחורבן.
ב-1930 פטרונו בחוגי השלטון, בוכארין, אירגן לו נסיעה לאזור הקווקז וארמניה, בעקבותיה כתב ב-1933 יומן מסע: "המסע לארמניה". לאחר ביסוס שלטונו של סטלין נעשתה שירתו אופוזיציונית יותר ויותר לשלטון. בנובמבר 1933 הוא כתב את שירו המפורסם המתחיל בשורות:
"איננו חיים, רק מהלכים על קצות הבהונות
על פני החיים מרחק עשר פסיעות
מילותינו הן דממה ותו לא.
ואם נקשרת שיחה לעתים
אנחנו נזכרים באיש מן ההרים בקרמלין,
סביבו מנהיגים גרומי צוואר. .
שפמו שמוט כמשושי תיקן תחת אפו..."
השיר לא הועלה על הכתב מעולם על ידיו, אלא הוקרא בחוג מצומצם של ידידיו. במאי 1934 הוא נעצר. העונש שהוטל על מנדלשטאם היה קל ביותר, גלות. הובהר לו שמצפים ממנו ל"תיקון העוול והעלבון שגרם למנהיג הדגול." ב-1937 הוא כותב את "האודה למנהיג" שעד היום נחשבת ליצירה הטובה ביותר שנכתבה אי פעם על סטלין. סטלין היה מרוצה ואיבד עניין בגורל האומלל "חסר עמוד השדרה."
במאי 1938 מנדלשטאם נעצר שוב. העילה הפורמאלית למעצרו היתה מכתב, שכתב המזכיר הכללי של אגודת הסופרים, סטאווסקי, לשר הפנים יז'וב. במכתב זה מנדלשטאם תואר כאזרח לא אמין ומעורב ב"פעילות ריאקציונית". הפעם סטלין לא התערב בחקירה. מנדלשטאם נידון לעבודות כפייה ומת מרעב בדצמבר של אותה שנה במחנה עבודה ליד וולדיווסטוק לחופי האוקיינוס השקט. אלמנתו – נדיה מנדלשטאם – גם היא יהודייה משומדת (ישעיהו ליבוביץ היה מוסיף תמיד על משומד את התואר – "חלאת המין האנושי") הצליחה לשמר את רוב יצירותיו, כאשר את מרבית השירים למדה בעל פה.
 
איציק פפר
בניגוד לזוג מנדלשטאם המשומדים, המשורר איציק פֶפֶר (ביידיש: איציק פֿעפֿער) שהיה משורר יידי ועסקן קומוניסטי, נרצח בגלל יהדותו.
איציק פפר נולד בעיירה ליד קייב בשנת 1900. אביו היה מורה שלימד בין היתר גם עברית, ושימש כמורה של בנו (עם כיבוש אוקראינה במלחמת העולם השנייה נרצח האב בידי הנאצים). פפר החל לעבוד בגיל צעיר וכבר כילד בר-מצווה היה שוליית מדפיסים. בעת מלחמת האזרחים באוקראינה, ועד להתייצבות השלטון הסובייטי שם, היה ממארגני ההגנה היהודית במקום. בשנת 1917, עם פרוץ המהפכה הרוסית התנדב לצבא האדום ולחם בחזיתות אוקראינה. לימים, בעת מלחמת העולם השנייה, התגייס שוב לצבא האדום בדרגת סגן אלוף.
בשנת 1919 הצטרף איציק פפר למפלגה הקומוניסטית והיה בה חבר נאמן עד מותו. כבר בשיריו הראשונים פאר ושיבח את המהפכה ואת המפלגה. שיריו התפרסמו במהירות והוא קנה לעצמו מעמד בכיר בין יוצרי היידיש הסובייטים. הוא כתב שירי תעמולה יחד עם שירי געגועים לעיירה היהודית. שירי מהפכה בוטים יחד עם שירים ליריים עממיים. שירי טבע מצד אחד, ושירי תעמולה ושבח לריכוז היהודי בבירוביג'ן. אחדים משיריו הולחנו והושרו בברית המועצות.עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות וראשית ההשמדה ההמונית של היהודים, הוא כתב שירים יהודיים לאומיים וקונן על חורבן יהדות מזרח אירופה. בשנת 1943 היה בין מייסדי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי. וזכה לצאת למשלחת לארצות הברית ובקנדה.
איציק פפר נעצר לראשונה בשנת 1948, יחד עם עסקנים יהודים רבים, סופרי יידיש, משוררים ואנשי תיאטרון. הקומוניסט הנאמן נפל קורבן בעצמו: באוגוסט שנת 1952 הוצא להורג עם עשרות סופרים יהודים אחרים במה שנודע לימים כ"ליל המשוררים הנרצחים".
 
פדריקו גרסיה לורקה
לורקה, המשורר והמחזאי הספרדי. שנודע כצייר, פסנתרן, ומלחין, נעצר ב-16 באוגוסט 1936, ונרצח בידי כיתת יורים של אנשי הימין הפשיסטי-פרנקיסטי בתחילת מלחמת האזרחים הספרדית בשל היותו הומוסקסואל. כדי להשפילו הוציאוהו להורג תוך יריות בישבנו. מקום קבורתו לא נודע עד היום. לאחר רציחתו נאסר להזכיר את שמו או להתייחס ליצירתו במשך כ-40 שנה, עד למותו של הרודן פרנקו.
 
פבלו נרודה
פבלו נרודה – שם העט של ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו, משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971. נרודה היה פעיל פוליטי, הצטרף למפלגה הקומוניסטית ונבחר לסנטור. הוא הוצע למשרת נשיא צ'ילה, אך הסיר מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה. נרודה היה שגריר צ'ילה בארצות שונות בשנים 1927-1943. בהיותו שגריר בברצלונה התוודע למשורר פדריקו גרסיה לורקה. בעת מלחמת האזרחים בספרד (1936), ובעיקר לאחר הירצחו של לורקה, החל נרודה לפעול נגד הפשיזם ולכתוב שירי מחאה פוליטיים. בשנת 1943, בטקס פומבי מתוקשר בתיאטרון קאופוליקן, התקבל כחבר במפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית. ב-1948 יצא הנשיא הצ'יליאני גבריאל וידלה נגד האיגודים המקצועיים והמפלגה הקומוניסטית. חירותו וחייו של נרודה הועמדו בסכנה והוא נאלץ להסתתר ואף לגלות מארצו.
את שם העט בחר המשורר כמחוות כבוד למשורר הצ'כי יאן נרודה, בין השאר כדי להסתיר את שירתו מאביו, אשר שאף כי בנו יבחר במקצוע מעשי יותר לחייו. בשלב מאוחר יותר בחייו אימץ נרודה את שם העט שבחר אף כשמו הרשמי. לאור המחקר האחרון נרודה נרצח בידי המשטר של אוגוסטו פינושה, לאחר שזה תפס את השלטון בהפיכה עקובה מדם ב-1973. סוכנים הזריקו רעל לקיבה של נרודה, בעת שקיבל טיפולים במרפאת סנטה מריה בסנטיאגו נגד סרטן הערמונית, שעד כה נחשב לגורם לכשל בלבו ולמותו.
 
תהליך הדגנרציה של האמנות הישראלית
יפה עשו המתכננים והאוצרים באגף החדש של מוזיאון ישראל שמציגים את האמנות על רצף זמן מראשיתה ועד ימינו. רצף הזמן מאפשר לראות את תהליך הדגנרציה של האמנות הישראלית ככל שמתקדמים בזמן יש פחות אמנות ויותר קשקוש על אמנות.
 
"אני מאמין"
זה זמן רב לא היתה הפגנה כזו של מסירות נפש ואמונה תמימה. ביום שישי 9.12.11 בבוקר, התכנסו עשרות חובשי כיפה סרוגה ביחד עם נשים צדקניות מחוץ לחומת כלא מעשיהו שם מוחזק האנס משה קצב. והנה פלא – "קול באישה ערווה" – הנשים הצדקניות צעקו שהן מאמינות בקצב ורוצות לראותו חופשי וממשיך במעשיו. "צדיק" אחד, חובש כיפה סרוגה צעק: "אני מאמין בך!" (בקצב, לא בקב"ה).
 קצב עצמו סירב להיפגש עם משפחתו במדי אסיר כתומים. הוא דרש להופיע בבגדים אזרחיים פשוטים ולאחר שלא קיבל אישור לכך, מנע ממשפחתו לראותו.
 
אחמד טיבי - ועדת ואנזה, והגזענות האיסלמו-נאצית
לרגל כ"ט בנובמבר, שהוכרז ע"י האו"ם כיום הסולידריות הבינלאומי עם הפלישתינאים, נסע חבר הכנסת אחמד אלטיבי לכנס בגרמניה. בתום הטקס הוא הגיע לסיור בווילה ואנזה שם ב-20 בינואר 1942 התאספו ראשי המימשל הנאצי על ארוחה שמנה, והחליטו על אופן הביצוע של התוכנית להשמדת יהודי אירופה, הידועה כ"פתרון הסופי".
בספר האורחים כתב טיבי כך: "היה חשוב לי להגיע לווילה הזאת, כאן התקבצו אנשים מלאי רוע ודיווחו על התקדמות הפשע הנוראי ביותר בהיסטוריה המודרנית... השמדת עם... כולנו חייבים ללמוד מההיסטוריה כדי שפשעים כגון אלה לא יישנו... אני מלא אמפתיה לניצולי השואה, לרבות אלה שגרים איתי באותה מדינה, באותה ארץ. העולם ייטיב לעשות אם יחדל מלייצר קורבנות מודרניים. האם אנו חייבים תמיד לייצר קורבנות כדי לשרוד? התשובה היא לא רבתי! לעמים זכות אבסולוטית לחירות, כבוד אנושי ובעיקר, הזכות לחיים בכל מקום, לרבות במולדת"
לא מפתיע כלל שחבר הכנסת טיבי לא התייחס לתפקיד שמילא מייסד הרעיון הלאומי הפלשתינאי – מוחמד אל-חוסייני – חברו של היטלר, בתוכנית ההשמדה ולא לתפקידו של ראש אש"ף – אבא של מאזן, כמכחיש שואה.
חבר הכנסת אחמד אלטיבי מייצג את מפלגת רע"מ-תע"ל המייצגת את התנועה המוסלמית בישראל שהינה תנועת בת של תנועת "האחים המוסלמים" המצרית. מייסד התנועה חסן אל בנא קבע כי "האסלאם הוא הפתרון", והשמדת היהודים ע"פ נביאו מוחמד, היא התנאי לגאולה. התחייבות פוליטית זו להשמדת היהודים נמצאת במצע החמאס (סעיף 7). פניתי במכתב אישי לחבר הכנסת אחמד אלטיבי ובו ביקשתי ממנו שיהיה הערבי-המוסלמי הראשון בהיסטוריה שייצא נגד דברי מוחמד שבאמנת החמאס שלפיהם יש להשמיד את היהודים, למרבה הצער סירב ח"כ אחמד אלטיבי לראות בקריאה להשמדת היהודים במצע זה גזענות שהוא מגנה. מן הסתם חבר הכנסת אחמד אלטיבי רואה בדברי מוחמד אלו מופת מוסרי. צביעות כבר אמרנו?
 
התנצלות
אין דבר משפיל יותר לכותב מאשר תיאור דבריו כמשעממים אשר רק "מלאים את הקוראים". (אהוד בן עזר, גיליון 696) ובכן אני מתנצל בפני קוראיי. לתומי סברתי שיעניין את הקוראים מיהם הערבים בישראל - פוליטיקאים, אנשי רוח, מחנכים, מרצים באקדמיה, וכו', אשר נוקטים באידיאולוגיה גזענית ורואים בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי ולא גזענות. הסתבר לי שזה מעניין רק אותי.
כאשר עיתון "הארץ" לא פירסם את הדברים סברתי לתומי שזה דווקא מחמת העניין שמגלה "הארץ" בהסתרת העובדות הללו, והנה הסתברה לי האמת – זה פשוט משעמם. נפל לי האסימון. צודק העורך. מעניין הרבה יותר את הציבור דרגת הפריכות של הצ'יפסים במסעדת בראסרי מאשר לדעת מיהם אלו הרוצים בהשמדתו, ועל כך התנצלותי.
 
ארטישוק א-לה רומנה במסעדת מל ומישל
הארטישוק הרומאי במסעדת מל ומישל, דיזנגוף 155 עשוי על פולנטה רכה עם שמן כמהין מפיאמונטה, מגוון הטעמים בחיך היה...
מצטער כוונתי היתה טובה. רציתי לכתוב משהו שיעניין את הקוראים, אך הכתיבה על כך משעממת אותי. אתכם הסליחה.
 
אהוד: אל תיתמם. הפריכות של הצ'יפס בבראסרי מעניינת פי כמה – מהפעם המי יודע כמה שאתה חוזר במכתב העיתי על דבריך על אחמד טיבי, על מוחמד, על החמאס, ועל אחרים. יש גבול כמה אפשר לחזור שוב ושוב על אותם דברים, גם אם הם בחלקם נכונים. באמת חבל שאינך מגוון לפעמים וכותב על מסעדות. כי בשום כתב-עת אחר דבריך אלה לא היו זוכים לחופש ביטוי מלא וקבוע, ללא צנזורה, כמו במכתב העיתי.
אתה חושב שבכתיבה על כך שהערבים רוצים להשמידנו אתה מגלה משהו חדש?! פשוט קרא בעיון את גיליונות המכתב העיתי, ואת העיתונות הכללית, אלא אם כן כלל אינך קורא אותנו, ורק דבריך אצלנו מעניינים אותך ונחשבים בעיניך.
וגם מאוד יפה ושנון מצידך שהבאת את דברי פרופ' ליבוביץ על המשומדים – "חלאת המין האנושי", כדי להיעזר בהם להבנת קורות חייו ושירתו של אוסיפ מנדלשטאם. מה יש לומר, יש לך חוש הומור מצויין, ממש ארטישוק!