פונים קוראים בכתב ובעל-פה לעורך "מכתב עיתי" מר סופר נידח ושואלים מה הסיפור המסתתר מאחורי הופעת "חדשות בן עזר".
לדברי סופר נידח – מדובר בפרדסן קשיש ועשיר מאוד שתחביבו פרוזה והוא מתוסכל מכך שלאחר יותר מארבעים שנות כתיבה אין לו מעמד בספרות העברית והוא "פרסונה נון גרטה" בבמות הספרותיות והתקשורתיות ובהוצאות הספרים הנחשבות בארץ וזאת כנראה מפני מיעוט כישרונותיו, מפני דיעותיו העצמאיות, ובגלל תכונתו המשפחתית לומר אמת, בישראל וגם מחוצה לה.
אין ספק שמורגשת ב"חדשות בן עזר" קינאה בסופרים/ות מצליחים/ות מסויימים/ות בני/ות-דורו וצעירים/ות ממנו, היודעים/ות תמיד לומר את הדברים הנכונים.
כתיבתו הכפייתית, הנגועה באנטי-פמיניזם, גזענות ומקומיוּת (פרובינציאליות) – היא כמין הובי, לוקסוס של פרדסנים מהדור הישן, הקולוניאלי, בארץ-ישראל.
כטיפוסים בורגנים עתיקים אחרים מבני-דורו במושבות, המשתעשעים בחצרותיהם הישנות בהמצאות מוזרות (כהפקת אנרגיה מגלי הים, חנייה בשתי קומות לסוסים, ושיבוט חמור קטן-אבר), טיפוסים שחובשים כובעי-שעם בצבע חאקי הקרויים "הֵלְמֶט", שמנגבים שמן זית כהה עם לחם שחור, גבינת עיזים לבנה, זעתר, זיתים ירוקים וסאלאט ארצישראלי או רק עם בצל, שמפליצים בפומבי ושמדברים רק חקלאות – גם מר בן עזר מתייחד בכך שהמציא דבר מקורי – מכתב עיתי חתרני שעלותו אפסית ואילו השפעתו, לדעתו – מי יְשׁוּרֵנָה!
כן, מר בן עזר יכול להרשות לעצמו לכתוב ככל העולה על רוחו לא רק מפני שהוא איש עשיר מאוד שמחלק בחינם את ספריו הישנים – אלא האמת העצובה היא שדווקא ממעמדו שמלמטה, ממש על יד התחת של הספרות העברית – הוא יכול להסתכן באמירת כל מה שהוא חושב, ואינו צריך ללקק או לחנֵף כדי לשמור על מעמדו. וכי מה ומי כבר יכולים להזיק לו? הלא אי אפשר להפיל מגבוה את מי שממילא משתכשך להנאתו כבר שנים למטה, במי ביצה ומדמנה – לצער חבריו ובני-משפחתו, המביטים עליו כעל ג'מוס שמן בביצת פתח-תקווה.
נמוך מזה כבר אי אפשר לרדת. וזו באמת הגדרה הולמת לכתיבתו של מר בן עזר ולמעמדו הספרותי.
מסכם מר סופר נידח את כתבתו ואומר: "לדעתי מר בן עזר פסיכי, ואני לא היחיד שחושב כך. ואלמלא נתן לי עבודה במכתב העיתי שלו, ומגורים בַּבַּייקֵה שבפרדס שלו, ושלח אותי על חשבונו להירפא ממאלאריה, הייתי כבר מזמן עוזב אותו."
זאת ועוד, בפרדס של מר בן עזר צייר בשעתו מר גוטמן את הזונה הערבייה הערומה, כפי שהעלה במחקריו המלומדים, המבוססים על השערות איתנות ודימיון מדוייק – ד"ר גדעון עפרת. מר בן עזר שומר בַּבַּיְיקֵה (בית-האריזה בנוסח ישן) את הבגדים של הערבייה, ובטרקלינו המהודר, המשתרע על פני מאתיים קוואדראט מטר בחווילתו המפוארת שבלב הפרדס – תלוייה בין השאר תמונתה, שאותה צייר מר גוטמן, ולימים נתגלתה (התמונה, לא הערבייה) בבייקה תחת ערימה של מחצלות ישנות שעליהן נהגו לשבת המבררות של תפוחי-הזהב בעונת הקטיף והאריזה ולבחור להן חתנים מבין האורזים ולטייל עימם בלילות עטופות בפֶּלֶרינות שלהם.
זקני המושבה אומרים שהערבייה טיבעה עצמה לדעת בבריכה (הקיימת עדיין) שבפרדס כי נתגלה שהיא בהריון (בכך ד"ר עפרת לא חש במחקריו בתולדות הציור הארצישראלי הארוטי כי הוא כנראה לא כל כך ער לזיונים). ועל מה שאכן באמת אירע לאותה ערבייה בפרדס כתב מר בן עזר בספריו "ימים של לענה ודבש" ("עם עובד", 1998)  ו"המושבה שלי" ("אסטרולוג", 2000).