מכתב למערכת "הארץ"

הקרב בג'נין במבצע "חומת מגן" הוא דוגמה מובהקת לדילמת טוהר הנשק בצה"ל. 23 חיילים נהרגו ו-75 נפצעו בקרב הזה, רובם תוצאת התנהלות מונחית טוהר הנשק – הימנעות מכתישה חיצונית – וכניסה קרקעית של חיילי צה"ל אל תוך התופת, תוך סיכון מודע של חיי החיילים, כדי למנוע ככל הניתן פגיעה בפלשתינאים בלתי מעורבים. אין ספק, שאף צבא אחר בעולם לא היה מתנהל כך.

אירועי ג'נין מעוררים דילמה מוסרית – האם היה זה ראוי לנהוג כך, כשהאחריות העליונה היא לחיי חיילינו? ניתן לבקר את ההחלטות כבלתי מוסריות. אפשר להשתבח בהן כמופת של טוהר הנשק.

והנה, דווקא הפעולה הזו, הוכתמה בעלילת דם על צה"ל, כאילו ערך טבח במקום. ואף שתחקיר יסודי של השבועון "טיים", שאינו מופת של פרו-ישראליות, ותחקירים של "אמנסטי" ואפילו של גורמי שמאל רדיקאלי בישראל שהשמצת צה"ל הוא לחם חוקם – הפריכו מכל וכל את עלילת הדם. עובדה זו לא עניינה במיוחד את מחמד בכרי, שרקח את עלילת הדם על צה"ל לכדי סרט "תעודה" – "ג'נין, ג'נין", שכל כולו שקר גס. כמובן שהוא לא הזכיר מה הגורם הישיר למבצע – 130 ישראלים שנרצחו בפיגועי טרור פלשתינאי, בחודש מרץ 2002 ושיאם – טבח פסח בנתניה.

הערוץ הראשון – הטלוויזיה הממלכתית של ישראל, סבור שרוקח העלילה ראוי לתוכנית "דיוקן" – התוכנית מלטפת האגו ביותר בטלוויזיה, שבה שלושה ציירים מציירים את דיוקנו של גיבור התוכנית. אפשר לבקר את ההחלטה לתת במה כזו לאיש כזה. אפשר להשתבח בפתיחות ובליברליות של ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי במקרה זה.

איך מתייחס לכך מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מורן שריר?

כך הוא פותח את ביקורתו:

"לקראת חצות צלצל הטלפון בלשכת ראש הממשלה. 'ביבי, אתה חייב לבוא, יש לנו ערבי בבית,' צווחה הגברת.

'מה זאת אומרת ערבי? איפה?' שאל המנהיג הטרוד.

'בסלון,' ענתה האישה, 'בטלוויזיה, הוא בערוץ הראשון.'

'אה, אשכרה בבית שלנו? טוב, אני תכף בא'."

איזו מניפולציה דמגוגית. כמובן, שבכל כתבת הביקורת אין אפילו מילה המזכירה את עלילת הדם. מה הבעייה, כביכול, בתוכנית? שמציגים ערבי. כלומר, בישראל לא נותנים פתחון פה לערבי, והנה ערבי בטלוויזיה, זה עניין להקפיץ את ראש הממשלה. שהרי כידוע, בישראל ראש הממשלה שולט בטלוויזיה הממלכתית, ואוסר אירוח ערבים, ואם ערבי מופיע בטלוויזיה, סימן שהערוץ הצליח להגניבו מתחת לאפו של ראש הממשלה, והנה הוא מיד מתערב.

מצג השווא הזה משתלב היטב בפאניקה המלאכותית אודות המתקפה, כביכול, על הדמוקרטיה הישראלית.

ומכאן ואילך, המבקר שריר מאבד את שריר הביקורת שלו – והוא נשפך מהתפעלות ללא סייג ממושא התוכנית. מה כל כך מרגש אותו? שבכרי הוא "לא סתם ערבי... הוא לא 'ערבי טוב' בשום קנה מידה יהודי-ציוני." אפשר ממש לחוש את נחרת הבוז של המבקר, בכתבו את המילה "ציוני". ובמילים אחרות – אם מביאים ערבי לטלוויזיה, אז לרוב זה "ערבי מחמד", כמובן.

הוא מרוצה שסוף סוף הביאו ערבי אוטנטי. מיהו, אליבא דשריר ערבי מחמד? ... אחמד טיבי, שבניגוד לבכרי, אינו אומר את האמת שלו, אלא מתחנף לצופה היהודי. בכרי שונה ממנו. "את האמת הקשה שלו הוא אומר בפנים מקפיאות דם ולא עוטף אותה במעשיות יידישאיות נוסח אחמד טיבי."

מהי האמת הקשה של בכרי? שמא השקר של עלילת ג'נין, מעוררת את התפעלותו של שריר?

עוד מתפעל שריר מהשוואה שהוא עורך בין בכרי לשלושת הציירים. "שלושה ציירים שלא נולדו בארץ – ילידי עיראק, הונגריה ובריה"מ. מול שלושת המהגרים ישב בכרי, ה'זר' שבעצם נולד כאן, וכך נוצרה אמירה מעניינת על זכות השיבה, מורשת אבות ודין הקרקע. שהוא ילך מפה? שהם ילכו, הם הרגע באו. או שיחיו ביחד בשלום.""

המילה "עולים" לא קיימת כמובן בלקסיקון של שריר, אלא "מהגרים". ללמדך, שאנו, היהודים, שאם לא באנו בעצמנו מחו"ל, הרי הורינו או הורי הורינו באו משם, הננו זרים בארץ הזאת. הרגע באנו ולכן עלינו ללכת מכאן. או... ש"נחיה ביחד בשלום."

במניפולציה דמגוגית נוספת, שריר רומז ברמז דק כפיל, שהמגמה שלנו היא לגרום לכך שבכרי, בהיותו ערבי, ילך מכאן, ועל השקר של עצמו הוא מגיב בתזכורת שבעצם הוא בעל הבית, אנו האורחים, ואם לא נקבל את תנאיו, עלינו להסתלק.

שריר אינו יכול להתעלם מתוקפנותו של בכרי, שאינה מתיישבת בדיוק עם שאיפה לשלום, ולכן הוא נחלץ לדברר אותו: "בכרי ... חי מהמלחמה. לרגע קל לשכוח שהמאבק שלו הוא למען השלום."

"למען השלום". ממש. ב-1984 נערך בעיתון "חותם" ראיון עם בכרי בעקבות כיכובו בסרט "מאחורי הסורגים". כותרת הראיון היתה ציטוט מפיו: "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי." מאז הוא לא חדל לירות עלינו לרגע. למען השלום, כמובן.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

אהוד: מדור ביקורת הטלוויזיה של מורן שריר מעורר בי בחילה עמוקה מהיותו רצוף שקרים ושנאת ישראל. זה כנראה עוד אחד הביבים שמטפח עמוס שוקן בעיתונו.

2. מותם של שני סמלים

בתוך יממה אחת, הלכו לעולמם שני מנהיגים, המסמלים את שני קצותיה ההפוכים של אחת התופעות המרכזיות בעולם במאה השנים האחרונות – המהפיכה הקומוניסטית. מהפיכה זו, שפעלה בשם ערכים נעלים של שחרור האדם, שוויון, צדק ושלום, הקדיחה. מהפיכה זו המיטה על האנושות אסונות – מהכבדים בתולדותיה. המשטר שנועד לשחרר את האדם ואת מעמד הפועלים, הביא לדיכוי האדם, לפשעים נגד האנושות, לרודנות קשה, לרצח מיליונים, למלחמות עתירות הרוגים, לשחיתות נוראה ולחורבן כלכלי. הסמל של הרודנות הקומוניסטית הפושעת הוא סטלין, אולי הפושע הגדול בתולדות האנושות זולת היטלר, אך אפשר לצרף לרשימה הבלתי מכובדת הזאת גם את מאו בסין, הו צ'י מין בווייטנאם ופול פוט בקמבודיה.

צפון קוריאה לא ידעה השמדה המונית כמו בריה"מ, סין, וייטנאם וקמבודיה אך תושביה סובלים למעלה מיובל תחת שלטון דיכוי ועריצות רצחני, כלכלה מפגרת, שהביאה מיליונים לחרפת רעב, בידוד בינלאומי וסבל כבד. המשטר הצפון קוריאני, שכלל והעצים את מורשת סטלין ומאו בתחום שטיפת המוח ופולחן האישיות, והוא המשטר הקומוניסטי היחיד שהנהיג שושלת כמו-מונרכית – קים איל סונג, אחריו בנו קים ג'ונג איל ועם מותו ירש אותו השלישי בשושלת, קים ג'ונג און.

צפון קוריאה תחת קים היא המדינה האחרונה שבה הרודנות הקומוניסטית מושלטת באופן אבסולוטי, מה שלא קורה אפילו בסין ובקובה. שושלת קים היא היום סמן הקצה של הדיקטטורה הקומוניסטית, לאחר נפילת הגוש הסובייטי.

ביום שבו מת קים ג'ונג איל, מת נשיא צ'כיה לשעבר, המחזאי והסופר וצלאב האוול. גם האוול הוא סמל. הוא מסמל את היפוכו המוחלט של קים – את חירות האדם; את האדם שאינו מוכן לכוף ראשו בפני העריצות, אינו מוכן לקבל בהכנעה את מגף הדיקטטורה ומוכן לסבול ולשבת שנים בכלא במאבק למען הדמוקרטיה. וצלאב האוול הוא היפוכו של קים – מול המהפיכה האלימה והרצחנית של הקומוניזם בקוריאה, הנהיג האוול את מהפכת הקטיפה בצ'כוסלובקיה, מופת של מאבק בלתי אלים ומוצלח, ללא הרוג אחד. כנשיא, הוא הוביל את הדמוקרטיזציה של צ'כוסלובקיה ולאחר פילוגה (לה התנגד אך אותה לא הצליח למנוע) היה מעצבה של צ'כיה הדמוקרטית הליברלית ושילב אותה בעולם החופשי.

שלושה אישים הם הסמל של שחרור מזרח אירופה מן המשטר הקומוניסטי – גורבצ'וב בבריה"מ, לך ולנסה בפולין והאוול בצ'כולוסבקיה. גורבצ'וב הנהיג מהפיכה מלמעלה, לאחר שעלה לשלטון, בתפקידיו כנשיא ומזכיר המפלגה. ולנסה והאוול הנהיגו התנגדות עממית למשטר. האוול, יותר מאחרים, הצליח לייסד דמוקרטיה מערבית. ברוסיה, לאחר התפרקות בריה"מ, שררה אנרכיה תחת שלטון ילצין ועל המדינה השתלטו אוליגרכים מושחתים הקשורים לעולם הפשע. "הדמוקרטיה המכוונת" שהנהיג פוטין החזירה לרוסיה חוק וסדר, אך עם השנים היא הופכת לפחות דמוקרטיה וליותר מכוונת; למעשה, לדיקטטורה-למחצה. האוול מסמל את ההצלחה הגדולה ביותר של המהפיכה הפוסט קומוניסטית.

מעניין להשוות בין האביב המזרח-אירופי לפני שני עשורים – ל"אביב הערבי". קשה להזיל דמעה על תבוסתם של רודנים כמובראק וקדאפי וקשה שלא להתפלל לתבוסתו של הרודן רוצח ההמונים אסד. קשה שלא להזדהות עם ההמונים המתריסים נגד הדיקטטורה ויוצאים לרחובות להפגין בחזות חשופים מול צבא חמוש, גם אחרי שאלפי מפגינים נרצחו. אולם במבחן התוצאה, ההתקוממות העממית במדינות ערב אינה מובילה לדמוקרטיה, אלא לעליית הקנאות האסלאמית ואנו עוד עלולים להתגעגע לרודנים החילוניים. עובדה זו מעצימה עוד יותר את דמותו של האוול, שלא רק צדק אלא גם הצליח.

נקודת השוואה נוספת בין קים ג'ונג איל לבין וצלאב האוול היא היחס לישראל. האוול העריץ את ישראל, חידש אתה את היחסים הדיפלומטיים והיה ידיד גדול ובן ברית שלה. אחד הביקורים הממלכתיים הראשונים שלו כנשיא היה בישראל, והוא שב וביקר בישראל כנשיא, ולאחר סיום תפקידו - כאדם פרטי. קים, לעומתו, עומד בראש אחד המשטרים העוינים ביותר לישראל ותומך עקבי ואקטיבי בערבים, בציר הרשע ובטרור. הוא שותפה של איראן בהרפתקאותיה הגרעיניות, הוא הקים את הכור בסוריה שהושמד בידי חיל האוויר הישראלי ("על פי מקורות זרים").

אין זה מקרה, שסמל הרשע והעריצות הוא שותפם המובהק של אויבי ישראל, וסמל חירות האדם והדמוקרטיה הוא שותף מובהק וידיד גדול של ישראל. ניתן לקבוע, שהיחס לישראל הוא נייר הלקמוס של מדד הרשע והעריצות בעולם.