כי אתה רוצה להמשיך בו עוד ועוד...
על ספרו של חיים באר
"מזיכרונותיה של תולעת ספרים
מסעות בעקבות סופרים וספרים"
עם עובד, 2011, 432 עמ'
אהיה לא לגמרי אובייקטיבי אם אומר ששלושה הפרקים הגדולים, גם בהיקפם, והמושכים ביותר בספרו החדש של חיים באר – הם אלה שכתב על שופמן, על אסתר ראב ועל ברנר. כתב אותם בשנים 1983-1991, ב"דבר השבוע", מוסף השבת של עיתון "דבר", מדי יום שישי, בטור קבוע בשם "מזיכרונותיה של תולעת ספרים".
עדיין אני זוכר כיצד היינו מחכים לכל פרק נוסף, ויוצאים עם חיים באר למסעותיו המרתקים בעקבות חייהם של סופרים עבריים, שופמן בכפר האוסטרי הנידח שבו הקים משפחה עם אשתו הלא-יהודייה, ברנר בראשית המאה ה-20 בוויטצ'פל של לונדון, ואסתר ראב בנדודיה ממושבת הולדתה פתח-תקווה, לדגניה, לקהיר וחזרה לארץ-ישראל, לתל אביב, ועד אחרית ימיה.
למעשה שלוש הן הביוגראפיות של אסתר ראב. את הראשונה חקר וכתב ראובן שוהם במבואו לספרון בסדרת "מבחר ספרותנו לעם" שהוקדש כולו לאסתר ראב. השנייה היא הסדרה בת שנים עשר הפרקים שכתב חיים באר על אודותיה במדורו ב"דבר השבוע", והשלישית היא ספרי "ימים של לענה ודבש" שהוא סיפור חייה.
עד שלא נכתב ולא יצא ספרי לאור הייתי מפנה את כל המתעניינים בתולדותיה לגזירי הנייר של "תולעת ספרים", והאמת שהם גם שימשו לי מעין ראשי פרקים בבואי לכתוב את ספרי על חייה. חיים באר מספר, בראשית הפרק על אסתר ראב, כי הוא חשב לצאת איתי למסע בעקבות אסתר ראב בפתח-תקווה, אבל לדבריו אני ריפיתי את ידיו באומרי לו: "מה תראה שם?" – ואז הבין כי את תולדות חייה לא יוכל לכתוב בעקבות סיור במושבת הולדתה אלא "בחדר העבודה שלי, בין זיכרונות, סיפורים, שירים ומילים." (עמ' 227).
ואכן, מאז מותה של אסתר ראב, ב-1981, וכאשר כבר כל העיזבון הספרותי שלה היה בידי, שקדתי על פיענוחו וריכזתי במשך שנים את החומרים להוצאת המהדורות של כל שיריה, כל הפרוזה שלה וכמובן גם לכתיבת הביוגרפיה. על החומרים האלה, היומנים, התמונות, טיוטות השירים שלא פורסמו, ישבתי עם חיים שעות רבות בביתי ועברנו על תשתית החומר של קורותיה – שאחר כך, בכישרונו הגדול, בחריצות ובאהבה, הסתגר בחדרו וכתב ויצק אותם לתוך שנים עשר הפרקים.
עד שלא כונסו עתה בספרו החדש, לא שבתי וקראתי אותם מאז ימי "דבר השבוע". סבור הייתי שרוב מה שכלול בהם נכלל גם ב"ימים של לענה ודבש" – 600 עמודים מול 37 עמודים בספר של חיים באר, ואולם בקריאה חוזרת של הפרקים שלו נוכחתי שיש דברים שאני לא כל כך הדגשתי, ואילו חיים באר ידע לשים להם לב, כך שגם כיום הפרקים שלו, שרובם עובדתי כמו ספרי, ראויים לקריאה חוזרת כי יש בהם דברים של השראה והתבוננות, ויכולת תמצות – שאני אולי החמצתי דווקא בגלל היריעה הרחבה ושפע הפרטים הנוספים. חיים באר גם ליווה את כל שלבי הכתיבה של "ימים של לענה ודבש" והיה גם העורך של הספר, מטעם הוצאת "עם עובד" שבה עבד, וכמובן שהיה כבר בקיא בחומר מאין כמוהו.
מה שאני כותב כאן אינו אובייקטיבי כי הפרקים של חיים באר מופנים כאילו גם אליי, הבקיא בתולדותיה ומי שסיפק לו את החומרים, ועדיין אני למד ממנו ומתפעל מיכולת המסירה שלו את פרקי חייה על פני 87 שנותיה.
קראתי את ספרו של חיים באר לפי סדר פרקיו. הפרק הראשון, בעקבות ג' שופמן בווינה ובוֶצלסדורף, הופיע, אולי לא בדיוק באותו נוסח, בתור אחרית דבר שכתב חיים באר לקובץ סיפורים של שופמן שהופיע ב"עם עובד" ("שלכת": סיפורים, תל אביב: עם עובד, תשנ"ד, 1994, בחר והוסיף אחרית-דבר: חיים באר), ואני זוכר שכתבתי כבר אז שאחרית הדבר מעניינת ומרתקת לא פחות מסיפוריו של שופמן בכרך הזה. אכן, לא פעם תולדות חייו של סופר מעניינים לא פחות מיצירתו, ולעיתים היא מתיישנת או משעממת, ואילו סיפור חייו נותר ירוק לעד. מה עוד שהוא זוכה לביוגרף מעולה.
לא אקלקל את הפרק המופלא על שופמן בכך שאנסה לתמצת אותו. סופר עברי שחי בלב הווייה גרמנית-אוסטרית כפרית שהולכת ונעשית לא רק אנטישמית אלא גם נאצית, ועד שאינו עומד כמעט בפני סכנת חיים ממש, אינו עולה עם משפחתו לישראל למרות שמתוקף מעמדו כאחד מגדולי הסופרים העבריים בתקופתו, הכול כאן מוכן לקבל אותו כבר שנים לפני עלייתו. ומתברר שהיה דון ג'ואן לא קטן. וגם בכפר, נשוי לאשתו הגוייה, לא בחל בסטוץ מזדמן עם גוייה צעירה אחרת. בשדות. איזו פרשת חיים מופלאה ומרתקת. הוא מת בן 91 בחיפה, שנים רבות לאחר עלותו ארצה, בשנת 1938.
חיים באר עשה את המסע בעקבות שופמן, בווינה ובכפר וצלסדורף, ואלה הם פרקים מופלאים של פרוזה דוקומנטארית שבה מתלכדים לעיתים פרטים מקריים, וחסרים להוותו פרטים עיקריים – כי ישנם גם סודות שלא ייודעו לעולם.
נעשה קפיצה על פרקי ביאליק, רחל, דבורה בארון, אלישבע, זלדה, שלונסקי, יוכבד בת-מרים, חלפי, יעקב שבתאי וט' כרמי – כל אחד מהם פנינה ספרותית לעצמו [כגון "חניכתו" של חיים באר בידי המשורר ט' כרמי] – ונתרכז בפרק השמיני "אל לונדון של ברנר". הפרק הזה כאילו מחובר אל יצירותיו של ברנר עצמו מאותה תקופה, ראשית המאה הקודמת, בעת שהוציא לאור את חוברות "המעורר" בלונדון, ברובע וייטצ'פל שרובו יהודי.
חיים באר לקח עימו למסע, שנמשך שבועות אחדים, בלונדון, את חברו הטוב הצייר דני קרמן, שהוא גם חובב לונדון מושבע ונהירים לו שבילי לונדון כשבילי הרקיע. השניים סורקים יום אחר יום את התחנות ואת הכתובות שנותרו מימי מגוריו של ברנר בעיר. אוסף של בתים שרובם כבר אינם קיימים, חלקם נהרסו ב"בליץ", ובולשים אחר אוסף שמות של יהודים, רובם פליטים ממזרח אירופה, מרוסיה, שנקלעו בראשית המאה הקודמת ללונדון וחיו בה לעיתים על סף הרעב וקדחו כל אחד בחלומות ובאידיאולוגיות שלו ולא פעם עמדו על סף הנצרות בגלל מצבם הכלכלי הנואש. והשמות: ביל פישמן, רודולף רוקר, ישראל נרודיצקי, ויינברג, קלמן מרמר, המומר פאול פילפ לברטוב [שכנראה השתתף ב"המעורר" בפסיבדונים, ופרשת חייו מפליאה], קרולנבאום, ורבים אחרים, וכמובן אורי ניסן גנסין. וגם לנין, סטאלין וטרוצקי נזכרים. וברנר בלונדון גם הוא אחד מגלריית הדמויות הזרות הללו שנקלעו-הסתובבו אז בוויטצ'פל. ולעיתים דומה שחיים באר בספרו הוא כמו נוח בתיבתו. מי שהוא מכניס ומזכיר מכל הדמויות הללו, ייזכר, ומי שלא נכנס, זיכרו אולי יאבד, לפחות בספר המרתק והמסקרן הזה.
שלא לדבר על פרשת היחסים המופלאים והמשבריים שבין ברנר לאורי ניסן גנסין. אין ספק שברנר הנלהב, הפרוע והחפץ לעזור – היה לטורח על האיש החולה והאיסטניס גנסין. התלהבות-היתר של ברנר לגייס את גנסין גם ל"המעורר" ולעבודת סדרות אותיות העופרת בבית הדפוס של נרודיצקי – גרמה לו לגנסין כנראה לעזוב את לונדון ולנסוע לארץ-ישראל, שגם בה לא התערה וחזר לרוסיה. בשארית חייו של גנסין, שמת במחלת ליבו, שמת בבית אביו בעיירה פוצ'פ, כבר לא היו קשרים ביניהם, ואולם ברנר קרא לבכורו, בנו-יחידו, אורי – על שם רעו הטוב.
מזלם של התקופה ושל הסופרים המתוארים בספר הוא שחיים באר היה יכול להקדיש כל כך הרבה מזמנו ומכישרונו, לא רק ליד שולחן הכתיבה – אלא לצאת במסעות ממש, כדי לתאר את חייהם על רקע המקומות שבהם גרו ויצרו. הצירוף של סופר, עיתונאי-חוקר ואיש בעל השכלה ספרותית מפליאה בתולדות הספרות העברית, וזאת מבלי שלמד אפילו באוניברסיטה כלשהי – כל אלה מעמידים אותו ואת ספרו במעלה גבוהה מאוד, אך לעולם לא למדנית מדי או מתנשאת. להיפך, שוב ושוב הוא מבקר את עצמו ואת ההחמצות שלו, ובעיקר את הפגישות שלא התקיימו עם אנשים שהלכו לעולמם בטרם הגיע אליהם. ולשבחו ייאמר גם שהוא מביא עשרות ומאות דברים בשם אומרם, ואף שהספר אינו כתוב בסגנון מדעי, אלא עיתונאי-בלשי-כביכול, הוא טורח להזכיר כמעט כל מי שכתב על הסופרים שעליהם הוא מספר.
"מזיכרונותיה של תולעת ספרים" הוא אחד הספרים הטובים והמרתקים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, ואני ממליץ עליו בכל לב. זהו ספר שחבל לך לסיים את קריאתו כי אתה רוצה להמשיך בו עוד ועוד...