למה הלכתם כצאן לטבח? שאלה זו, הופנתה לניצולי השואה בשנותיה הראשונות של המדינה, בידי ישראלים שלא חוו את השואה והתקשו להבין כיצד יכלה להתרחש. ניצחון ישראל במלחמת העצמאות העצים את תחושת העליונות של בני הארץ על יהודי הגולה, ואת אי היכולת להבין את ההבדל בין מאבקו של עם היושב ונלחם על אדמתו, במולדתו, לבין חוסר האונים של השעבוד בגולה.
בני הארץ העלו על נס את מורדי הגטאות, לא רק כמושאי הערצה בשל מעשיהם, אלא גם כהוכחה שאפשר היה לנהוג אחרת... עובדה, היו מי שמרדו ונלחמו. אם הם יכלו, מדוע אחרים לא יכלו?
מי שלא היו שותפים לביקורת הזאת, היו מורדי הגטאות עצמם; אלה מהם שניצלו ועלו לארץ. הפרטיזן והמשורר אבא קובנר, ממנהיגי המחתרת היהודית בגטו וילנה, נלחם כל ימיו נגד ההתרסה כלפי הניצולים.
קובנר יצא חוצץ נגד האבחנה הרווחת בין המורדים לבין כלל הציבור. בעדותו במשפט אייכמן אמר קובנר: "פה מרחפת בחלל השאלה: כיצד לא התקוממו? ... אני כיהודי לוחם, מתקומם בכל מאודי לשאלה הזו, אם יש בה נימת הקטרוג." קובנר מימיו לא גינה ולא האשים את מי שלא לחם. בהקדמה למגילת העדות שערך, הוא קרא לעם "החפים מפשע ונקיים מבושה." בכנס הפלמ"ח במודיעין ב-1945 הוא אמר בנאומו: "זכר פסיביות של מיליוני טבוחינו אל יהיה לנו לחרפה." (הציטוטים מתוך הביוגרפיה של קובנר "מעבר לגשמי", מאת דינה פורת).
דבריו של אבא קובנר חשובים כל כך, כיוון שהוא הראשון ששילב בין הביטוי מישעיהו "כשה לטבח יובל" לצירוף מתהילים "כצאן טבחה" וחיבר בינם לבין השואה. לפני 70 שנה בדיוק, ב-1.1.42, כתב ופירסם אבא קובנר בן ה-23, מנהיג תנועת "השומר הצעיר" וממנהיגי המחתרת בווילנה, את כרוז המרד, שבו לראשונה אמר מפורשות, ביידיש ובעברית, את מה שהיה בלתי נתפס – שמטרת הגרמנים היא להשמיד את העם היהודי, והם כבר החלו לבצע את המזימה. הכרוז נועד לזעזע את היהודים ולקרוא להם למרד. "אל נלך כצאן לטבח," הייתה כותרת הכרוז.
הכרוז לא היה מיועד רק לנוער, אלא לקהילה כולה ולא היתה בו כל התרסה כלפיה. הכרוז לא גינה איש, ולא פנה לציבור בגוף שני – "אתם", אלא דיבר בגוף ראשון רבים, "אל נלך." השימוש בביטוי הזה כביקורת על הנספים כאב לו וחרה לו. יותר מכל הוא התקומם כנגד ההפרדה בין הקומץ שלחם לרוב הגדול שהיה פאסיבי כביכול, והעלה על נס את גבורתם של כלל היהודים בשואה. בדיון על המחתרת היהודית, שנערך ב-1982 ב"יד ושם", אמר קובנר: "אם שהבריחה לחם לבנה, מי יודע אם אינה גיבורה יותר ממי שירה ברובה."
המסר הזה היה חריג באווירה הציבורית של שנות החמישים והשישים. העובדה שהדברים נאמרו מפי אחד ממנהיגי המחתרת ומפקדי הפרטיזנים, היתה בעלת חשיבות רבה. היום, הגישה הזאת מקובלת כמעט על הכול, וטוב שכך. אולם מצד שני, דומה שמקומם של המורדים, שעשו את הבלתי נתפס בגבורה שאין דומה לה בתולדות האנושות, הולך ונדחק לשוליים בשנים האחרונות. מלאת 70 שנה לכרוז המרד, היא הזדמנות לשוב ולהצדיע לגבורת המורדים.
בימים אלה עומד לצאת לאור הכרך השישי והאחרון של "כל שירי אבא קובנר". הכרך נקרא "מן העיזבון" ובו קטעים נשכחים רבים, שנמצאו בחבית בחצר ביתו של קובנר בקיבוץ עין החורש.
אחד השירים בספר נקרא "מיהו יהודי": יהודי הוא מי שרוצה להיות יהודי / ומי שהוא יהודי בְּעַל כָּרחו // יהודי הוא מי שמאמין באמונה שלֵמה / ויהודי הוא שמחזיק באמונה שסועה // יהודי הוא מי שמניח טלית ותפלין / ויהודי הוא מי שזרק טלית ותפלין // יהודי הוא מי שקשה לו להיות יהודי / ומי שמתקשה להיות דבר אחר // יהודי הוא רמאי / שהצליח להונות את עצמו // יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה / ויהודי הוא מי שאינו יודע היכן קבר אמו // יהודי הוא מי שהתיר עצמו מכבלים / ויהודי הוא מי שאסר עצמו בכבלים // יהודי הוא מי שהוריש לאנושות את הגעפילטע פיש במקורם / ואת ספר התנ"ך בתרגום // יהודי הוא מי שכותב מימין לשמאל / ומי שהשמאל לעולם דוחה אותו לימין // יהודי הוא שמעגל יצירתו נתגלם באותיות מרֻבעות / ומי שקיומו עדין בבחינת רִבּוּעַ המעגל // יהודי הוא מי שאינו נבדל משאר בני אֻמות העולם / מלבד מה שהוא בדול מהם // יהודי הוא מי שהאחרים שונאים אותו בחשאי / ויהודי הוא מי ששונא את עצמו בראש חוצות // יהודי הוא מי שמסר את נפשו להביא את העולם לביתו / ויהודי הוא מי שחַיָּב למסֹר את נפשו על ביתו הוא // יהודי הוא מי שיודע לשאֹל / ויהודי הוא מי שאינו יודע לשאֹל // עד שפותחים לו.

2. ללא לחיצת יד
לפני 30 שנה, בהיותי חבר גרעין לאורטל, בשל"ת מוקדם בבית השיטה, הוזמנתי לראשונה בחיי להופיע בפאנל בפני תלמידי תיכון, בנושא הנסיגה מסיני. חבריי לפאנל היו בגיל של הוריי ומעלה. בסיום המפגש, ניגשתי לכל אחד מהם ולחצתי את ידו.
מאז השתתפתי באינספור פאנלים, וכולם הסתיימו באותה דרך – לחיצת יד. מרבית הפאנלים היו בתקופת המאבק על הגולן, כלומר לא בדיון תיאורטי אידיאולוגי בלבד, אלא בסוגיה שהיתה בעבורי שאלה אקוטית של להיות או לחדול, פשוטו כמשמעו, במובן המיידי. ובתום כל פאנל, לחצתי את ידי המשתתפים, כמובן מאליו. מעולם לא קיבלתי החלטה ללחוץ את ידי יריביי. זה פשוט מובן מאליו. איך אפשר אחרת?
אחד הפאנלים בנושא הגולן היה בפני תלמידי תיכון בגבעתיים. אחד מחבריי לפאנל היה עצבני מאוד, ובכל פעם שדיברתי, הרגשתי שהוא עומד להתפוצץ (זה היה הדדי, אני מודה). היה זה דדי צוקר, אז ח"כ מטעם מרצ. בתום הפאנל, כדרכי, הושטתי לו את ידי. הוא הפנה אליי את עורפו בהפגנתיות וידי נותרה תלויה באוויר. מה זה?! לא הצלחתי להבין. נימוס בסיסי, מינימום של תרבות. נשגב מבינתי.
והנה, השבוע שוב השתתפתי בפאנל, ולראשונה לאחר – אולי מאות פאנלים, לא לחצתי את ידו של אחד המשתתפים. היה זה רב שיח בנושא "השיבה – זכות או מיתוס", שנערך במוזיאון הצילום בתל-חי. אחד המשתתפים היה מייסד עמותת "זוכרות" ומנהלה לאורך שנים, איתן ברונשטיין. בתום הערב, לחצתי את ידי המשתתפים האחרים. את ידו לא לחצתי. לא יכולתי. תחושת הסלידה והבוז שאני רוחש לו ולמה שהוא מייצג כל כך עמוקה, שפשוט לא רציתי ללחוץ את ידו. לחיצת היד מבטאת כבוד, גם ליריב אידיאולוגי ופוליטי. אין לי אפילו טיפת כבוד לאיש.
לפני חודשים אחדים פנתה אליי רונית יהל, מנהלת ספריית מעיין ברוך, והזמינה אותי להשתתף ברב שיח הנ"ל. ניסיתי לשכנע אותה לרדת מזה. חסרים נושאים לדון בהם?! חסרות מחלוקות המפלגות את החברה הישראלית בשלל נושאים, שצריך לדון דווקא בנושא הזה?! אנחנו צריכים להציב סימן שאלה על זכות הקיום של מדינת ישראל, בפאנל מלומד שבו הבעד והנגד הן שתי עמדות לגיטימיות?!
משכשלתי בניסיוני לשכנע את רונית, התחבטתי קשות האם להיענות להזמנתה. שמא בהשתתפותי אני נותן לגיטימציה ל"זוכרות". אבל רונית לחצה, וקשה לסרב לרונית, בלשון המעטה. והתלבטתי עם כמה אנשים שאני מעריך את שיקול דעתם, וכולם השיבו לי, שאם הפאנל מתקיים בלאו הכי, אסור לי להפקיר את הזירה. ובסופו של דבר החלטתי לא לברוח מן המערכה, השבתי בחיוב, אך ביקשתי לצרף לפאנל את יואל זילברמן, מייסד ארגון "השומר החדש", צעיר שהוא בעיניי דמות מופת וציוני מגשים בכל רמ"ח ושס"ה. לעתים דבריו של יואל היו קצת מטיפניים מדי בעיניי, אולם ידעתי שאת כל מה שהוא מטיף לאחרים הוא מגשים בעצמו בגדול, וזה מה שחשוב בעיניי. כנראה שידעתי איזו תחושת קבס תלווה אותי, והערכתי שעצם נוכחותו תאזן אותה.
דודו פלמה הנחה את הערב, אותו פתח ההיסטוריון פרופ' מוטי גולני. האמת היא שפרופ' גולני די עיצבן אותי. הוא הקפיד להיות מהאו"ם, ולא סטה ימינה או שמאלה מעמדת האו"מניק. היה בכך משהו מרוחק וקצת מתנשא – המסר הזה של מי שמכיל את שני "הנראטיבים" ופה ושם קצת נוזף בנו, הנערים המשחקים לפניו.
אתה מקבל את זכות הקיום של מדינה יהודית? אתה מקבל את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי? האם מקובל עליך שגם לעם היהודי, כמו לכל עם, זכות טבעית לריבונות בארצו? התעקשתי שברונשטיין ישיב על השאלות הללו בלי להתפתל. כן או לא? טוב, הוא לא השיב ממש במילה לא, אבל תשובתו היתה חד משמעית – לא, באל"ף רבתי.
נכון, הוא אמר שבזכות ההגדרה העצמית של היהודים הוא מכיר, וכל היהודים יוכלו לגור בארץ ולקיים את תרבותם, ולהיפך – היום הם לא יכולים לחיות רק להילחם ואחרי שתמומש זכות השיבה הם סוף סוף יוכלו לחיות בלה בלה בלה. אבל מדינת לאום יהודית? למה מי מת?
ואיך הוא הגדיר זאת, בשפתו? איני מוכן לקבל את זכות הקיום של "מדינה ליהודים בלבד."
איך ממציאים נראטיב שקרי? חוזרים על שקר שוב ושוב, עד שיהפוך לאמת, כפי שלימד מורם ורבם של ממציאי הנראטיבים השקריים. והאדון ברונשטיין חזר לפחות עשר פעמים על השקר הנתעב של "מדינה ליהודים בלבד."
והרי הערבים היחידים במזרח התיכון הנהנים באמת ובתמים מדמוקרטיה, מזכויות אזרח, מזכויות האדם, מהזכות לבחור ולהיבחר, מהזכות להיאבק נגד מדינתם, מחופש העיתונות וחופש ההתארגנות, וחופש ההפגנה והשוויון בפני החוק – הם ערביי ישראל. מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינת כל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום, וערביי ישראל הם הערבים היחידים במזה"ת החיים במדינה שהיא באמת ובתמים מדינתם. מה שלא מפריע לברונשטיין לחזור שוב ושוב, במצח נחושה, על שקר ה"מדינה ליהודים בלבד." ואת השקר הזה הוא מפיץ למעלה מעשור, הוא מספר אותו בסמינרים לבני נוער, הוא מפיץ אותם בתקשורת העולמית.
אני מקווה מאוד שהקהל, שרובו היה חניכי מכינת הגליל, הבין שרמת האמינות של טענת ה"מדינה ליהודים בלבד," שכמי שחיים במדינה הם יודעים שמדובר בשקר נתעב, היא רמת האמינות שלו בסיפורי ה"נכבה" שלו. שהרי סיפורו הוא על גוליית הישראלי שהתנפל על דוד הפלשתינאי ובמעשי זוועה – טבח, אונס ושוד, כבש, נישל וגירש. הוא נלחם נגד "הכיבוש של 48" ולמען החזרתם בפועל של מיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה.
שעה קלה לפני הערב, נזף בי דודו, המנחה, על שכתבתי בדף הפייסבוק שלי שאני הולך להילחם. "תרגיע," הוא הפציר בי בתגובה. אבל באמת הלכתי להילחם את מלחמתה של הציונות, את מלחמתה של האמת.

בדבריי, קראתי את אחד משיריו האחרונים של נתן אלתרמן, בו ניבא את תופעת הפוסט ציונות. אלתרמן הזהיר אותנו מפני האויב היחיד שיכול להכריע אותנו – אבדן האמונה בצדקת הדרך:
אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / איתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו / ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק. // חוורו שמיים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!
יש תפקיד לעמותת "זוכרות" ודומיה בחברה הישראלית. הם השטן משירו של אלתרמן.

אהוד: באשר לשם המשפחה ברונשטיין – שמו של ליאון (לב) דוידוביץ' טרוצקי היה לב (לייב) דוידוביץ' ברונשטיין. קרוב משפחה שלו, רודי ברונשטיין, ואשתו פסיה, (אחותה של דודתי סימה ליפסקי, לבית פייס), היו בעליהם של המסעדה-קפה "קוויק לאנץ'" ברחוב בן-יהודה בירושלים, ולימים של "חרמון" ברחביה. רודי ופסיה ברונשטיין היו ידידים טובים של הוריו של אמנון דנקנר, כולם ירושלמיים.