[השבוע לא היה בידי "ישראל היום" – א"ה]

* בכל מקום בעולם, גורם הרואה עצמו ליברלי, היה תומך בהתלהבות במינוי גוף מבקר לפרקליטות, כפי שיש, למשל יחידה לחקירת שוטרים. צעד זה מבזר את הכוח השלטוני, ומגן על זכויות האדם והאזרח, מפני כוח הרשות.

בשיח הפוליטי המעוות אצלנו, יוזמה כזאת מעוררת התנגדות מצד מי שמציגים עצמם כליברלים. למה? כיוון שבשיח המעוות הזה, הפרקליטות שייכת לטובים, ולכן מי שמציע הצעה שעשויה לבקר אותה, בעצם פועל נגד הפרקליטות... נגד שלטון החוק... נגד הדמוקרטיה. עולם הפוך.

וכך בכתבת ענק במוסף "הארץ", שנועדה לבצע סיכול ממוקד לשר המשפטים יעקב נאמן, וליוזמתו למנות גוף מבקר, הצעה שכבר קודמו לתפקיד השר פרידמן הציע, מהווה סעיף בכתב האישום נגדו. כתב האישום הוא כתבת ענק בת עשרה עמודים + עמוד שער במוסף וקדימון בכותרת הראשית של העיתון ביום ה'. ובטרם תשמיע הסנגוריה את דברה, לצד כתב האישום מופיעה במאמר המערכת של "הארץ" ההרשעה וגזר הדין – "להחליף את נאמן" ככתוב בכותרת הראשית של גזר הדין, למקרה שלמישהו לא תהיה סבלנות לקרוא את המאמר. רק פיטורין? יצא בזול.

קראתי את כתב האישום מן ההתחלה ועד הסוף, ואני מודה ש"לא נפלתי ברצפה". כל מה שהתחקירנים החרוצים והנמרצים של "הארץ" הצליחו לדלות מחקר מקיף של תולדותיו, הוא שיעקב נאמן תחמן בהתנהלותו הפוליטית והיה תחמן בהתנהלותו כעו"ד. אולם כל מה שהצליחו להעלות בחכתם הוא שנאמן פועל כמקובל באתיקה של הטקטיקה הפוליטית והמשפטית בישראל, ואינו מן הערמומיים שבטקטיקאים – איפה הוא ואיפה פרס, שרון, צחי הנגבי, חיים רמון, יוסי ביילין, נתניהו, אולמרט... לומר שאני מאוהב באתיקה של הטקטיקה אצלנו? ממש לא. אבל הרי לא את שינוי האתיקה ביקשו התחקירנים החרוצים, אלא את ראשו של נאמן. אם זה מה שהם דלו בתחקיר העומק... מצבנו לגמרי לא רע. ניתן לקבוע שאילו "הארץ" היה מבצע תחקיר על תהליך קבלת ההחלטות שהביא לאישור ההתנתקות התוצאות היו הרבה הרבה יותר גרועות. אבל הרי אין מצב שתחקיר כזה ייעשה.

ומי הם עדי התביעה? למשל, ח"כ רוני בר-און תמורת חברון. האיש שמונה ליועץ המשפטי לממשלה והתובע הראשי על פי דרישת הנאשם בשוחד (ולימים המורשע בשוחד) אריה דרעי, באחת מפרשיות השחיתות החמורות בתולדות המדינה; ניסיון של גורם פלילי להשתלט על התביעה הכללית ערב משפטו. אבל היום ח"כ בר-און תמורת חברון נמצא בצד הנכון, ומי כמוהו יכול להעיד מטעם "הארץ"?

אני שותף לחלק מן הביקורת על נאמן. למשל, אני מסכים ששתיקתו של נאמן וסירובו להביע דעה בסוגיות משפטיות מרכזיות שעל סדר יומה של הציבוריות הישראלית, אינם ראויים. קולו של מנהיג צריך להישמע, ובסוגיות כאלו קולו של שר המשפטים חייב להישמע. אולם הביקורת של "הארץ" אינה על שתיקתו של השר, אלא על כך שאין הוא מתייצב דום ואומר את מה שהם רוצים לשמוע. "פרופ' מרדכי קרמניצר חש מבוכה כשראה את נאמן שותק בכנס העמותה למשפט ציבורי בים המלח בתחילת דצמבר החולף, כינוס שבו ישב נאמן על במה אחת עם נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, והאזין לנאום החריף שבו האשימה חברי כנסת ושרים בהסתה נגד בית המשפט העליון. 'ההשוואה בין הדברים שאמרה ביניש לאי האמירה של נאמן זעקה לשמיים. הרי זאת לא הנחלה הפרטית של נשיאת העליון. לשר המשפטים יש תפקיד וחובה שהוא אינו ממלא אותם,' אומר קרמניצר."

צודק קרמניצר בשתי אמירות שלו. האחת, ששתיקתו של השר הייתה מביכה וזועקת לשמיים. השנייה, שזו לא נחלה פרטית של ביניש. אכן, מן הראוי היה שנאמן יקום, ויסביר שבית המשפט ושלטון החוק אינם נחלה פרטית של ביניש, ירושה מאהרון ברק, ושביקורת על בית המשפט הינה לחם חוקה של הדמוקרטיה, שבית המשפט אינו ניצב מעל הדמוקרטיה ושמי שמכנה ביקורת על בית המשפט כ"הסתה", אינו מבין מהי דמוקרטיה. אבל לא לכך התכוון קרמניצר ולא לכך התכוון "הארץ". הם רצו לומר, שדברי בייניש אינם עמדה במחלוקת, אלא הם האמת המוחלטת, וחובתו של השר להתיישר, להתייצב, להצדיע ולדקלם.

וכך הם גם מבקרים אותו על כך ש... שומו שמיים, "נאמן תמך עד היום בכמה חוקים בוועדה, חרף התנגדותם של אנשי משרד המשפטים. לכל שר יש עמדה שלו ושל המשרד הנוגעות להצעת חוק זו או אחרת. זה נדיר שמשרד ושר יתנגשו ביניהם בוועדת השרים, אך לא פעם נאמן תמך בהצעות חוק למרות שמשרד המשפטים התנגד להן."

הייתכן? הייתם מאמינים? שלשר, האישיות הפוליטית העומדת בראש המשרד, תהיה עמדה מנוגדת לשל פקידיו? לאן תדרדר הדמוקרטיה הישראלית? בקצב הזה עוד שר האוצר יעז לומר משהו בניגוד לעמדת פקידי האוצר, ואנו, אנא אנו באים?

הפרופסור למשפטים יורם שחר מצוטט בכתבה כמצפה לכך ש"נאמן יהווה מגדלור של שמירה על שלטון החוק, אבל דווקא בתקופה שעולות בכנסת יוזמות חקיקה לפגיעה בבית המשפט העליון ובמערכת המשפט, קולו של נאמן לא נשמע."

אכן, שר המשפטים צריך להיות מגדלור של שמירה על שלטון החוק. אבל קיימת בחברה הישראלית מחלוקת על הדרך לשמור על שלטון החוק. רק לאחרונה תקף פרופ' מני מאוטנר בחריפות את האקטיביזם השיפוטי ו"המהפכה החוקתית" וטען שדווקא הם פוגעים בשלטון החוק, וכמוהו התבטאו לא פעם כלת פרס ישראל רות גביזון, חתן פרס ישראל דניאל פרידמן, נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי ז"ל, יבדל לחיים ארוכים המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון ואחרים.

אבל בעיני "הארץ" אין מקום למחלוקת הזאת, אין עמדות לגיטימיות שונות. יש מתקפה על בית המשפט והגנה על בית המשפט. העובדה שמעמד בית המשפט בציבור והאמון של האזרחים בבית המשפט נפגעו קשות כתוצאה מן האקטיביזם השיפוטי, אינם גורמים ל"הארץ" ולתומכי האקטיביזם לחשבון נפש, לניסיון לבדוק מי באמת פוגע בשלטון החוק. בעבורם, שר המשפטים חייב להתייצב לדגל, ולצאת נגד עמדה החותרת לרפורמה במערכת המשפטים בישראל – רפורמה אמרתי? לכל שינוי קטן במערכת, כיוון שכל עמדה כזאת היא "הסתה". הסתה?! כן. עובדה, ביניש אמרה, ומי יחלוק על דבריה? הרי מחלוקת עם ביניש היא... הסתה.

הכתבה מזכירה שני חוקים שהציתו מחלוקת, שנאמן תמך בהם. האחד, הוא "חוק הנכבה" במתכונתו הראשונית. על פי הצעת החוק ההיא, ציון יום העצמאות כיום אבל הוגדר כעבירה פלילית שכרוך בה מאסר של שלוש שנים. אכן, הצעת חוק לא דמוקרטית, בלתי ראויה ותמיכתו של נאמן בה בעייתית מאוד. אולם החוק הזה שונה מן היסוד. היום אין כל זכר למתכונת הראשונית, ובמתכונת החדשה ניתנת לממשלה הסמכות לא להעביר תקציבי מדינה למוסדות המציינים את קיום המדינה כאסון ואת יום העצמאות כיום אבל. החוק הזה נכון וראוי, ועצם הצורך בחוק כזה, הוא הבעייתי. אך "הארץ" נלחם גם בחוק הזה, ומציג אותו כחוק ... "אנטי דמוקרטי... סתימת פיות... גזעני... פשיסטי..." וכל ארסנל הביטויים החביבים על קמפיין זריעת הפאניקה המלאכותית, הידוע בשם – "מתקפה על הדמוקרטיה". שינוי החוק והפיכתו על פניו מוגדרים בכתבה כ"החוק רוכך..."

החוק השני שנאמן תמך בו, על פי כתב האישום, הוא החוק המבקש לערוך ועדות קבלה ליישובים בנגב ובגליל. כבר שקר. החוק אינו מבקש לערוך ועדות קבלה. מאז ומתמיד היו ועדות קליטה וקבלה להתיישבות הכפרית והקהילתית בישראל, לפני קום המדינה ואחריה. החוק נועד להציל את ההתיישבות מפני מתקפה אנטי דמוקרטית ואנטי ציונית שנועדה למנוע מחברי היישובים לבחור את המצטרפים אליהם. תמיכתו של נאמן בחוק ראויה לשבח. יש להעלות על נס, את הציטוט של נאמן בנדון, שכתב האישום מביא כציון לגנאי: "צורך קיומי בחיזוק וגיבוש חוסן קהילתי ולכידות חברתית כתנאי להצלחתם ושרידותם של היישובים." כל מי שקצת מכיר את ההתיישבות הכפרית, יודע שהוא צודק לחלוטין. אבל מה ל"הארץ" ולהצלחתם ושרידותם של היישובים?

ביום שבו התפרסם כתב האישום נגד יעקב נאמן ב"הארץ", היה לנאמן אחד ההישגים הגדולים ביותר בתקופת כהונתו – בחירתם פה אחד של ארבעה שופטים טובים ומוערכים לבית המשפט העליון, המייצגים מגוון דרכים משפטיות ובאים ממגזרים שונים. בין השאר, נבחר השופט נעם סולברג, ובכך נכשל מסע הרדיפה וציד המכשפות הברוטאלי, האנטי דמוקרטי, המהווה ביזיון בית המשפט, שניסה למנוע את בחירתו בשל עובדת מגוריו בגוש עציון. בניגוד לקמפיין הפאניקה – מסע הרדיפה הזה באמת היה איום על הדמוקרטיה, על שלטון החוק ועל בית המשפט, והכישלון של המסע, הוא ניצחון לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לעליונות המשפט ולמעמדו של בית המשפט העליון.

* כלת פרס ישראל לזמר העברי יפה ירקוני, הלכה השבוע לעולמה. משום מה, יותר מכל תרומתה הגדולה לתרבות הישראלית, ותרומתה לביטחון המדינה בעצם הופעתה בפני חיילי צה"ל בכל החזיתות בכל המלחמות, בימים שעוד לא המציאו את רעיון העוועים כאילו יש בעייה כלשהי בשירת נשים בצה"ל, התקשורת עסקה בדברים אומללים שאמרה ירקוני בראיון רדיופוני בעת מבצע "חומת מגן".

חזקה עליי הגישה של "אחרי מות קדושים אמור" ולא הייתי רואה לנכון לתקוף את המנוחה על דבריה, בעיצומה של השבעה על מותה. אולם מה שקרה השבוע, הוא שהתקשורת העלתה על נס דווקא את דברי הבלע הללו, בהם השוותה את חיילי צה"ל לנאצים. בתכניתו של רזי ברקאי בגל"צ למחרת מותה של ירקוני, הושמע במלואו הראיון הזכור לשמצה, מגיש היומן התמוגג ושאל על כך את כל המרואיינים, שבזה אחר זה שיבחו את האומץ והיושר שבדברים. ובתום הדברים האלה, עברה התכנית לאייטם הבא – זעזוע ממיצג הזוועה של הסיקריקין החרדיים עם הטלאי הצהוב על דש בגדיהם. להשוות את ישראל לנאצים? נורא.

אין הבדל בין מיצג הזוועה במאה שערים לדברי הבלע של יפה ירקוני במבצע "חומת מגן".

תזכורת – לאחר שנה וחצי של מתקפת טרור רצחנית בה נטבחו מאות ישראליים, בעיקר בפיגועי התאבדות באוטובוסים, קניונים ומסעדות, בעוד ישראל הבליגה על הפיגועים במדיניות שכונתה "איפוק הוא כוח", יצא צה"ל להגן על אזרחי ישראל במבצע "חומת מגן". במהלך המבצע הזה, נהרגו למעלה מעשרים חיילי צה"ל ועשרות רבות נפצעו בג'נין, על מזבח טוהר הנשק, בשל ההתעקשות לשלוח את החיילים רגלית לתוך מחנה הפליטים, ולא לנהוג כפי שהיה נוהג כל צבא אחר בעולם – הפגזת המחנה בארטילריה. דווקא בעקבות הקרב הזה, הומצאה עלילת השקר אודות "הטבח" בג'נין, שהופרך מכל וכל והוכח כשקר נתעב, בכל חקירה ובדיקה אובייקטיבית. אחרי אירועי ג'נין, התראיינה יפה ירקוני לגל"צ, ותקפה בהתלהמות את צה"ל שלוחם בנשים וילדים במקום להגן על המדינה. היא הביעה תמיכה בעריקת חיילים מן המערכה בטרור ("סרבנות" בכיבוסית) ואמרה שלא תוכל להמליץ לנכדיה לחיות בישראל. ובין השאר, בעקבות תמונות של חיילים שכתבו מספרים על זרועות מחבלים היא השוותה את החיילים לנאצים. אגב, באותה תוכנית של רזי ברקאי נאמר שהתברר שלא היו באמת תמונות כאלו, ודבריה נבעו מטעות. איני יודע, ייתכן. אבל הרי רק מוח מעוות משנאה יכול להשוות מעשה כזה, אם נעשה, לקעקוע מספרים על ידי יהודים בדרכם למחנות השמדה. אם כבר, נכון יותר להשוות זאת לכיתוב על מצחו של חייל פצוע, המציין את שעת פציעתו בעת פינוי לתאג"ד.

גם עיתוני סופשבוע המשיכו להלל ולשבח את יפה ירקוני על דברי הבלע שהשמיעה. גבי ברקאי ב"ידיעות אחרונות": "ואז ב-2002, הגיע הסקנדל: ירקוני, כבר אז כנראה בתחילת מחלתה, דיברה ברדיו נגד מעשי צה"ל בשטחים. בישראל המתלהמת והלוחמת של 'חומת מגן' כולם חיפשו את המועד הבא לסקילה. וירקוני, פטריוטית, לוחמת במיל' עם דעות של מרכז שמאל, מצאה את עצמה מנושלת ממעמדה הרם. 'היא רק אמרה שאנחנו, שעברנו את השואה, לא יכולים לעשות דברים כאלה,' מתרגזת ירקוני-סוויסה. 'כי היא היתה הומניסטית, רגישה לאי-צדק. ולא היתה לה שום טענה נגד חיילי צה"ל. ... גם עכשיו אני מאוד גאה בה על מה שהיא אמרה. אבל היא לא הבינה מה קרה."

אם לדברים האלה ניתן להתייחס בסלחנות, כדברים של בת הרוצה לגונן על אימה, גם אם לשם כך עליה לאנוס את העובדות ואת האמת, לא כך בטור של הפוסט-היסטוריון תום שגב ב"הארץ". במאמרו "קול ישראל האחרת" הוא הציג את יפה ירקוני כמי שכל השנים, היתה קול הקונסנזוס הציוני, שזאת כידוע אשמה נוראה. היא אפילו שרה ב"באב אל ואד" "שם היינו יחד משפחה אחת" שזה ממש קיטש פטריוטי, רחמנא לצלן. ובאותן שנים בעלה, שייקה ירקוני, עמד במרכזה של שערוריית שחיתות. וכך, בדמגוגיה אופיינית, יוצר תום שגב בעיני הקורא זהות בין הפטריוטיות הציונית של יפה ירקוני לבין שחיתות בצמרת, אף שיפה ירקוני עצמה כלל לא היתה מעורבת אישית באותה פרשה. ירקוני המשיכה להיות סמל הקונסנזוס הלאומי המגונה, גם בשנות ה-80 כשכבר לא היה קונסנזוס. "עוד נדמה היה שירקוני שרה את הקונסנזוס הלאומי, יחד עם שושנה דמארי ונעמי שמר."

ואז התחולל השינוי המיוחל, שבזכותו מזכה תום שגב את יפה ירקוני מאשמת הפטריוטיות. "זה קרה לפני כעשר שנים. בין מארס למאי 2002 יצא צה"ל מבצע 'חומת מגן', למיגור הטרור בכמה מערי הגדה, לרבות ג'נין שעשרות מתושביה נהרגו. המבצע סוקר בטלוויזיה ובין היתר נראו חיילים הרושמים מספרים על ידי מבוקשים פלסטינים. ירקוני הייתה מזועזעת וכשבאו אליה כתבים מגלי צה"ל אמרה משהו כמו 'לאן הגענו ומה קרה לנו,' והוסיפה, 'אנחנו עם שעבר את השואה, איך אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה?' – בתוך 24 שעות הפכה לאישה השנואה ביותר בארץ: 'יפה ירקוני משווה את חיילי צה"ל לנאצים,' זעקו הכותרות. זה היה בערב יום הזיכרון." איזו גבורה!

גם הטענה שיפה ירקוני דבקה תמיד בקונסנזוס עד אותו ראיון אינה נכונה. ערב יום העצמאות השלושים של ישראל, בשנת 1978, בין ביקור סאדאת להסכם קמפ-דיוויד, כתבה יפה ירקוני מאמר (או שמא היה זה ראיון) בו תקפה בחריפות את ממשלת ישראל שאינה רוצה בשלום ואמרה שהיא מתביישת להיות ישראלית.

הדרך בה מציג תום שגב את הראיון השערורייתי, כמו כל הגלוריפיקציה להשוואת חיילי צה"ל לנאצים, ראויה לגנאי.

אגב, גם לדעתי המתקפה על יפה ירקוני בעקבות הראיון יצאה מפרופורציות. מועצת תנועות הנוער, למשל, החליטה להחרים אותה בעקבות הדברים. אני פירסמתי באותם ימים מאמר נגד החרם, תחת הכותרת "במה חטא 'האמיני יום יבוא'?" – ובו ביטאתי את עמדתי העקרונית נגד חרמות תרבותיים. אולם מכאן ועד מסע הגלוריפיקציה לדברי הבלע השבוע, הדרך ארוכה. והפער בין הגלוריפיקציה להשוואת החיילים לנאצים לבין ההוקעה המוצדקת של הפגנת הטלאי הצהוב במאה שערים, היא צביעות.

מי שעסק בצורה ראויה בהשוואות בין מדינת ישראל לנאצים, הוא בן דרור ימיני. בן דרור התאפק לא להתייחס לקמפיין הגלוריפיקציה לדברי הבלע של יפה ירקוני, כנראה מחמת "אחרי מות קדושים", אבל הוא העמיד בשורה אחת את כל הנוקטים בדרך הזאת – החרדים הסיקריקיים הרדיקאליים, הימין הרדיקאלי והשמאל הרדיקאלי. אני נוהג לכנות זאת "חוק הרדיקאלים השלובים". את כתבתו מעטרות שלוש תמונות – תמונת הילד בידיים המורמות עם הטלאי בגטו ורשה, ולצדו מצד אחד מיצג הילד עם הטלאי והידיים המורמות בהפגנת החרדים ומצדו השני מיצג הילדה עם הטלאי והידיים המורמות בעקירת גוש קטיף. בן דרור הביא גם שורה של ציטוטים של אנשי שמאל פוסט ואנטי ציוני ברוח המיצגים הבזויים הללו במאה שערים ובגוש קטיף.

"המפגינים במוצאי שבת, לא חרדים, אלא פלג שלהם, הציגו את עצמם, ולא לראשונה, כקורבנות המדינה הנאצית. הנאציפיקציה של ישראל הפכה לאופנה. אין צורך להרחיק לשנים אחרות. מדובר בכאן ועכשיו. רק לפני שבועות בודדים היו אלה חוגים המקורבים לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, שהפציצו את התקשורת באמירות על הסכנות האורבות מגל החקיקה האחרון, שמזכיר להם את גרמניה של שנות השלושים. וזה אחד, לשעבר יו"ר הכנסת והסוכנות, אוי לבושה, שעוסק במשרה מלאה בהפצת הארס שישראל כבר נמצאת בשנות השלושים [של גרמניה], והוא פועל בכל כוחו ומרצו כדי לפרק את הישות הציונית לטובת אוטופיה של מדינה אחת,' שבה מצביעי חמאס וליברמן יחיו בהרמוניה, בנוסח הידוע והמקובל במדינות השכנות, מודל של סובלנות ואחווה בין רוב למיעוטים. והיה זה דיקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת בן גוריון, דוד ניומן, שהזדרז להשוות את הביקורת על החוג האולטרה רדיקאלי שצמח שם למעשי הנאצים. 'הם באו לקחת את פעילי זכויות האדם,' הוא ציטט שם, בפרפראזה משיר אנטי נאצי ידוע, "ולא היה אכפת לי, כי אני לא פעיל. ואז הם באו לקחת אותי, ולא היה מי שיגן עליי.'

"ניומן איננו חבר במסדר האנטי-ציוני. כך שמוזר שגם הוא הגיע לנאצים. וכי מישהו לקח את ניב גורדון, שהיה ראש החוג הרדיקאלי, למחנה ריכוז? וכי מישהו עצר איש אקדמיה כלשהו בגין דעותיו, מתועבות ככל שיהיו? וכי ביקורת, נוקבת ככל שתהיה, ראויה להשוואה לנאצים? וזה נמשך. בדיוק כמו החרדים, גם מפוני גוש קטיף הדביקו טלאים צהובים לבגדיהם. ופורעים אחרים מימין קראו 'נאצי', רק לאחרונה, לקצין ישראלי שסבתו היא פליטת שואה. וזו אחת אחרת, פרופסור נורית אלחנן-פלד, ששוברת את כל השיאים ומסתובבת עם טקסטים על שחיטת ילדים פלסטינים על ידי יהודים, סליחה – ישראל. מה, לעזאזל, קורה באקדמיה שהיא מצליחה ליצור הבלים כל כך נמוכים? וכי 'המאבק בכיבוש', שיש בו גם חלקים מוצדקים, מעניק היתר לנאציפיקציה? יש מכנה משותף לתעשייני הנאציפיקציה. הם הופכים את ישראל לישות שטנית. לאיום על הגזע האנושי. לישות קלגסית צמאת דם. אין צורך במחקר אקדמי מקיף כדי לומר שיש צדק בדבריהם, אבל מהצד ההפוך לחלוטין. הם עושים לישראל בדיוק מה שעשתה התעמולה הנאצית ליהודים. אפשר לעשות דבר פשוט. להחליף את המילה ישראל במילה יהודים, ולקבל העתק, כמעט מושלם, של התעמולה הנאצית של שנות השלושים. פרופסורים ויו"ר הסוכנות לשעבר, חרדים ופורעי 'תג מחיר', שמאלנים וימניים – קואליציה של מטורפים שאימצה את הרטוריקה הדמונית של תעשיית השטנה. גבלס מחייך בקברו. כל מה שהוא אמר על יהודים, אומרים גם יהודים על יהודים. מלאכתו של רשע נעשית. לא בידי צדיקים."

מילים כדורבנות. הערה אחת – בעקירת גוש קטיף רק קומץ שבקומץ של מיעוט שולי נקט בצעד הנפסד הזה.

ניתן לטעון נגד ימיני, כיצד בעוד הוא יוצא נגד השוואת ישראל לנאצים, הוא עצמו משווה את התוקפים את ישראל לגבלס, ומכתיר את מאמרו בכותרת "גבלס מחייך בקברו"? אבל הוא צודק לחלוטין. ההשוואה האובססיבית של ישראל לנאצים ותעמולת הזוועה נגד ישראל, היא מימוש תורתו של גבלס. השבוע השתתפתי בעימות עם המייסד ויו"ר עמותת "זוכרות", וחשתי שעומד מולי יוזף בגודל טבעי.

בעקבות מיצג הזוועה של הסיקריקין החרדיים, "מעריב" פירסם דברי גינוי של חתן פרס נובל אלי ויזל ושל הרב לאו, הרב הראשי לישראל לשעבר. הרב לאו, בראיון לשרי מקובר בליקוב, נגע בנקודה חשובה – הנזק לנשמותיהם של הילדים המוסתים, קורבנות הציניות של הקנאים החרדים. "התמונה של הילד החרדי היפה והתמים בהפגנה מרים ידיו בכניעה ועל הבגד שלו טלאי צהוב, הדירה שינה מעיניי באותו לילה. אני פוחד עליו אפילו מהפן הדתי. שכשהילד הזה יגדל ויידע מה עשו לו בקהילה שלו וכיצד ניצלו את תמימותו, הוא עלול לבעוט בחינוך של בית אביו. בשבילי, להעמיד ילד עם ידיים מונפות לאות כניעה, בחיקוי לצילום המפורסם בגטו ורשה, הוא סילוף היסטורי שאין כדוגמתו, וכפיות טובה כלפי ריבונו של עולם שנתן לנו מדינה יהודית שלא היתה כשצולמה התמונה האוריגינלית. המשמעות של המעשה היא פשוט להתעלם מחסד הבורא שאומר לכם אתם לא עומדים היום מול נאצים שבאים להשמיד אתכם. היום יש לכם מדינה יש לכם בית, והשוטרים באים להגן על כל יהודי, גם אם הוא מפגין ברחובות ירושלים. איך אפשר להשוות יהודים לנאצי שמסוגל היה להשליך תינוק אל תוך מחבת הניצבת על פרימוס בוער? ואני מדבר על עובדות שראיתי במו עיני. או לנאצי שהיה מסוגל לקחת ילד הדומה לזה שהשתתף בהפגנה ולקרוע אותו לגזרים? אלה שהפגינו בזעקות 'נאצים, נאצים,' כולל אלו מ'תג מחיר' שעשו זאת כלפי קציני צה"ל, לא יודעים מה זה נאצי ולאיזה שפל מפלצתי הוא מסוגל להגיע. אני חושב שצריך להרתיע בענישה ובאכיפת החוק כל מי שמשתמש בסמלים של השואה, שהיא ייחודית ואין בלתה, כדי למנוע תופעות כאלה. בוודאי לא בדור שמתהלכים בו אנשים שמספרי אושוויץ עדיין חקוקים על זרועותיהם. זעקות 'נאצי' על יהודים, שלא לדבר על התמונה של הילד, גורמות לנו, הניצולים, לנדודי שינה ולסיוטים'."

הערה קטנה לדבריו של הרב לאו – ילד המקבל חינוך כזה מאביו, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו, הוא שיבעט בחינוך של בית אביו.

בהמשך הריאיון עימו, גילה הרב לאו בורות, בשגיאות היסטוריות מביכות; בושה לו, למראיינת ולעורך. "הבידול בין דתיים לחילונים שהגיע החודש לשיאו נולד עם המדינה, כשאזרחי ישראל נקראו אל הקלפי לבחור את הכנסת הראשונה. אז עוד כונו 'אדוקים' ו'חופשים'. מפא"י של בן גוריון קיבלה 46 מנדטים פלוס ארבעה מנדטים לספרדים, מנדט לתימני אחד ושני ערבים ברשימת המסונפת... המערך של הימים ההם קיבל 19 מנדטים. אם בן גוריון היה חובר אל מפלגת העבודה, היה משיג קואליציה יפה שמנהלת את המדינה בלי שום צורך בוויתורים ופשרות. אבל בן גוריון לא צירף את המערך לקואליציה, אלא כרת ברית עם החזית הדתית המאוחדת, שכלל את תנועת המזרחי הדתית לאומית ואגודת ישראל החרדית."

המערך? מפלגת העבודה? הוא מבלבל את העובדות באופן מביך. מפא"י היא לב מפלגת העבודה שהיתה לב המערך. המפלגה שזכתה ב-19 מנדטים היתה מפ"ם, שעוד כללה את "אחדות העבודה" שלימים פרשה ממנה ולאחר מכן היתה מרכיב במפלגת העבודה. המערך, היה מערך כוחות משותף למפלגת העבודה ולמפ"ם משלהי שנות ה-60 עד 1984. שאר הפרטים, אודות מספרי הסיעות והבחירה הקואליציונית של ב"ג, נכונים.

השגיאה השנייה – הרב לאו מספר על ביקור של ראש הממשלה ושר הביטחון ב"ג, שבו פגש חייל שאכל כריך מחוץ למטבח, ולשאלתו השיב לו שפקודות הכשרות אינן נאכפות. "באותו יום הופיע בן גוריון בטלוויזיה. אני זוכר כל מילה שאמר כאילו זה היה אתמול."

בעייה – בן גוריון סיים את תפקידו ב-1963. הטלוויזיה הישראלית נוסדה ב-1968..."כאילו זה היה אתמול."

* "בית הנשיא" – כתבה גדולה ב"ידיעות אחרונות" על חייו של קצב בכלא. קראתי את הכתבה בשלמותה. מדוע? מתוך סקרנות. סקרנות היא תכונה אנושית. העיתונים נמכרים בזכות הסקרנות של הקוראים. אבל אחרי שקראתי, שאלתי את עצמי, האם הסקרנות שלי מצדיקה את הכתבה הזאת? תשובתי לשאלה שלילית. כניסתו של האנס קצב לכלא היא אות כבוד למדינת ישראל, כמדינת חוק שוויונית. אבל מרגע שהוא נכנס לכלא, הוא שייך למעמד החלש ביותר בחברה – האנשים שנשללה מהם חירותם. מן הראוי להימנע מחגיגות המציצנות הללו, ובוודאי מן הכותרות הציניות כמו כותרת הכתבה הזאת.

נקודה מגוחכת בכתבה – מסופר שם על שיעורי התורה שמעביר בניזרי לאסירים. "הוא מעביר שני שיעורי תורה ומוסר." מוסר (!)... בניזרי...

* אני סולד מאנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי. זאת לא סתם שחצנות. זה גם היעדר חוש הומור, זאת מנופחות מחשיבות עצמית, זאת פלצנות. ציטוט מתוך ראיון עם אביב גפן במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות":

"השאלה המתבקשת: איך אביב גפן, שכל החיים מדבר על אותנטיות ויוצא נגד כוכב נולד וזמרים על פס ייצור, משתתף ב-The Voice?" אביב גפן: "התשובה פשוטה: כי אני אביב גפן. אני נמצא שם בכמה תנאים ברורים שמנוסחים בחוזה: אין צנזורה על אביב גפן. אין צנזורה על בחירת השירים. אין צנזורה על מה שאני אומר לשרית חדד או לשלומי שבת או למשתתפים, ואני אומר שם דברים איומים. אני לא מתחנף ולא מתיילד ולא מיינסטירימי. אני – אני." וכן הלאה ולכן הלאה, כך כל הראיון. יש צורך בציטוטים נוספים?

* ב"סופשבוע" של "מעריב" מופיעה הכתבה "נפש יהודייה" – כתבה על נערה מוסלמית אדוקה מתוניסיה שהתגיירה וכעת היא יהודייה חרדית שחיה בישראל. כנראה שגיבורת הכתבה ביקשה להסתיר את פניה כתנאי לכתבה. הכתבה מלווה בתמונה גדולה של האישה, כשעיניה מוסתרות בפס שחור דק מן הדק שאפילו את הגבות אינו מצליח להסתיר. זה מזכיר לי פרודיה על "העולם הזה" בספר "זו ארץ זו". אתיקה של חזירים.

* הברקת השבוע מתוך "אפעס": "כשתגדל, בני, אני מקווה שכבר לא יהיו להקות צבאיות."

2. מה שלום השכנים?

כאשר התפוצצה מכונית תופת בפיגוע רב נפגעים בדמשק, אצבעות רבות הופנו לעברו של הנשיא אסד, בטענה שביצע פרובוקציה. בכל מקום שיש בו רצח או פיגוע טרור, צומחות תיאוריות קונספירציה. אפילו במדינות דמוקרטיות. אולם בעוד כל אדם שפוי יודע שתיאוריות הקונספירציה אודות מתקפת הטרור ב-11 בספטמבר או רצח רבין הינן שקרים, פרי מוחם המעוות של שרלטנים למיניהם – כאשר מדובר במשטר מסוגו של משטר אסד, הדבר ייתכן גם ייתכן. איני יודע האם במקרה זה אכן ידו של המשטר במעל, אולם אין ספק שאסד יכול לתת הוראה כזו בלי להניד עפעף. הוא הרי רצח כבר כ-6,000 מבני עמו והטבח בעיצומו. אין לו כל עכבות וכל מעצורים.

לפני כ-11 שנים, זמן קצר לאחר עלייתו של בשאר אסד לשלטון, פרסמתי מאמר תחת הכותרת "אש יגולש". הגבתי במאמר הזה על הטרנד הנפוץ באותה תקופה, טרנד ההתפעלות מבשאר, הנשיא המערבי (!) של סוריה. הרי הוא רופא עיניים (!), הוא למד בלונדון (!) הוא מדבר אנגלית (!) הוא – החזיקו היטב – גו-לש באינ-טר-נט (!!). ואו! אש יגולש! נו, ועם שכן כזה יש כיף גדול יותר מאשר למסור לו את הגולן? הרי הוא כל כך שונה מאבא שלו, אמרו אלה שהיו אובססיביים למסור את הגולן לאבא שלו. איך אמר ברק, וחזר ואמר עד לזרא, בניסיונותיו האובססיביים להגיע עם חאפז אסד להסכם על נסיגה מהגולן? "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית." אמנם הוא רצח 30,000 מבני עמו בטבח בחמה. אמנם הוא רצח מאות או אלפי אסירים פוליטיים... מעצבה של סוריה המודרנית...

מה יהיה עכשיו בסוריה? בדרך כלל מומלץ לא להתנבא, בעיקר על העתיד, וכמובן שלא אחזור על הקלישאה המעצבנת "אתם זוכרים למי נתנה הנבואה." וברצינות, אני חושב שלא יהיה זה רציני לדבר בנחרצות על עתידה של סוריה, בנוסח "ימיו של אסד ספורים." יש לו עדיין כוח רב, נחישות רבה, אכזריות חסרת גבולות ואין לו מה להפסיד. הוא יודע שאובדן השלטון – פירושו מוות שלו, של משפחתו, של מקורביו, וטבח בעדתו.

אני רואה מיספר אפשרויות.

האחת, אסד ימשיך לטבוח בבני עמו, ירצח עוד כמה אלפים או רבבות, ידכא את המרד וימשיך לשלוט על כידונים עוד שנים רבות. כמו אבא שלו.

השנייה, מלחמת אזרחים ארוכת שנים, כפי שהיתה בלבנון או באלג'יריה; הקזת דם הדדית במלחמת הכול בכול, לאורך שנים רבות.

השלישית, התפרקות סוריה והתפצלותה למדינונות על בסיס עדתי.

הרביעית, נפילת אסד.

אסד הינו דיקטטור רצחני ואויב קשה של ישראל, ממנהיגי ציר הרשע, הספונסר של חמאס וחיזבאללה. אם הוא ייפול, אין הוא איש שיש מה לבכות עליו. אבל אם הוא ייפול, יתכן שעוד נתגעגע אליו. אם הוא ייפול, סוריה לא תהפוך לדמוקרטיה ליברלית מערבית, שוחרת שלום, כפופה לשלטון חוק, דואגת לרווחת אזרחיה ולשגשוג המזרח התיכון כולו, ולתפארת מדינת סוריה. סביר יותר להניח, שכמו ברחבי האביב הערבי, גם בסוריה יעלה לשלטון האסלאם הקנאי, שקטנו עבה ממותני אסד.

עם כל קיצוניותם של הנשיאים לבית אסד, הם לא היו הרפתקנים ולא הסתכנו במלחמות וחימום הגבול. הלקח של חאפז אסד מתבוסתו במלחמת יום הכיפורים, שנפתחה בתנאים הטובים ביותר עבורו, שניתן להעלות על הדעת, הוא שלפחות כל עוד ישראל יושבת על הגולן ותותחיה מאיימים על דמשק, יש לשמור על גבול שקט. ואכן, מאז ועד היום, הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה, וגבולה של ישראל עם סוריה שקט יותר אף מגבולות השלום עם מצרים וירדן. הלקח הזה צרוב בדנ"א של בנו בשאר.

כך ניסח חאפז אל אסד את משנתו: "אנו בוחנים את העניין מנקודת הראות של עתיד האומה, ולא של השעות, החודשים והשנים הספורות שבהן אנו חיים... אם אנו, כבני דור זה, ניכשל בעשייתו ובהשגתו של הדורש השגה, יהיו דורות אחרים שיטפלו בעניין באורח הנכון... מה שאני אומר כאן אינו חדש. אני אך סוקר מספר עובדות בהיסטוריה שלנו. הבה ונשוב לפלישת הצלבנים. למרות שהם לחמו בנו מאתיים שנה, לא נכנענו. אף הם היו מעצמה גדולה וזכו בניצחונות, בעוד שאנו ספגנו תבוסות. אך לאחר מאתיים שנה ניצחנו. מדוע מצפים מאיתנו כעת להשיג ניצחון מכריע תוך בערך שלושים שנה או להיכנע לחלוטין?"

פיסקה זאת מסבירה את האסטרטגיה שלו לאורך השנים. הוא לא היה מוכן לכל פשרה, וגם כאשר הוצע לו כל הגולן בידי 5 ראשי ממשלה, הוא נתלה בתירוצים שונים כדי להימנע מחתימה על הסכם שלום, שמשמעותו – הכרה בישראל וסיום הסכסוך איתה.

הוא לא היה מוכן לתרגילי הונאה נוסח ערפאת באוסלו, אלא לכל היותר הסכים למו"מ טקטי כדי למנוע קרע עם ארה"ב ובידוד בינלאומי, והקפיד לא להיפגש עם ישראלים ולא לאפשר לנציגיו ללחוץ ידי ישראלים.

הצד השני האסטרטגיה הוא שלא אצה לו הדרך לפתוח במלחמות ומעשי איבה שיסכנו אותו ויחלישו את סוריה ואת משטרו. יש לו זמן – לקח לערבים 200 שנה לנצח את הצלבנים, יש לו סבלנות. לא עליו המלאכה לגמור.

בנו חונך על האסטרטגיה הזו ודבק בה. ספק אם זו תהיה דרכו של המשטר שיחליף את אסד. לא מן הנמנע, שבמקרה כזה לא נהנה מאותו השקט ממנו אנו נהנים קרוב לארבעים שנה.

אלוף (מיל') אורי שגיא, נציגו של ברק למו"מ עם סוריה, ששבוי באובססיית הנסיגה מהגולן עד שהיא השתלטה עליו ושיבשה לחלוטין את שיקול דעתו, טוען שאילו היה שלום עם סוריה (כלומר אילו ישראל נסוגה מהגולן) שלטון אסד היה יציב ולא היתה פורצת ההתקוממות בסוריה. אגב, טרם פרוץ המהומות הסביר אסד שהמהומות במצרים לא תתפשטנה לסוריה, כיוון שבניגוד למצרים (שקיבלה את כל סיני) סוריה לא הלכה נגד עמה ולא כרתה שלום עם ישראל. אבל אורי שגיא, שכשם ספרו "אורות בערפל", נוהג כמי שמפעיל אורות גבוהים בערפל, וכמוכה בסנוורים, הוא איבד כל קשר למציאות.

אולם אני מאמין שיותר ויותר אנשים שתמכו בנסיגה, התפכחו לנוכח האירועים בסוריה. אולי התנגדותם היום לנסיגה אינה מן הסיבות הנכונות, אולם עצם תהליך ההתפכחות הוא החשוב. משמעות ההתפכחות, היא שאירועי הדמים בסוריה שיפרו מאוד את מצבנו.

3. חוק להגנה על ההתיישבות

איני חסיד של ההרחבות הקהילתיות כדרך הנכונה לצמיחה דמוגרפית של הקיבוץ. באורטל עומדת הסוגיה לדיון, ואני בין תומכי הצמיחה הדמוגרפית באמצעות קליטה לחברות מלאה בקיבוץ ובאורח החיים הקיבוצי, כלומר לא הרחבה קהילתית ולא "חבר בעצמאות כלכלית" וכד'.

אולם פסיקת בית המשפט בסוגיית מעיין ברוך בשבוע שעבר, השומטת את הקרקע מתחת ליכולת של יישובים כפריים (קיבוצים ומושבים) לקיים הרחבה קהילתית, מדירה שינה מעיניי. משמעותה הרבה יותר רחבה מסוגיית ההרחבה הקהילתית; היא שלב נוסף במתקפה על ההתיישבות הציונית, בדה-לגיטימציה להתיישבות ובקעקוע היכולת לקיימה. זה לא ייגמר בהרחבות הקהילתיות – המתקפה הזאת תגיע גם לקיבוץ עצמו, גם לקיבוץ השיתופי. אם לא נתעורר היום ונצא לחקיקת מגן – כאשר נתעשת, זה עלול להיות מאוחר מידי.

בשם קדושת הקניין

בשבוע שעבר נפל דבר בתחום ההתיישבות הקהילתית בישראל, כאשר בית המשפט דחה תביעה של קיבוץ מעיין ברוך נגד תושבים מן ההרחבה, שסירבו לשלם את המסים המוניציפליים.

מדובר בקבוצה גדולה של 40 משפחות מן ההרחבה הקהילתית, שסירבו לשלם את המס והודיעו על פרישתם מן האגודה. המס המוניציפלי במעיין ברוך אינו גבוה במיוחד – 275 ₪ בחודש. אותם תושבים טענו שאין הם מוכנים לשלם את המס הזה, ודרשו להחליפו בקניית מוצרים ושירותים. מי שרוצה תרבות קהילתית, שישלם עליה. מי שיש לו ילדים בגיל המתאים ורוצה שייטלו חלק במערכת החינוך, שישלם. מי צריך מנהל קהילה בחצי משרה? אין צורך ביותר מרבע משרה.

הקיבוץ טען שהצעד מנוגד לתקנון שבשמו הם התקבלו ובניגוד לחוזה עליו הם חתמו. משהם עמדו במריים, הקיבוץ תבע אותם בבית המשפט השלום בנצרת. בית המשפט דחה את התביעה וקיבל את עמדת המשפחות. הוא טען שאי אפשר לחייב אנשים להצטרף לאגודה אם אינם רוצים בכך. גם אם הם הצטרפו, זכותם לעזוב כאשר הם חפצים בכך ואי אפשר למנוע זאת מהם. אמנם הדבר מנוגד לתקנון האגודה, לפיו מי שאינו חבר באגודה אינו יכול להחזיק בנכס, אך התקנון אינו מתיישב עם החקיקה בדבר זכויות הקניין ועם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והחוק גובר על התקנון. ייתכן שהייתה הונאה מצד המשפחות, כפי שטען הקיבוץ, אך גם אם כך הדבר, אין בכך כדי להצדיק כפיית חברות באגודה. כמובן שמי שחבר באגודה, חייב לשלם את מסי האגודה, אך מי שאינו רוצה בחברות כזו – אי אפשר לכפות זאת עליו.

למותר לתאר את משמעות הדברים בעבור הקיבוץ. אין צורך להסביר את משמעות הדבר, ליכולת לקיים חיי קהילה.

אין זה פסק הדין הראשון ברוח זו. קדם לו פס"ד של בית המשפט המחוזי, שאפשר לחבר האגודה המוניציפלית באמנון לעזוב את האגודה, בלי לוותר על הנכס (הכוונה לנכס נדל"ני, לא לנחלה, לעת עתה). גם בוררות בין אשדות יעקב לתושבים בהרחבה המסרבים לשלם את מסי הקהילה, פסק ברוח זו.

לפסקי הדין הללו, קדמה החלטת מנהל מקרקעי ישראל, שבעקבות גל עתירות לבג"ץ, אינה מאפשרת עוד ליישוב לקיים ועדת קבלה יישובית, אלא רק ועדת קבלה אזורית, ללא יכולת לפסול קליטה להרחבה על בסיס של אי התאמה חברתית, אלא רק על פי קריטריונים קבועים. וגם האפשרות הזאת, שעוגנה בחוק ועדות הקבלה, מוטלת בספק. החוק, שהתקבל לאחרונה כדי לנסות להציל משהו מהיכולת לקיים התיישבות קהילתית – סורס ועוקר בידי יוזמיו, לנוכח המתקפה נגדו, בהובלת עיתון "הארץ", בניסיון להתאים אותו לג'יבריש הפוליטיקלי קורקט, אך מתנגדיו לא התרשמו מהסירוס ואף הגבירו את המתקפה ואת הדה-לגיטימציה לחוק. הם עתרו לבג"ץ בתביעה לפסול את החוק בטענה שאינו חוקתי, ולהערכתי הסיכויים שהעתירה תתקבל אינם מבוטלים. אם כך יהיה, לא יהיה עוד כל קריטריון לבחירת תושבי ההרחבה, זולת יכולתם הכלכלית לרכוש מגרש והעיקרון של "כל הקודם זוכה".

מתקפה על הציונות

רוח רעה נושבת בארץ – רוח אנטי קהילתית ואנטי התיישבותית. שיח הזכויות הליברלי-אינדיבידואליסטי נמתח באופן קיצוני מאוד, שיצר דה-לגיטימציה לכל דבר קולקטיבי, לכל דבר קהילתי. בתי המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, מניפים את הדגל הזה. אין כמעט מצב שבו בית משפט בישראל יפסוק לטובת שיקול קהילתי וקבוצתי, מול טענת זכויות הפרט.

את המצב הזה מנצלים גורמים פוסט ציוניים ואנטי ציוניים, שעניינם הוא לקעקע את ההתיישבות היהודית הציונית, בעיקר בגליל ובנגב, ובשם שיח הזכויות והערכים הליברליים ומתוך הבנת רוח בתי המשפט, חותרים לשבור את ההתיישבות ואת יכולתה להתקיים.

איני טוען, חלילה, שבית המשפט והשופטים אינם ציונים. אין לי ספק, שרובם ככולם ציונים, באופן פרטי. אבל בית המשפט אימץ גישה א-ציונית – השיקול הציוני אינו מהווה מרכיב בשיקולי הפסיקה. הרוח הליברלית אינדיבידואליסטית מנוצלת היטב בידי הארגונים האנטי ציוניים.

ברור לי, שתושבי ההרחבה במעיין ברוך ובאשדות יעקב המבקשים לעזוב את האגודה המוניציפלית, אינם עושים זאת מתוך פוסט ציונות. הם בסך הכול טוענים שלא התיישבו במעיין ברוך מתוך רצון בחיי קהילה אלא מתוך רצון באיכות חיים של בית בכפר ובנוף הגלילי. סביר להניח שהיו שגיאות של הקיבוץ בקליטתם, שהביאו לרוח הלעומתית הזאת. אבל צעדם משתלב, שלא מרצונם ושלא בטובתם, בגל העכור של המתקפה על הציונות.

נכון לעכשיו, החקיקה הזאת טרם נגעה באגודות השיתופיות, אך אל נהיה שאננים – זה יהיה השלב הבא. המתקפה הזאת לא תעצור בשערי הקיבוץ השיתופי. לכאורה, האם אפשר לכפות על קבוצת אנשים המקיימים ביניהם שותפות כלכלית במתכונת של משפחה מורחבת, לקלוט לתוכם אנשים בעל כורחם? הרי זה כמעט כמו להכריח אדם להתחתן עם בת זוג שאינו רוצה בה. אבל כאשר אדם שלא התקבל יעתור לבית המשפט, בגיבוי של ארגוני... איך הם קוראים לעצמם? "זכויות האדם" עאלק? – ויטען בשם זכותו הלגיטימית כאזרח שומר חוק להתקבל ליישוב שהוקם על אדמות מדינה ואי קבלתו היא אפלייה בלה בלה בלה, סיכויי עתירתו להתקבל אינם רעים.

אנו שומעים כל העת סיפורי אלף לילה ולילה על מתקפה פשיסטית על הדמוקרטיה הישראלית; מסע הפחדה וזריעת פאניקה מוצלח למדיי, שמצליח לטפטף את הארס השקרי הזה למוחותיהם של ישראלים רבים, בעלי נטייה פאבלובית להתייצב דום לנוכח דנדון פעמוני העדר של השבט. המסע הזה יודע היטב לפרוט על נימי הקורבניות של השבט, וקשה לעמוד מולו.

אבל האמת היא שהמתקפה האמיתית היא המתקפה נגד הציונות, מתקפה משולבת בארץ ובחו"ל, היוצרת דה-לגיטימציה למדינת ישראל ולציונות, ובכלל זה להתיישבות הציונית.

אני סבור שעל המגזר הכפרי להתעורר ולצאת למאבק ציבורי על ערכי ההתיישבות, הקהילתיות והציונות; מאבק קיומי בעבורנו. על התנועה הקיבוצית, תנועת המושבים, המועצות האזוריות וחברי הכנסת המייצגים את ההתיישבות, להוביל את המהלך, שעיקרו – חקיקת חוק יסוד, המעגן את זכות הקיום וההתפתחות של ההתיישבות הציונית במדינת ישראל. הציונות הקימה את מדינת ישראל, והיום – כאשר הגולם קם על יוצרו, יש להגן על הציונות בחוק. מצער מאוד שהגענו למצב המחייב מהלך חקיקה כזה, אך אין לנו הפריווילגיה להשתמט ממנו.

אהוד: ראוי לתרגם את המאמר לערבית ולהפיצו בסעודיה, למען ייקל על מדינה עשירה זו לשלוח כספים לישראל כדי לאפשר גם לערבים ישראליים ["פלסטינים" כהגדרת חלקם בעיני עצמם] – להיכנס ליישובים הקהילתיים ולקיבוצים של ה"יאהוד" עד כדי היות להם רוב בהם.