למעלה מ-200 מתושבי "עוטף עזה" הפגינו בראשית השבוע וחסמו את כביש 232, ציר התנועה המרכזי באזור. המפגינים חסמו את שיירת משאיות האספקה לרצועת עזה. לטענתם, אלפי משאיות לרצועת עזה עוברות בכביש זה מדי שבוע, הכביש הצר פקוק שעות רבות, הכביש שובש ואינו בטיחותי. התושבים דורשים לשפץ ולהרחיב את הכביש, כדי למנוע אסונות. הם צודקים לחלוטין ויש לקוות שזעקתם תמצא אוזן קשבת במשרדי הממשלה ויינתן מזור למצוקתם.

יום קודם להפגנה, הגדיר גדעון לוי ב"הארץ" את רצועת עזה כאזור במצור. רבים בארץ ובעולם, הנתונים למסע ההסתה, השקר ושטיפת המוח של הפלשתינאים ועוזריהם, "יודעים" שעזה במצור, ומעולם לא נחשפו לאמת. פרשת כביש 232 היא עדות לכך, שסיפור המצור הוא פירכה חסרת שחר, סיפור מצוץ מן האצבע, חלק ממתקפת הדה-לגיטימציה כלפי ישראל.

דיון בסוגיית ה"מצור" מחייב אותנו לחזור שש שנים וחצי אחורה, לנסיגה מרצועת עזה. הנסיגה מן הרצועה נעשתה בשני שלבים. השלב הראשון היה הנסיגה מן העיר עזה וערי הרצועה, בשנת 1994, לאחר הסכם אוסלו א', במסגרת "עזה ויריחו תחילה". השלב הסופי היה ב-2005, עת נסוגה ישראל לקווי 49' ועקרה את כל יישוביה ותושביה, עד הישראלי האחרון.

מחיר הנסיגה היה כבד מנשוא – עקירת היישובים, קרע קשה בעם, טראומה לציבורים רחבים בישראל, תקדים של נסיגה מוחלטת. המחיר הוסבר ככדאי לנוכח התמורה שישראל תקבל.

מה אמורה היתה להיות התמורה?

ראשית, תמורה ביטחונית. לאחר הנסיגה, לא תהיה עוד טענת כיבוש ולכן לא תהיה לפלשתינאים עילה לטרור ולירי טילים על ישראל. אם בכל זאת ימשכו הטרור והטילים, ידיה של ישראל תהיינה חופשיות להגיב במכה קשה. או כפי שנאמר – אם תיירה יריה אחת, ישראל תגיב "במלוא העוצמה". כל תגובה ישראלית תיהנה מלגיטימיות בינלאומית מלאה, כיוון שתהיה זו הגנה עצמית בעקבות תוקפנות כלפי שטחה הריבוני והמוכר של ישראל.

התמורה הזאת לחלוטין לא הושגה. ירי הטילים על האוכלוסייה האזרחית הישראלית עלה באורח דרסטי מיד לאחר הנסיגה. ישראל הבליגה על הירי הזה עוד שלוש שנים וחצי. כאשר ישראל יצאה להגן על אזרחיה ב"עופרת יצוקה" – היא קיבלה את עלילת גולדסטון.

שנית, תמורה מדינית. תמורת הנסיגה, השיגה ישראל את המסמך המדיני האוהד והנוח ביותר מאז מלחמת ששת הימים, מכתב בוש, המכיר לראשונה בתביעותיה הטריטוריאליות של ישראל ביהודה ושומרון ומקבל אותן, למעשה.

את התמורה הזאת שם לאל אהוד אולמרט, כאשר ויתר בעצמו על הישגי מכתב בוש בהצעתו לאבו-מאזן. כזכור, אבו מאזן דחה את הצעתו, כיוון שלא כללה מימוש גורף של "זכות" השיבה, אלא "רק" קליטת אלפי "פליטים", אך הוויתור על ההישג המדיני היה לעובדה מדינית. לא בכדי, אובמה מתכחש למכתב.

אולם התמורה העיקרית, שהיתה הסיבה לנסיגה ולעקירה והעניקה את השם לתוכנית, היתה ההתנתקות מרצועת עזה. ברגע שניסוג, נאמר לנו, ימתח גבול בינינו לבין רצועת עזה, לא תהיה עוד כל אחריות ישראלית לנעשה שם ואיש לא יתבע מאתנו אחריות כזו.

מי שהגדיר השבוע את עזה כעיר במצור, כתב ימים ספורים לאחר השלמת הנסיגה, שישראל הפכה את עזה ל"כלא הגדול ביותר בעולם." מיד לאחר השלמת הנסיגה, שקר ה"מצור" יצא לדרך, היה לאבן יסוד בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, ששיאו היה פיגוע "מרמרה", שהוצג כ"משט לפריצת המצור."

מרגע שישראל נסוגה, הגבול בינה לבין רצועת עזה כמוהו ככל גבול אחר שלה. גבול סגור אינו מצור; כפי שהגבול הסגור בין ישראל לבין סוריה אינו מעיד על מצור ישראלי על סוריה או על מצור סורי על ישראל, הוא הדין בגבול בין ישראל לבין רצועת עזה.

האם הגבול בין ישראל לעזה חייב להיות סגור? רצוי, כמובן, שהגבול יהיה פתוח ותשרור נורמליזציה בינינו לבין שכנינו, כולל העזתים. אולם כאשר רצועת עזה היא יישות טרוריסטית עוינת, שהסחורות העוברות ממנה לישראל הן טילי קסאם וגראד הנורים על אוכלוסייתה האזרחית, על הגבול להיות סגור הרמטית.

אילו הגבול היה סגור, לא היה זה "מצור" וטענת המצור היתה תעמולת כזב. אבל הגבול אינו סגור כלל ועיקר. אפילו כאשר חייל ישראלי היה שבוי במשך למעלה מחמש שנים בידי חמאס, ואזרחי ישראל תושבי הנגב המערבי היו יעד למתקפת טילים מאסיבית, יומיומית ממושכת, בתקופה שקדמה ל"עופרת יצוקה" – המשיכו לעבור משאיות אספקה ישראליות לבסיס הטרור. למרות הניסיונות החוזרים ונשנים של הפלשתינאים לטווח את תחנת הכוח באשקלון, ישראל המשיכה להעביר לבסיס הטרור חשמל באורח סדיר, כאילו מדובר בשכנה ידידותית. המציאות הזאת נמשכת גם עכשיו.

ואף על פי כן, נמשכת תעמולת השקר של הפלשתינאים ועוזריהם, כולל עוזריהם הישראליים, כאילו רצועת עזה נצורה.

ואנו, שממשיכים לעצום עיניים לנוכח המשך הירי והפיגועים ולהעביר אלפי משאיות אספקה מדי שבוע תוך הרס תשתיות תחבורתיות של ישראל, אפילו איננו יוצאים במתקפת הסברה להציג את האמת מול שקר ה"מצור"

... חלם.

2. מונופול של צדקנות

תגובה ליוסי שריד: "ההיסטוריה לא תשכח להם", "הארץ" 26.12.11

אי אפשר לשלול מיוסי שריד את זכות הראשונים, בקרב המערכת הפוליטית בישראל, במאבק למען הכרה ברצח העם הארמני. כמי שלאורך השנים מטיף בכתיבה להכרה כזו, אני מעריך מאוד את תרומתו של שריד, ורואה בזכות הראשונים שלו זכות גדולה, אף שבדרך כלל אני רואה בו יריב אידיאולוגי.

מאמר התגובה של שריד על הדיון בוועדת החינוך של הכנסת בנוגע לטבח, מעלה סימני שאלה בנוגע למחוייבות האמת של שריד לנושא. אדם הנאבק למען מטרה מסוימת במשך שנים, אמור לראות בחיוב את הצלחת מאבקו, לשבח אותה ולהעלות אותה על נס. והנה, כאשר מדינת ישראל עשתה את הצעד המשמעותי ביותר בתולדותיה לקראת הכרה ברצח העם, שופך על כך שריד מקלחת של צוננים.

לא נאים השכנים בעיניו של שריד. טוב לו בבדידות מזהרת של המטיף בשער, מאשר לראות בהצלחת מאבקו. לכן, תחת שבח לצעדה של הכנסת, הוא מגנה אותה על הצעד הנובע מ"תורכופוביה".

אכן, צודק יוסי שריד – שעה שהיחסים עם תורכיה היו טובים, נמנעה ישראל מהצעד המוסרי המתבקש מכל מדינה ובוודאי מהמדינה היהודית הנלחמת בהכחשת השואה, ורק שעה שהיחסים עם תורכיה נקלעו לקרע, נעשה (וגם באופן חלקי) הצעד המתבקש. אולם אם המניע למאבקו של שריד היה עצם ההכרה בפשע נגד האנושות שביצעו התורכים, היה עליו לפעול לניצול חלון ההזדמנויות של המשבר, כדי לקדם את הפעולה הזאת.

כמי שהטיף לאורך שנים להכרה ברצח העם הארמני, איני יכול להתעלם מהדילמה שהיתה בין העמדה המוסרית לאינטרס המדיני של ישראל. שהרי אכן, השמירה על היחסים הטובים עם תורכיה היתה אינטרס מדיני מובהק והכרה ברצח העם הארמני היתה פוגעת בו קשות. לצערי, ההכרעה הישראלית בדילמה הזאת לא היתה ההכרעה המוסרית.

היום, כאשר היחסים בין המדינות, מאז עליית האסלאם הקיצוני לשלטון בתורכיה, מצויים במשבר, שאינו עומד להיפתר ולא ייפתר כל עוד ארדואן בשלטון, הדילמה קטנה הרבה יותר. זאת ההזדמנות לקבל סוף סוף את ההחלטה הראויה, המוסרית והיהודית – הכרה ברצח העם.

והנה, תחת לעודד את המהלך, יוסי שריד מנער חוצנו ממנו; על פי שריד ראוי לבצע את המהלך, כנראה, רק בתקופת גאות ביחסינו עם תורכיה, כאשר יהיה לו מחיר מדיני כבד. מה ההיגיון בכך? שמא לא הצדק מניע את שריד, כי אם הצדקנות?

או שמא, מה שמניע את יוסי שריד הוא בכלל האגו. טוב לו, ליוסי שריד, המונופול של "צדיק אחד בסדום", והוא עלול, אויה, לאבד את המונופול, כאשר הכנסת כולה תכיר בטבח. אין זה מונופול של צדיקות, אלא של צדקנות.

יוסי שריד טוען, שהמהלך נועד לספק את תאוותם של נתניהו וליברמן לפגוע בתורכיה.

מעניין, הידיעה שלצד מאמרו דווקא מתארת את ניסיונם של נתניהו וליברמן למנוע את המהלך... טוב, אבל זה כבר שייך לעובדות.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל