"משא", "למרחב", 28.2.1969

במדור "קריאה אפשרית"

דוד פוגל: "חיי נשואים", רומן. הוצאת ספרים מצפה בע"מ. ירושלים ותל אביב. (נכתב: פריס-תל אביב 1928-29). נדפס: ספר ראשון, עמ' 1-240, ת"א 1929. ספר שני, עמ' 241-433, ת"א 1929. ספר שלישי, עמ' 435-605, ת"א 1930. ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש.

אודה על האמת, שיריו של דוד פוגל, שנתפרסמו מקובצים לפני שלוש שנים בעריכת דן פגיס (בהוצאת "מחברות לספרות") לא תפסו אותי. קראתי בהם ולא עמדתי על מהותם וייחודם, אף לא על יופיים הגנוז, ומפני כך לא יכולתי להצטרף לאותה זעקה של מגיני זכרו של פוגל ומגליו על אודות העוול שנעשה לו בהשכחה ובהזנחה.

ללא ספק בי האשמה, שאין הבנתי בשירה רבה, ועדיין אני אוהב את ביאליק ואלתרמן-המוקדם, ואין חלקי עם הנהנים להוריד מגדולתם את המשוררים הידועים ולהמליך במקומם את העומדים בצל ואת הנשכחים, מתוך אמונה סהרורית כי כל הנשכח גאון הוא וכל המפורסם, שרלטן. הגם שאהיה האחרון להצדיק את הדין על אותה שערורייה של תוכנית לימודי הספרות בבתי הספר בארץ.

רק לאחרונה קראתי את שלושת כרכי הרומאן המרתק של דוד פוגל "חיי נשואים" ואת הנובלה "בבית המרפא" (ספריית "מצפה", ירושלים תרפ"ח, 1928, ק"ח עמ'). חזרתי וקראתי בספר שיריו. תחושתי למקרא השירים לא נשתנתה, ושכרי היה קריאת ההקדמה של דן פגיס ובה פרקים אחדים, אולי מעטים מדי, על חייו רבי התהפוכות של פוגל, נדודיו וקיצו המר, שהותו הקצרה בארץ-ישראל, והקורות אותו בווינה.

הצורך לקרוא ביוגראפיה שלימה ומקפת על חיי פוגל מובן לכל הקורא ב"חיי נשואים" ו"בבית המרפא" מפני נוסח הכתיבה שהוא כה קרוב ואינטימי, ומעורר סקרנות לדעת מה היו חייו של הסופר עצמו, לאור גיבוריו ובני-דמותו בספרים.

רודולף גורדווייל, בן-דמותו של פוגל ב"חיי נשואים", הוא אדם בודד, סופר מתחיל, תושב וינה מזה כמה שנים, חי בחדרים שכורים אצל בעלות בית זקנות ומשונות, וכגיבורו של המסון ב"רעב" הוא חסר פרוטה ורעב ללחם לעיתים קרובות. הוא אינו מצליח להתמיד בעבודה או למצוא עבודות חדשות. מבלה חלק ניכר מזמנו בבתי קפה בחברת ידידים שעל אף הערכתם הרבה לכישרונו ולסיפוריו אין הוא מוצאם עימם שפה משותפת, תלוי ואינו תלוי בהם, לווה מהם כספים למחייתו, שייך ולא שייך לווינה, שייך ולא שייך לכל מקום אחר בכולם.

אל עולמו של גורדווייל מתפרצת ברונית נוצרייה מווינה, תיאה פון טקו, העומדת כבר בפגישה הראשונה בקפה על נמיכות רוחו, צייתנותו ותמימותו הרבה, ומחליטה להתחתן עימו. גורדווייל אינו גבר יפה, חזהו שקוע וקומתו נמוכה, והוא נסער מהצעתה הבלתי-צפוייה של תיאה וניאות להתחתן עימה למרות אזהרות ידידיו על טיבה המפוקפק.

היא מתגיירת, ותוך כמה שבועות הם מתחתנים ועוברים לגור בחדרו הדל של גורדווייל אצל בעלת ביתו הזקנה. נישואיהם אינם עולים יפה מתחילתם. תיאה ממשיכה לחיות את חייה בחופשיות עם עורך-הדין שאצלו היא עובדת, עם כל מכריו של גורדווייל, וכמעט עם כל גבר הנקרה על דרכה. יותר משהיא "ברונית" הריהי אשת-רחוב גסת נפש ושתלטנית, וגם משפחתה מתוארת בצורה דומה.

מעניין שלמרות האכזריות הרבה שבחיי הנשואים שאינם עולים יפה, אין פוגל מרגיש כמעט כלל את הקונפליקט שבין יהודי לנוצרייה ואינו בונה על כך את העלילה. היכולת להימנע מקונפליקט מרכזי כמו זה, שממש מתבקש מתוך הסיטואציה הנתונה, מוכיח על כוחו הרב של פוגל כמספר, אשר אינו נזקק למוטיבים חברתיים, דתיים וגזעיים כדי לעצב את דמותו של גורדווייל ומאבקו בתיאה, אלא די לו ברובד האנושי הסוחף את הקורא באמת הפנימית אשר בביטוי מצוקתו ובדידותו.

לוטי בונדהיים, היהודייה הצעירה, הינה קוטב אחר ברומאן. היא אוהבת את גורדווייל ומפני כך משהה את נישואיה לד"ר אסטל, ידידם המשותף, וסופה שמאבדת עצמה לדעת מאחר שאינה מוצאת בגורדווייל את הנכונות לבוא לקראתה ולהשתחרר מתיאה.

לתיאה נולד ילד, ואף שהיא חוזרת ומטיחה ברשעות בפני גורדווייל שלא ממנו הילד – הריהו אוהבו כבבת-עינו ונעשה כאם לו בעוד תיאה מזניחה את ילדה ויוצאת לבילוייה. מות הילד במחלה מותיר את גורדווייל ריק ומדוכא. שני ביקורים של גורדווייל, מוזרים וגדושי אווירה, נחרתים בזיכרון: אצל אישה משוגעת בבית המשוגעים העירוני בווינה. והפעם אחרת, לאחר שתיאה מגרשת אותו, הוא ישן בבית-לינה עירוני לאנשים חסרי בית. תמונות אלה, ונדודיו של גורדווייל על פני חוצות וינה, הם מיטבו של הרומאן.

תיאה מכה אותו, בוגדת בו, מלעיגה עליו ורודה בו, וכל הזמן הוא אינו רוצה להאמין ברשעותה. רק כאשר היא מביאה אחד ממאהביה לחדרם ושוכבת עימו לעיני גורדווייל, הוא מתעשת, ולאחר יממה של נדודים בסביבות וינה הוא חוזר לחדר, ובראותו שהגבר הזר עדיין במיטתה, הוא רוצח אותה.

פרשת היחסים עם תיאה, הגם שהיא עיקר הרומאן, יש בה לא מעט חולשות שבעיצוב. הסיפור נתון כולו מנקודת ראות של גורדווייל, תיאה רעה מן ההתחלה, ואין כל התפתחות בדמותה העשוייה להסביר את מעשיה. היא יותר מדי מרושעת ופחות מדי מוסברת מכדי שנאמין להתנהגותה. מוזר כי רק לאחר שלושה כרכים, ובהתייחדה עם גבר אחר בפניו, נוכח גורדווייל לדעת במה שהיה ברור כבר בדפי הספר הראשונים.

יש לי משיכה מיוחדת למה שקוראים כותבים בעיפרון על דפי הספרים שאני שואל בספרייה. והנה בעמ' 580 מצאתי כתוב על גורדווייל: "אתה משוגע ולא יותר, אתה יותר מדי תמים. אין דבר, מגיע לך."

ובעמ' 501: "אתה משוגע כל כך, אשתך רוכבת עליך, פסיכי."

ואילו בעמ' 135 כתב קורא אחר בעט ובדיו שחורה: "הסופר בעל דמיון מפותח מאוד."

היתה לי הרגשה שבסיפורו של גורדווייל סיפר פוגל על קשר אהבה שנתנסה בו, קשר קשה ומזוכיסטי ומלווה ברצון עז לנקמה, ואולי מפני קרבתו הרבה אל האישה אותה אהב לא עלה בידו לתארה כמו שהיא אלא העביר את דמותה על פני תיאה ונעשתה מפלצת במקום אדם.

פוגל הקדיש את הרומאן לאשתו השנייה, עדה נדלר, אותה נשא לאישה בפריס בסוף שנות השלושים, זו התקופה בה כתב את הרומאן "חיי נשואים"; ואילו על התקופה בה חי בווינה כותב דן פגיס, על פי יומנו של פוגל:

גם וינה אינה מאירה לו פנים בתחילה: "בדידות ורעבון ובדידות. את דירתי אני מעתיק לעיתים תכופות. עכשיו הריני גר בבית ערלית זקנה, כבת שמונים, אני והיא וציפור קטנה בבית אחד – כנופייה מעניינת. כל הימים הריני מחפש – ולחינם, קשה למצוא משען-שהוא."

ולפעמים תומכים בו אנשים מרוסיה; לרוב אינו אוכל אלא פעם ביום, אם עלה בידו "ללוות אצל מי אגורות אחדות" או לקבל ארוחת צהריים בתמחוי העממי. הקשרים עם ידידו הקודמים נותקו, והוא יודע: "אני תלוש."

בימי מלחמת העולם הראשונה נכלא במחנה עצורים אוסטרי בתור נתין אוייב, אזרח רוסי, וסבל נוראות. מספר פגיס: הוא שוחרר עוד בזמן המלחמה ביולי 1916; אך כשהוא חוזר לווינה כבן חורין, חוזר עימו גם הייאוש הישן: "הרי אתה ריקן כשהיית לפני המלחמה... ואין למה לקוות, רק לצעוד לקראת המיתה."

באותם הימים הוא מתוודע אל אילקה, אשתו לעתיד. הוא כבן עשרים וחמש, ורואה עצמו כ"בחור שנס ליחו." אילקה לקתה במחלת השחפת ויותר משהאירה את אפלת חייו, עוררה בו שוב מחשבות על המוות: "היא נעימה. ומדוכאת בייסורים. ועיניים שחורות לה. נוגות. וקמטי עצבות סביב פיה. הולכים אנו למות. שנינו. וסיימתי."

לאחר נפתולים קשים וחששות, קטטות ופיוסים ואהבה מחודשת, נשא את אילקה לאישה ביוני 1919. אותה שנה, בדצמבר, נותחה בגלל מחלתה, והוולד שהרתה אותו, מת. "רגשי אהבה הרגשתי לנפל זה. וצר היה לי עליו. אולם נחוץ היה להציל את האם והמתנו את הבת."

גם בפוגל עצמו מתגלים סימני שחפת והוא מבלה בסנאטוריום בהרים. על תקופת שהותו שם נכתב סיפורו "בבית המרפא", המזכיר באווירתו ובתיאוריו את "פרשה אחרונה" של קנוט המסון (אותו קרא פוגל ואהב) ואת "הר הקסמים" של תומס מאן.

ב-1924 התגרש פוגל בפאריס מאשתו הראשונה. פוגל נכלא שוב, בימי מלחמת העולם השנייה, על ידי הצרפתים כנתין אוסטרי, שוחרר, וב-1944 נשלח על ידי הנאצים למחנה-השמדה ועקבותיו נעלמו.

דמותו של גורדווייל-פוגל, יותר מכל שיריו, נחרתת בזיכרוני כאחת הדמויות הספרותיות המעניינות שהיכרתי, מתערבבים בה דמיון ומציאות, חיים ומשל, פרשת אדם הצולב את דמות גיבורו ברומאן ואחר כך נצלב גם הוא עצמו, אותה תחושת גורל של תלישות ופאסיביות, ואותה האזנה מופלאה לקולות בדידותו שלו ושל בני-אדם שנקרים על דרך נדודיו.

הערת אהוד בן עזר אחרי 43 שנים: בתקופה שבה ערך דן צלקה את המוסף הספרותי "משא", פתחתי שם במדור שבועי בשם "קריאה אפשרית", על ספרים ישנים. כאשר קיבל [לימים חתן פרס ישראל לספרות] פרופ' מנחם ברינקר את עריכת "משא" – הוא ביטל את המדור ואני העברתי אותו למוסף "תרבות וספרות" שבעריכת בנימין תמוז בעיתון "הארץ", ושם פירסמתי באותן שנים מדי שבוע רשימה במדור "ספרי דורות קודמים", שהיה פופולארי מאוד, ונמשך גם בימים שאברהם יבין היה העורך, עד שבאו עורכים חדשים ונפסק המדור השבועי, שהיה אז גם חלק מפרנסתי כפרי-לאנס. בזכות המדור חשבו כבר אז קוראים רבים שאני ארצישראלי זקן.

עשרות אם לא מאות רשימותיי מאז היו עשויות להחזיק כרך שלם שהוא מעין לקסיקון של ספרים וסופרים בעברית. לצערי הרשימות הן מהתקופה הפרה-מחשבית, וטרם הוקלדו בקובצי וורד עברי ואינן זמינות לקוראים.

כאשר כתבתי את הרשימה על "חיי נישואים" היה הספר נשכח למדיי, וחלק מהמומחים-כיום לפרוזה של פוגל טרם עסק בו או אולי עדיין טרם נולד, שהרי עברו מאז 43 שנים!