לא מכבר הלך לעולמו המשורר המצויין ואיש-המדע-והמחקר המעולה פרופסור אבנר טריינין. הוא נולד בתל-אביב בשנת 1928. למד בבית-הספר היסודי "תחכמוני", בגימנסיה העברית ובאוניברסיטה העברית (בחוגים כימיה ופיסיקה) בה הוענק לו תואר הדוקטור ב-1958. את הפּוסט-דוקטורט שלו עשׂה בקיימברידג', אנגליה. משנת 1954 ועד פּרישתו כּיהן כחבר המחלקה לכימיה פיסיקאלית באוניברסיטה העברית, שבּה שימש פרופסור מן המניין החל מ-1971 ודֵקַן הפקולטה למדעי הטבע בתקופה מאוחרת יותר. פרופסור טריינין שהה תקופות ארוכות בארה"ב למטרות הוראה ומחקר, ושימש פרופסור אורח במכון לכימיה באוניברסיטת ברנדייס, ארה"ב, ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע. היה גם חבר האקדמיה ללשון העברית וחֶבֶר-הנאמנים של מוסד ביאליק.
פירסומיו בתחום המדע כוללים מאמרים רבים בנושׂאי מחקריו (ספּקטרוסקופּיה ופוטו-כימיה) ושלושה ספרי-לימוד: "יסודות הכימיה" (1957, הופיע בכ-10 מהדורות); "כימיה פיסיקאלית לתלמידי מתמטיקה-פיסיקה" (1963, סידרת הרצאות); "יסודות התרמו-דינאמיקה" (2005).
בתחום הספרות היפה: משנת 1947 פורסמו שיריו (וכן סיפורים ומאמרים) בבמות ספרותיות שונות. ספרי שירה: "אזובי קיר" (1957); "הר וזיתים" (1969); "השער הסתום" (1976); "המערכה המחזורית" (1978); "לקט שיכחה" (1982); "אוקלידום" (1985); "החזרות" (1988); "זיכרון המים" (1991); "מעלות אחז" (1996); "מחזורים – שירים 1998-1952" (2000); "רואה זיתים" (2003). ספר עיון: "בין שירה למדע – עיונים בשירה העברית החדשה" (2001).
משורר זכה פרופ' טריינין בפרס מועדון מילוא (1969); פרס ירושלים ע"ש עגנון (1979); פרס ברנר (1986); פרס ביאליק (1989) ופרס פיכמן (1995).
מותו הוא אבֵדה כבדה לא רק לבני משפחתו ולתלמידיו הרבים, אלא גם לספרות הישראלית שהוא היה אחד מן האנינים והכֵּנים שבמשורריה.

יוסי גמזו
מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן
לזכרו היקר והאצילי של אבנר טריינין

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן,
הֵם עוֹף מוּזָר, חָשוּד תָּמִיד וְלֹא בְּלִי צֶדֶק
בְּחַתְרָנוּת קָשָה, אֲפִלּוּ אַפְּלָטוֹן
הִמְלִיץ לִבְעֹט אוֹתָם הַרְחֵק מִן הַמְּדִינָה,
אַךְ גַּם מֵעֵבֶר לַפּוֹלִיטִי - כָּל עִקָּר
חַתְרָנוּתָם הִיא פְּרִימָתוֹ שֶל קַו-הַתֶּפֶר
בֵּין הַנֶּחְשָב בִּלְתִּי יָפֶה אֲבָל מוֹעִיל
וּבֵין הַלֹּא-כָּל-כָּךְ מוֹעִיל
אַךְ הַיָּפֶה.

וּכְמוֹ שֶשֵּם הַקָּאוּצ'וּק הוּא רַק שִבּוּש
של הַקָּהַאצ'וּ שֶקּוֹרְאִים לוֹ הָאִינְדְיָאנִים
כָּךְ סִוּוּגָם הַזָּר שֶל כָּל אוֹמְרֵי-הַשִּיר
בַּחֲטִיבַת הַמִּקְצוֹעוֹת הַחָפְשִיִּים
הוּא לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ שִבּוּש, בְּשוּם פָּנִים
זֶה לֹא מִקְצוֹעַ, זֶה סוּג דָּם, זֶה קוֹד גֶּנֶטִי
וְהֵם בְּעֶצֶם לְעוֹלָם לֹא חָפְשִיִּים
מִן הָעַבְדוּת הַזֹּאת
לְמָה שֶבְּתוֹכָם.

הֵם כְּמוֹ גִזְעֵי עֲצֵי-הַגּוּמִי הַדּוֹמְעִים
אֶת כְּאֵבָם הַמַּר בְּיַעֲרוֹת-הַגֶּשֶם
שֶבָּם מֻקָּז, מִכָּל חֲתָךְ פָּעוּר, דָּמָם
שֶל הַזְּקוּפִים הַנִּשְסָפִים לְלֹא רַחֵם
שֶכְּמוֹ נִתּוּחַ קֵיסָרִי שֶאֵין לוֹ סוֹף
יוֹם אַחַר יוֹם מְדַמְּמִים עַצְמָם לָדַעַת
אֶל תּוֹךְ כּוֹסוֹת קְטַנּוֹת שֶל אַמְבּוּש סְטָלַקְטִיטִי
בָּהֶן נִצְבָּר הָאֲמִתִּי וְהַשּוֹתֵת.

הַזְּמַן פּוֹצֵעַ בַּמָּצֶ'טוֹת שֶל הַצַּעַר,
שֶל הָאַכְזָב, שֶל הָעַוְלָה, שֶל הָאָסוֹן
אֶת כָּל גִּזְעֵי הָאֲנָשִים עַל פִּי הַסֵּדֶר
הַלֹּא סָדִיר שֶל הָרִשְעוּת שֶשְּמָהּ גוֹרָל
וּכְמוֹ בְּרֹב הָאִילָנוֹת שֶכָּל פְּצִיעָה
בְּגִזְעֵיהֶם אֵינָה הֹרָה שוּם זִיק שֶל יֹפִי
כִּי אִם תַּחְלִיב דָּבִיק, עָכוּר, מַכְפִּיש יָדַיִם
הוּא לֹא מוֹתִיר לָנוּ גַם נֶבֶט שֶל תִּקְוָה.

אֲבָל שֶלֹּא כְּמוֹ כָּל עֲצֵי הַקָּאוּצ'וּק
שֶכָּל חֲתָךְ בָּהֶם מַנְבִּיעַ דִּיבִידֶנְדִּים
לַקּוֹרְפּוֹרַצְיוֹת שֶל תַּעֲשִׂיּוֹת הַגּוּמִי
מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל אֹרֶן-הָעִנְבָּר
מִן הַתְּקוּפָה הַשְּלִישוֹנִית, שֶדִּמּוּמוֹ
שֶל שְׂרַף דִּבְשוֹ אֵי-שָם עַל חוֹף הַיָּם הַבַּלְטִי
נִכְבַּש בְּלַחַץ-אַדִּירִים שֶל זְמַן וְכֹבֶד
אֵינְסְפוֹר שְכָבוֹת שֶל מוּעָקוֹת לֹא הֲגוּיוֹת.
מַה כְּבָר נִתָּן
לְהָפִיק מֵהֶם, חוּץ
מֵאוֹתוֹ מְאֻבָּן שֶאֵינֶנּוּ
אֶלָּא רַק יֹפִי שֶאֵין בּוֹ תוֹעֶלֶת כִּי אִם לְצַוְּארֵי הַנָּשִים,
אוֹ לְאָזְנָן, אוֹ לְדֹק אֶצְבָּעָן: מַחְרוֹזוֹת הָעִנְבָּר שְקוּף הַגָּוֶן?
אֶבֶן-תַּשְבֵּץ לֶעָגִיל? לַטַּבַּעַת?
אוֹ חֹמֶר זֶה שֶבּוֹ מוֹשְחִים
אֶת קֶשֶת הַכִּנּוֹר?

לֹא כְלוּם, אֲבָל מוּזָר: מִן הַלֹּאכְלוּם הַדַּל הַזֶּה
קוֹרֶנֶת הָאַלְכִּימִיָה שֶבָּהּ מוּמָר הַסֵּבֶל
בְּאוֹר, בְּנֶחָמַת-מְעַט, בְּהַשְאָרַת-הַנֶּפֶש
בָּהּ הַמְּרוֹרִים הוֹפְכִים לַמַּתָּכוֹת הָאֲצִילוֹת.

מְשוֹרְרִים הֵם זַן שֶל צֶמַח לֹא מוּגָן
אֲבָל מָגֵן, מָגֵן מְאֹד, מָגֵן בְּשֶקֶט
עַל הַמְּעַט הַזֶּה שֶהוּא אוּלַי בְּעֶצֶם
בְּאֵר בּוֹדֶדֶת בְּמִדְבַּר הַתַּלְאוּבוֹת
הַקַּמְצָנִי שֶל קִיּוּמֵנוּ הֶחָסֵר,
כָּל-כָּךְ חָסֵר אֶת נִחוּמֵי שְעוֹת הַחֶסֶד
שֶהַשִּירִים מַעֲנִיקִים לָנוּ לֹא פַּעַם
הַרְבֵּה יוֹתֵר, עָצוּב לוֹמַר,
מִן הָבְּרִיּוֹת.