הָבָה לְהַבָּא – ההבטחה לחיי נצח
תמיד אני מתנאה בשכניי. שכניי הם תרבותיים, אינטליגנטיים, ובייחוד שקטים. למי יש עוד שכנים כביאליק, טשרניחובסקי וברנר? אני גר מעל בית הקברות טרומפלדור.
ביום שישי, ב-20.1.12, בדיוק 70 שנה לאחר כינוס ועידת ואנזה בו תכננו הגרמנים את שלבי הביצוע של הפתרון הסופי שיוביל למותם של מיליוני יהודים (ללא קברים), בעודי עובר ליד גדר בית הקברות, אני רואה קבוצת צעירים מתאספת ומתגודדת ליד בית הקברות. אני שואל בחור צעיר וסימפטי: "מה קורה כאן?" והוא עונה לי שהם מייסדים כתב עת לשירה בתקווה להתגבר על המוות ולזכות בחיי נצח: "הנה תקרא," הוא נותן לי חוברת דקה.
האם בכוונתם להשיב לגרמנים בתכנית נגדית ל"פתרון סופי?" – חשבתי לעצמי. הסתקרנתי לשמוע את הדברים, ונשארתי במקום. הבחורים העמידו מיקרופון ומולו מצלמת וידיאו למען יכנסו להיסטוריה. אחד מהם תלה שלט מאחור: "לא נמות על קבר יוסף!" (מעניין אם יהיו מוכנים למות על קבר רבין?)
בחור צעיר קצת מקריח, לבוש ז'קט שחור וצעיף צבעוני כמו שבוהמיין נראה פעם. נעמד ליד המיקרופון ואמר: "אני משורר לא מנחה..." והמשיך להנחות את האירוע עד סופו. האחרים קראו לו כרמלי. אחר נודע לי ששמו הפרטי עודד. המשורר עודד כרמלי קרא לפי הסדר לדוברים לגשת אל המיקרופון.
הראשון שניגש, ינקי מרגלית – איש ההייטק, מייסד, יו"ר ומנכ"ל של חברת התוכנה "אלדין" שבשיאה היתה שווה חצי מיליארד דולר, אמר שלאחר האקסיט המוצלח הוא מקדיש את עיתותיו לביולוגיה. "ניתן להתגבר על המוות," אמר. הוא בן חמישים ואב לחמישה ילדים, והוא מקווה שהם כבר יתגברו על המוות. מרגלית תומך באופן פעיל ברעיון הסינגולריות של ריי קורצווייל, העתידן, המאמין שנגיע לעתיד בו המחשבים יהיו חכמים יותר מבני-אדם. הרעיון לפיו יעבור מוקד התבונה והתודעה מאורגניזמים ביולוגיים לישויות ממוחשבות. בשנת 2010 הוא התחיל ללמוד ביולוגיה, וזה בא מתוך הכרה שיש מחשב שקיים הרבה יותר זמן מהמחשב שבנה לפני שלושים שנים – "המחשב האנושי. המחשב האנושי נפתח היום לאפשרות שלנו לתכנת אותו."
אחריו ניגש למיקרופון ג'רמי פוגל, עולה חדש מבלגיה. פוגל נאם במבטא צרפתי שרמנטי. דיבר מילים, מילים, מילים על ניטשה: "דיוניסוס, אמנות, אהבה, נצח." זה נשמע נהדר במבטא צרפתי, ומן הסתם בצרפתית זה היה נשמע עוד יותר אינטלקטואלי. פוגל, העושה דוקטורט על ניטשה והוא גם זמר ונגן לעת מצוא, סיים בטון דרמטי: "הנצח הוא אמנות, סקס, וסמים."
כאן הקהל התלהב, והשיב לו במחיאות כפים סוערות. צעירה עם שיער בהיר עם נזם באפה וכלב חמוד בכיעורו על ברכיה, מחאה כל כך חזק כפיה כך שהכלב ירד והחל לטייל בין הקהל.
הצירוף אמנות, סקס, סמים, היה כל כך צפוי, ממש כ- Une vérité de la Palice"" כאמרותיו של קצין צרפתי בשם לה פליס שנפל בקרב ב-1525 ושמו נהפך לשם נרדף לכל מי שאומר דברים ברורים מאליהם. למשל האימרה: "רבע שעה לפני מותו עדיין היה חי."
איך כל זה מביא לחיי נצח? חיי השעה הם הנצח?
משום מה נדמה לי מבעד לשנים שהרצאתו של ר' ליבלה וייספיש מנטורי-קרתא על ניטשה ששמעתי לפני שנים היתה עמוקה ורצינית יותר. ר' ליבלה וייספיש סבר שניטשה, שיצא כנגד תורות המוסר של הנצרות ושל קאנט והציב אידיאל של "האדם העליון" הנעלה מן הטוב והרע, העריץ את היהדות, משום ש"היהדות זה לא שיטה, היהדות זה החיים בעצמם." וייספיש אף שאף להעלות את עצמותיו של ניטשה לארץ ישראל‏. מן הסתם היה נקבר כאן, בטרמפלדור ליד טשרניחובסקי. כמובן שהנצח לדידו של ר' ליבלה וייספיש היה שונה מאהבה, סקס וסמים, של ג'רמי פוגל. וייספיש היה בטוח שיזכה לשור הבר והלוויתן בחיי הנצח היהודיים בגן העדן.
מעניין עד כמה הוביל ניטשה למסקנות שונות: היהודי פוגל הבין את תורתו כהשראה לאהבה, סמים, סקס, ואילו היהודי וייספיש ל"עולם הבא". ולעומתם הגרמני היטלר הבין אחרת את ניטשה. רעיון העל-אדם – החיה הצהובה, שלו, הביא להיטלר את ההשראה להשמיד את התת אדם – היהודי.
(היטלר וניטשה – http://www.j-bradford-delong.net/tceh/Nietzsche.html)
אין תימה איפוא שעץ איש-פטיש – המתרגמת "הערכית" של ניטשה (שהתפטרה לאחרונה מהוצאת "עם עובד" בגלל שהתמנה שוטר המייצג את "אכיבוש" לתפקיד מנהל) – אמרה בהתייחסה ל"כה אמר זרטוסרא": "אני עצמי, שכמו קוראים רבים נשביתי בצעירותי בקסמיו בלי לדעת בעצם למה, נאלצתי בבגרותי להודות ביני לביני שאיני נשבית בהם עוד. אדרבה, עד כדי כך אינני מבינה את כוונותיו ואת פשר ההשפעה שהיתה לו על הוגים ועל אמנים, על יחידים ועל המונים, שאני אף מתקשה להמשיך בקריאה."
מן הסתם אשת המוסר (אני בעלת ערכים) – עץ איש-פטיש (אילנה המרמן), המתנאה בכך שהיא עוברת את החוק למען האוייב, נטשה את ניטשה מפני שאין הלה תומך דיו בכיבוש ערבי של יו"ש והפיכתם ל"יודןריין" כמטרתה הפוליטית.
http://www.haaretz.co.il/literature/1.1230713
המבוגר היחיד בין חבורת הצעירים היה גבריאל מוקד. מוקד נעמד מול המיקרופון בידיו חוברת "עכשיו" שכותרתה מופנית אל הקהל. הוא העלה תיזה מעניינת: "אם כולם יהיו בני אלמוות והמוות יבוא רק ממלחמות או תאונות הרי אנשים יפחדו להילחם על משהו..."
לאחר שהקריא שיר של מיאקובסקי, צעד לאיטו והתיישב על ספסל האבן. בלכתו נגלו נעליו. נעלים צהובות וקרועות. עם כל צעד נפתחה לשון הנעל והגרב צצה החוצה.
לאחר גבריאל מוקד עלה איליה סטמבלר, שהוצג כיו"ר אגודת הטרנס הומניזם בישראל. סטמבלר, דוקטורנט במחלקה למדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר-אילן, שנושא מחקרו הוא "ההיסטוריה של רעיונות אודות הארכת חיים במאה העשרים," נאם במבטא רוסי בולט על התנועה ועל הניסיונות להארכת חיים, בין אם באמצעות קריוניקה [הקפאה] ובין אם באמצעות טכנולוגיות אחרות.
רבים מקהל השומעים עישנו. הצעירה עם הנזם באפה וכלבה החמוד בכיעורו על ברכיה פיזרה את עשנה לכל עבר. האם קיוו שהמדע שאמור לפתור את בעיית המוות, יפתור גם את המוות מסרטן הריאות?
עודד כרמלי, המשורר (שאינו מנחה אבל הינחה) הודה למפיק, בחור בשם שעולי, וקרא לכולם ללכת מול קברו של ביאליק לקריאת שירים ספונטנית. כולם הלכו. הלכתי הביתה וחשבתי כמה זה יפה להיות צעיר ולחשוב שבעזרת ניטשה, אהבה, סמים, וסקס, ניתן להתגבר על המוות. ככתוב: "לו הצעיר ידע ולו הזקן היה יכול". בבית גיליתי את שם כתב העת לשירה וקראתי את המניפסט של ההפגנה:
חברים חיים יקרים, בחודש דצמבר ראה אור גיליונו הראשון של הָבָה לְהַבָּא, כתב העת היחיד בישראל שמבטיח חיי נצח לקורא. ביום שישי, 20.01.02012, נפגין בבית העלמין ע"ש טרומפלדור נגד אחיזתם המדינית, הכלכלית והרוחנית של המתים בחיינו ובעד הארכת חיים רדיקלית.
המאזן הדמוגרפי עומד היום על שבעה מיליארד בני אדם חיים ומאה מיליארד בני אדם מתים. המתים הם הרוב הדומם. אנו, המיעוט החי בישראל, דורשים להיות שותפים לתהליך קבלת ההחלטות שהתקבלו מזמן. איך העלימו מעינינו את העובדה הגלויה, שחברות מסורתיות מקצרות את אורך החיים של כל החיים בקבוצה? הרי מי שהולך בדרכי אבותיו אחת דינו למות.
(לא נכון לדתיים תוחלת החיים ארוכה יותר
http://www.tsofar.com/zofar/see_article.asp?id=26)
בין החיים אין סכסוכים בינאישיים ואין סכסוכים בינלאומיים. כל האינטרסים עולים בקנה אחד: הארכת החיים. על אורח החיים לשרת את אורך החיים. על החיים לשרת את החיים. על החיים לשורר את החיים. הבה להבא נשורר את הארכת החיים.

פתחתי את החוברת: הָבָה לְהַבָּא שהחיים לא ימותו והמתים לא יחיו.

המנחה (המשורר) כרמלי כותב:

שֶׁיָּמוּתוּ הַמֵּתִים
שֶׁיָּמוּתוּ הַמֵּתִים שֶׁצִּירוּ קַרְנַיִם

וּבַגַנִּים הַמֵּתִים
רַק מְשַׂחֲקִים אוֹתָהּ מֵתִים
רַק כְּדֵי לְהָצִיץ
בְּתַחְתּוֹנִים שֶׁל קְטִינִים בַּקַיִץ.

http://www.havalehaba.com/

האמנות היא נצחית, אך לא נראה שהשירים בכתב העת החדש, גם הם נצחיים. ואולי אני טועה, שהרי את העתיד אין לדעת. בקושי את העבר.
בני האדם שאפו תמיד לחיי נצח. הפרעונים האמינו שהחניטה היא המבטיחה להם את הנצח. התרבות היהודית הורישה את הרעיון של חיי נצח רוחניים. לפי הרמב"ם העולם הבא הוא העולם הזה ע"י התדבקות בשכל הפועל והשגת המושכלות.
מאימת המוות מתחילה כל הכרת המכלל, כתב פרנץ רוזנצוויג, כל בן תמותה חי בפחד מן המוות, "ליטול מר ממות זו שמתיימרת לעשות הפילוסופיה. כל בן תמותה חי בפחד מהמוות. כל ילוד מחכה בחיל ורעדה ליום מסעו אל האופל". (פרנץ רוזנצוויג, כוכב הגאולה, י-ם 1970 עמ' 45).
בספרי "על האוטופיה – עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק", אני מנסה להבין כיצד קבוצת חסידי קרלין (שכונה בפינסק) שנראתה כ"העולם של אתמול", משגשגת כיום, ואילו הקיבוץ שהקימו החלוצים מפינסק, שגם להם היתה תורה שבכתב ושבע"פ, ותקנון הלכתי, ונראתה כ"עולם המחר", התפרקה ללא שוב.
התשובה, אני סבור, היא השאיפה לחיי נצח. בעיית המוות מסבירה את הצלחת "הקיבוץ החסידי" של "פינסק-קארלין", ואת כישלון הקבוצה הסוציאליסטית, "קבוצת קדושי פינסק". הדת המרקסיסטית טובה לעניים. כלכלת המחסור הביאה לדת הסוציאליזם. הגיע השפע – נעלמה הדת. כשהעוני עבר, ופסה מן העולם, עברה איתו האידיאולוגיה.
המוות הוא אוניברסאלי לעשיר ולעני. המאמץ להתגברות על הפחד מהמוות הוא נצחי. לכן גם הדת היא נצחית. מהו טעם החיים אם תכלית החיים היא המוות? בעיית המוות לא פתירה. האדם יצור פרדוקסאלי – האדם חי כדי למות. המוות לא ניתן להבנה על ידי השכל. רק הדת מנסה לפתור את הבעיה. אחרי הכול, המילה "קיבוץ" במקורה היא מילה חסידית. "הקיבוץ" החסידי של פינסק-קארלין משגשג כי הוא עוסק בחיים שלאחר המוות. בעיית חלוקת הרכוש אינה מספיקה יותר כדי לקיים את ה"קיבוץ" הסוציאליסטי. "הדת" הציונית-סוציאליסטית נמוגה כמו בלון נפוח שהתפוצץ וכל האוויר פרץ החוצה. אם המצב החברתי יורע במאוד יתכן שיהיה צורך להקים "דת" זו מחדש.
בינתיים חבל רק שקבוצה כל כך מוכשרת של משוררים עבריים מתעסקת ב"חיי נצח", ולא בטיב החיים. חיים של צדק חברתי.