היינו בהקרנה של "הבלתי לגאליים" שנמשכה יותר משעה וחצי בסינימטק תל אביב. מלכתחילה היתה מיועדת לאולם הקטן, אולם בעקבות כתבה נרחבת על הסרט בעיתון "הארץ" ביקשו מאות אנשים נוספים לחזות בסרט, וההקרנה הועברה לאולם הגדול. לפני ההקרנה הרצה אריאל שוייצר את הדברים הכלולים כאן, והגיש אותם בצורה מאוד מעניינת ורהוטה.

לדעתנו יש להתייחס לסרט אך ורק על רקע תקופתו. סביר להניח שרוב המדברים האותנטיים בו דיברו אידיש. בסרט הם מדברים אנגלית שלעיתים קשה להבינה בגלל איכות ההקלטה או הדיבוב הישן, ואין כותרות בעברית, רק באנגלית. איכות הסרט הישן, בשחור-לבן, כפי שצולם בזמן אמת לפני כ-65 שנה, היא כשל יומני החדשות באותה תקופה שהיו ניתנים לפני הסרטים עצמם בבתי הקולנוע. איכות בינונית למדי, בייחוד אלה שמשדות הקרב עצמם. גם העלילה הבדיונית של הזוג הנפרד ומתאחד נראית ונשמעת חובבנית למדי – אבל כל אלה בטלים בשישים לעומת העוצמה הדוקומנטארית של הסרט, המתאר את מסעם של הפליטים היהודים ששרדו בשואה, גם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים – אל פלשתינה, ארץ ישראל, הארץ שבה ייגאלו חייהם מההריסות של אירופה שאחרי המלחמה.

זוהי ספינת מעפילים אמיתית, "לא תפחידונו", שאליה הצטרף צוות הצילום, ואחד מאנשי ה"הגנה" שהיו בה הוא דן בן-אמוץ הצעיר, שמשפחתו נשמדה, וכאן רואים אותו מבשר פקודות ברמקול מעל הסיפון לקהל של מאות הפליטים. רואים בדיוק את השתלטות חיילי הקומנדו הבריטי מן המשחתת שלהם על הספינה. למרבה המזל הם אינם נראים מלאי שנאה אלא כמי שכפו עליהם למלא תפקיד שאינו לרוחם. בספינה הוכרז בפקודת ה"הגנה" על אי-התנגדות להשתלטות, לקראת ההעברה לקפריסין, וזאת משום שיותר ממאה ילדים היו בה.

אלה רגעים מדהימים. מחורבות גטו ורשה וערים גרמניות שבדרך, אל חופי פלשתינה, כאשר הכרמל באופק. והשירה החוזרת של "התקווה" ושיר הפרטיזנים בפי הפליטים. אי אפשר שלא לבכות למראות האותנטיים האלה. את הסרט הזה צריך להראות ברשתות הטלוויזיה ובכל בתי הספר בארץ, בייחוד החרדיים והערביים. את הסרט הזה צריך להראות, אולי בכפייה, להיסטוריונים החדשים, לאידיוטים המוסריים שלנו, ל"היסטוריונים" מאסכולת אילן פפה מאוניברסיטת חיפה, ואולי גם כסרט חובה לכל חברי הכנסת.

קרוב לוודאי שחלק מהבחורים הצעירים והנלהבים, שנראים בקרב הפליטים שעל סיפון האונייה, הגיעו ממחנות המעפילים בקפריסין, שאליה נשלחו – לישראל, וחלקם גם נהרגו, בתוך פחות משנה-שנתיים, בקרבות של מלחמת השחרור.

ככל שתחלופנה השנים, וכבר חלפו די הרבה – ימלא הסרט הזה תפקיד היסטורי שאין שיעור לחשיבותו בתיאור תולדותיה של אומה, לא פחות מ"אכסודוס", וגם מזכרת מופתית לכישרונו ולחזונו של הסופר והעיתונאי היהודי-אמריקאי מאיר לוין, שעל עם ישראל להודות לו על הסרט המופלא הזה, שללא יוזמתו וחזונו המרחיק ראות – לא היה נוצר. ויש להודות גם לאריאל שוייצר, המלווה את הסרט ומוציאו ממחשכים.