חדר מספר 363, בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה, התמלא בקהל רב. הפעם, לא היתה זו עוד הרצאה על "חינוך" אלא נאום פרידה של אחד מהמרצים הנחשבים בפקולטה, פרופ' אילן גור-זאב.
פרופ' גור-זאב גילה זמן קצר לפני כן שהוא עומד למות בקרוב ממחלת הסרטן. בשל כך, ב-4 לינואר 2012, הזמין את עמיתיו ותלמידיו בעבר ובהווה להרצאה אחרונה – שיעור: "איך נפרדים מהחיים." מלווה בצוות רפואי ושכוב על אלונקה, הוא דיבר מול קהל השומעים הנרגש. רבים התקשו להיפרד מהפרופסור הנחשב, שהיה נרגש מהמחווה. "אילן זימן לנו פגישה, בה הוא אומר לנו שלום," הגדירה דיקן הפקולטה לחינוך, עפרה מייזלס, את הכינוס, "אילן מראה לנו את המוות נכוחה מול העיניים, ולא להיבהל מכך," הוסיפה מייזלס.
אילן סיפר כיצד הגיע לאוניברסיטת חיפה: אילן מלך וילצ'אק נולד ב-1955 בשכונת חליסה בעיר התחתית של חיפה. אביו היה ניצול מטהאוזן. לימים עיברת אילן את שם משפחתו לגור-זאב. (בפולנית וילצ'אק – גור-זאבים). בגיל שש-שבע עבר לכפר אתא, ובמקום ללכת לבית הספר היה קורא שני ספרים ביום.
כאשר בנו את המגדל של אוניברסיטת חיפה אמר לעצמו: "זה המקום שעליי להגיע אליו – מקום שבו החיים הארוטיים בתוך עולם שהוא בעיקרו אנטי-ארוטי הם חיים שיש בהם אידיאל שמוטל עליי לממשו."
בגיל עשרים ושלוש, בלי תעודות כלשהן, הגיע לאוניברסיטה. סופיה מנשה (לימים פרופ' סופיה מנשה, מרצה להיסטוריה) קיבלה אותו ל"מכינה הקדם-אקדמית", ושם החל את דרכו. אמנון קומלוש לימד אותו במכינה את אהבת מקצוע ההיסטוריה, ולאחר סיום המכינה הוא נרשם ללימודי תואר ראשון בחוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה. את התואר השני והשלישי עשה גור-זאב בחוג להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב, ובהמשך נהיה שם אסיסטנט של עדי אופיר.
בהשפעת מורו עדי אופיר, שטען שישראל היא "ערימת הזבל של אירופה, אתר ניסויים בטיהור אתני, ובעלת משטר המייצר ומשווק עוול בשיטתיות," אימץ גור-זאב את משנתו הגזענית האנטי-יהודית והאנטי-ציונית, הרצופה בשנאה עצמית של מורו, כמותו גם אימץ את ה"שיח-חדש" – "הניו ספיק" הפוסט-מודרני שלו. הוא התקדם באקדמיה והחל להתפרסם במחקריו.
גור-זאב רקח בתורתו "החינוכית" קשקוש של פוסט-מודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, פוסט-ציונות, רב-תרבותיות וסייבר-פמיניזם – מילים גבוהות חסרות פשר, קשות להבנה, ושפע של שמות המעלים את הסיכוי לקבל קידום אקדמי ותוספות שכר מבעלי "שיח-חדש"-פוסט-מודרניסטי דומה. הקשקוש שבשורה התחתונה ביטא גזענות אנטי-יהודית ואנטי-ציונית, איפשר בנוסף לקידום האקדמי צבירת פופולאריות עצומה באוניברסיטאות זרות, ורווח של נסיעות וכיבודים ברחבי העולם. וכך הגיע גור-זאב להיות פרופסור גמור לחינוך בחוג לחינוך של אוניברסיטת חיפה.
את גולת הכותרת של מחקריו ב"חינוך" ומסקנתו כיצד יש "לחנך" את ילדי ישראל הוא פרסם בספרו, "לקראת חינוך לגלותיות", רסלינג, ת"א, 2004.
הפרויקט הציוני הגיע לסיומו, טען גור-זאב, קרב הרגע שבו תחדל ישראל להתקיים כבית לאומי לעם היהודי, ומכאן שעלינו לחולל מהפכה בתפיסתנו החינוכית ולהכשיר את ילדינו לחינוך לגלותיות. אין מנוס מן "האמת המצמררת ... שלאחר מאה שנות מאבק ישראלי-פלסטיני הכרח הוא לישראלים לשלם במטבעות החיים הראויים עבור עצם החיים... גם אם ישראל תוכל להתקיים עוד דור אחד או שניים, היא לא תוכל לעשות זאת אלא בתבנית מדינית של ספרטה של מנוולים, גם אם לא תהפוך קודם לכן לספרטה בקפוטות." (עמ' 190).
"הברבריזציה של היהדות בידי הציונות" גרמה "שאין ליהודים בישראל אפשרות ריאלית לחולל כאן דמוקרטיה ליברלית." (עמ' 191-190).
מאחר "שליהודים ההומניסטיים בישראל אין עתיד... מפני שאין כאן מקום בטוח לעצם קיום החיים של קיבוץ יהודי ריבוני שאינו הופך לספרטה של מנוולים... אזי תעודתו של החינוך לגלותיות היא להבטיח שילדינו יהיו מצויידים היטב לקראת שיבה לחיים בגולה."
"על החינוך בישראל כיום," הציע החוקר גור-זאב, "לצייד את הנוער ברצון, בכלים ובכישורים שיאפשרו להם חיי מהגרים שאינם נהדפים לשוליים הכלכליים, החברתיים, המוסריים והתרבותיים בארצות שבהן השפע הוא בן בית." (עמ' 193).
החינוך לגלותיות דוחה את האופציה הישראלית-הציונית ומציע חזרה והתקדמות אל "המאבק המשיחי על גאולת העולם" (עמ' 193). מימושו של החזון הגלותי אפשרי בשתי וריאציות: האחת, "בחיי נדודים במרחב הקוסמופוליטי, כנושאיה ושליחיה של תודעה אקזיסטציאליסטית ודיאספורית." השנייה, בהקמת יבנה החדשה כמרכז של יהדות רוחנית והגונה, "כגולה יהודית בפלסטין המשוחררת מן ההגמוניה הציונית." (עמ' 199).
את החינוך הציוני של "שלילת הגולה", החליף גור-זאב בחינוך ישראלי של חיוב הגולה וחיוב חיסול מדינת היהודים – ישראל.
"יבנה חדשה"? תחת כיבוש ערבי-מוסלמי? גם כאשר התנגד אחד העם לציונות והציע את "הציונות הרוחנית" שלו, היה הדבר לא מעשי, קל וחומר היום, כיצד בכלל עלה הרעיון שניתן יהיה ליהודים לקיים "מרכז רוחני" תחת כיבוש ערבי-מוסלמי? האם מעולם לא נקראה אמנת החמאס שבניגוד להיטלר תובעת בגלוי את השמדת היהודים?
ניתן לומר שאם זה "החינוך" לילדי ישראל אותו מנפק "החוג לחינוך" באוניברסיטת חיפה, מוטב היה שייסגר. אילו ידעו כל המחרימים את אוניברסיטה חיפה, מבפנים ומחוץ, שחינוך לחיסול ישראל הוא תוצאת המחקרים בה, מן הסתם לא היו מחרימים אותה אלא תורמים לה כספים רבים...

חזרה בתשובה
בשנת 2010, לקראת סוף ימיו, הזדעזע ונחרד גור-זאב מתוצאות הרעל שנשפך מ"מחקריו" (החינוכיים) על נפש הנוער הישראלי. יום אחד הוא הגיע עם אילן פפה כדי להרצות בירושלים בנושא "הצלת החופש האקדמי באוניברסיטאות הישראליות". אחד המרצים הציע להתמיד בהפצצת תל-אביב "עד שיבוא השלום". והנה לתדהמתו אחזה אקסטזה בנוער האשכנזי משכונת רחביה שהשתתף בכנס. ההתלהבות המעין-דתית של ילדי ישראל מחזון ההפצצה של "תל-אביב" עד בוא "השלום" באה לידי ביטוי במחיאות כפיים נלהבות ובעיניים בורקות.
אילן פפה הסיק את המסקנות. הוא החליט לרדת מהארץ לאנגליה. שם הוא ממשיך את פעולתו להחרמת אוניברסיטת חיפה, לחיסול ישראל, ולהקמת מדינה ערבית-מוסלמית במקומה.
אילן גור-זאב, באחרית ימיו, הסיק מסקנה שונה. הייתה לו תובנה חדשה. הוא הבין לבסוף שכל הקשקוש הפוסט-מודרניסטי, פוסט-קולוניאליסטי, פוסט-ציוני, רב-תרבותיות וסייבר-פמיניזם – שלו ושל עמיתיו ל"שיח חדש", יש לו מובן אחד – זוהי האנטישמיות החדשה. הוא כתב: "ההתגייסות להריסתה של ישראל היתה למלאכת הקודש האחרונה שעוד נותרה לו לאדם הפרוגרסיבי המערבי. עוצמה המחברת בין הערצת פוקו, דלז וז'יז'ק, התמלאות הכרס בכתבי אילן פפה וההתגייסות להגנה על זכותו של מוחמד בּכּרי להציג במודע מיצג כוזב של רצח עם בסרט "ג'נין ג'נין", שהרי ישראל היא הסוכן הישיר, הגס והאלים ביותר של ההיגיון הקולוניאליסטי של הציוויליזציה היהודית-נוצרית. אין בנמצא מעין-כפרה מטהרת אלא בטריפה אקסטטית של בשר "הלווייתן" היהודי-נוצרי המועלה לעולה. מדינת ישראל היא הנציגה המובהקת של מהות כוחות השחור הקולוניאליסטיים, כפי שמבינים אותה נציגי שחרור המחשבה המערבית כגון ג'ודית בטלר, סלבוי ז'יז'ק, ז'וזה סראמאגו, הוגו צ'אווס, אנטוניו נגרי ופיטר מק'לרן, ובמקומותינו מדובר בדמויות פרוגרסיביות כיהודה שנהב, אילן פפה, עדי אופיר, חיים לוסקי, יצחק לאור, אראלה אזולאי, אדם טננבאום ועוד גיבורי התרבות התל-אביבית העכשווית. זוהי האנטישמיות החדשה."
אילן גור-זאב חזר בתשובה.
צליבתו מחדש של היהודי כישועה אקסטטית מאת: אילן גור-זאב 25/03/2010
http://www.acheret.co.il/?cmd=articles.364&act=read&id=2181
ב-4 בינואר 2012, בנאום הפרידה שלו, כמשחזר את נאומו האחרון של סוקרטס בפני תלמידיו, בלי "אפולוגיה", ובלי הווידוי היהודי, סיים גור-זאב דבריו:
"ואם אני יכול לסיים חלקי במפגש הזה שבו אני נפרד מכם אחרי כל כך הרבה שנים של תשוקה להיות חלק מהעשייה הזו – אז אני אומר לכם שלום ותודה אין סופית על האפשרות להיות חלק מהחבורה הזו, מתוך תקווה שתמשיכו לחנך לביקורתיות, לחנך להתעלות אבל קודם כל ממקום של אהבה."
לחוזר בתשובה מובטחת מנוחה נכונה על כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים, בגן עדן תהא מנוחתו.
למחרת הרצאתו האחרונה נפטר גור-זאב בבית החולים האיטלקי בחיפה. ונטמן בבית העלמין "גן עדן" בעין כרמל: http://www.cemetery.org.il/gallery.html
יהי זכרו ברוך.

אהוד: לא יאומן כי יסופר! – קשה לי להאמין שפרופסור באוניברסיטת חיפה, בתחומים שבהם עסק המנוח, לא קרא את קובץ הראיונות "אין שאננים בציון" ובייחוד את הראיון עם פרופ' גרשם שלום, המתאר בדיוק תלושים יהודיים כמוהו. אבל זהו כנראה דור מוזר ביותר של פרופסורים "דיאספוריים", שמומחיותם בשנאת ישראל רבה יותר ממומחיותם בהיסטוריה ובידיעת העובדות. אני משער מה גרשם שלום היה אומר עליו, בדומה למה שאמר על ג'ורג' סטיינר.