אני פמיניסט בלב ובנפש, משחר נעוריי. רבות כתבתי, במהלך השנים, בעד קידום נשים, בעד העצמת מעמד האישה, נגד אפליית נשים, נגד הדרת נשים. הערך עליו מבוססת תפיסתי הפמיניסטית הוא שוויון המינים, המבוסס על הרעיון הנשגב של שוויון ערך האדם.
שוויון המינים – אין משמעותו שאין הבדלים בין המינים, אלא שחרף השוני הם שווים בערכם, ולכן אין כל מקום לשלטון של מיגדר אחד על משנהו ולאפליית מיגדר על פני משנהו. אחד הביטויים לערך זה הוא שוויון ההזדמנויות. ייתכן שגברים מתאימים יותר מנשים לתפקיד טייסי קרב ושתמיד יהיו יותר טייסים גברים. אולם גם אם כך הדבר, אין בכך ולא כלום להערכת התאמתה של אישה ספציפית לתפקיד טייסת קרב או לכל תפקיד אחר. יש לאפשר לבת הרוצה להתנדב לקורס טיס הזדמנות שווה כמו לבן ואם היא מתאימה היא תהיה טייסת, לא בזכות היותה אישה ולא למרות היותה אישה; פשוט – כיוון שהיא מתאימה.
גם את "חזקת הגיל הרך" אני שופט על פי ערך שוויון המינים. על פי החוק הקיים היום, כאשר זוג מתגרש, הילדים עד גיל שש יהיו אוטומטית בחזקת האם. זהו חוק מפלה ובלתי שוויוני; הוא מפלה הן את האב והן את האם.
האקסיומה העומדת מאחורי החוק הזה היא ש"בן הולך עם אימא"; במשפחה הפטריאכלית תפקיד הגבר הוא לפרנס ותפקיד האישה – לטפל בילדים. הגבר הוא ראש המשפחה והאישה היא "המלכה של הבית". הגבר הוא הדמות הייצוגית והערכאה העליונה בהכרעות הגדולות, והאישה היא המנהלת בפועל של משק הבית והיא המחליטה בנושאי היום-יום השוטפים. לגבר אין כישורים לטפל בילד קטן; הטיפול בילד קטן הוא תפקידה המסורתי של האישה. ולכן, אם בני הזוג מתגרשים, מובן מאליו שהילדים, לא כל שכן הילדים הקטנים, יהיו בחזקת האם.
כיוון שאני כופר באקסיומה הזו, אני שולל את המסקנה הנובעת ממנה. אני מאמין שהאחריות על גידול הילדים וחינוכם משותפת לשני ההורים, הן כאשר המשפחה חיה בשותפות והן אם החבילה מתפרקת. ולכן, אין כל מקום להעדפה של האישה על הגבר באחריות על הילד ובאחזקתו. מן הראוי שבני הזוג ינסו להגיע להסכמה על חלוקת האחריות ביניהם, אולם במידה ואין הם מגיעים להסכמה והסוגיה מגיעה למגרש המשפטי, השיקול היחיד שצריך לקבוע הוא טובת הילד.
מי שמאמין בערך של שוויון המינים, לא יוכל לקבל כמובן מאליו את הטענה שטובת הילד היא תמיד להיות בחזקת אימו. ייתכן שזאת המציאות ברוב המקרים, אולם גם אם כך הדבר, אין להסיק מכך שזה המצב במשפחה הספציפית שאודותיה על בית המשפט להכריע. אולי דווקא במקרה הספציפי הזה, האב מתאים יותר מן האם לגדל את הילד? מדוע לשלול מן האב את הזכות השווה להוכיח שטובת הילד היא להיות בחזקתו? מדוע לשלול מן הילד את הזכות להיות בחזקת אביו כשזאת טובתו, רק בשל דעה קדומה המבוססת על מסורת המשפחה הפטריאכלית?
החלטת השר נאמן לאמץ את המלצת ועדת שניט ולבטל את החוק המפלה, מבטאת גישה מתקדמת ונאורה של שוויון המינים. מן הראוי שכל פמיניסט ופמיניסטית יקבלו אותה בברכה. התנגדות ארגוני הנשים להחלטה והודעתן על מאבק נגד השינוי, מעוררת סימני שאלה כבדים אודות מחויבותן האמתית לערך שוויון המינים.

2. איך ידעתי?
לאורך כל המשבר של ערוץ עשר העומד להסגר, קבעתי בפסקנות ובבטחה רבה, מעל במות שונות, שאין שום מצב שהערוץ אכן ייסגר. אפילו הצעתי לחרוג ממנהגי ולהיות "מתערבניק" באופן חד פעמי. לרגע לא עלתה על דעתי האפשרות שאוכל את הכובע.
איך ידעתי? הרי לא נביא אנוכי ולא בן נביא ואפילו לא בולס שקמים. אין לי מקורות ולא קשרים. מידע מסווג אינו זורם אליי, ואיש לא מדליף לי. איני שייך אפילו למקורות המקורבים לחדשות של שמונה. אז, באמת, איך ידעתי? מנין הביטחון?
פשוט מאוד. שכל ישר. לא שלי יש שכל ישר ולאחרים אין. ודאי שיש להם, ואילו הפעילו אותו היו מגיעים בדיוק לאותה מסקנה, שאני הגעתי אליה. ההבדל הוא שבחרתי לא להיות חלק מן העדר, ולכן איני קופץ אוטומטית לקול דנדון פעמוני האזהרה על "המתקפה נגד הדמוקרטיה" כביכול. אני יודע שמדובר ביצירת היסטריה מלאכותית, הפורטת היטב על קורבניות שבטית, ושאין בין סיפורי האימה הללו ובין המציאות ולא כלום.
מי האמין לסיפור המוזר על הממשלה שעומדת לסגור את ערוץ עשר כדי לסתום פיות ולהתנקם בחברת החדשות שלו? מי שמאמין שביקורת על האקטיביזם השיפוטי הוא הסתה נגד בית המשפט וניסיון להחליש אותו; מי שמאמין שהצעת חוק המאפשרת לשופטים תקרת קנס גבוהה יותר להענשת מורשעים בלשון הרע, היא "חוק ההשתקה" שנועדה לסתום פיות של יריבים פוליטיים ולהפחיד אותם; מי שמאמין שחוק המאפשר לקהילות כפריות קטנות בפריפריה הרחוקה לבחור את חבריהן הוא חוק גזעני לאומני פשיסטי; מי שמאמין לכל ההבלים הללו, ואלו בסך הכול שלוש דוגמיות מתוך רבות, יאמין גם לסיפור המוזר על סגירת ערוץ עשר. כל מי שהיה בוחר לא להיסחף בזרם העכור של ההסתה וזריעת הפאניקה, ולא להיות חלק מן העדר ומהמקהלה בת הקול האחיד ולהעדיף להפעיל את שכלו הישר, היה מגיע בדיוק לאותה מסקנה שאני הגעתי אליה – שמדובר בסך הכל בספין.
לפני ימים אחדים הוצף הפייסבוק במידע של איזה ארגון תקשורת "אלטרנטיבי" – כלומר מאלה הממציאים אלטרנטיבה לאמת, אודות שלושה סטודנטים ערבים שנעצרו ונשלחו למעצר בית כיוון שלא באו להרצאה של הנשיא פרס. ה"מידע" הזה הופץ בשיתופים רבים וטוּקבָּק בעשרות תגובות מתלהמות וציניות על הדיקטטורה הישראלית החשוכה. אני הגבתי מיד – זה שקר! לא בדקתי. אין צורך לבדוק. אני חי במדינה, אני מכיר את האקדמיה ואף עובד בה. ידעתי שאין חיה כזאת. בהמשך היום קראתי גירסאות שונות לרשומון הזה, אך אפילו הבעייתית ביותר, אינה מתקרבת כלל לידיעת הכזב הזאת. איך ידעתי? נו באמת...
הוא הדין בפרשת ערוץ עשר. מלכתחילה היה לי ברור שהערוץ לא ייסגר, כיוון שכל הצדדים רצו שהוא ימשיך לשדר. כל הצדדים תומכים בריבוי ערוצים ומבינים את חשיבותו של הערוץ. אף צד לא רצה לזרוק לרחוב אלפי עובדים. ומכל הסיבות הללו, ברור היה שימצא פתרון שיאפשר את המשך פעולתו של הערוץ. לא ידעתי איזה פתרון, אבל ברור היה לי, שיהיה פתרון.
היה כאן מו"מ בין הערוץ לבין הממשלה וועדת הכלכלה של הכנסת, ובמו"מ כמו במו"מ – הצדדים הולכים על הסף, מאיימים, מפיצים ספינים, מטפסים על עצים, מנסים לדחוק את היריב. "לא טוב? לא כסף!" כמו כל בסטיונר. במקרה הזה, לערוץ עשר היה ספין נפלא – הרוח הרעה של "המתקפה על הדמוקרטיה". הוא שיחק בצעצוע הזה בהנאה רבה ואף בהצלחה רבה, בשל התמימים והשוטים שרקדו לצלילי הֶחליל הזה.
ותוך כדי מו"מ הופץ ספין נוסף – הממשלה מבטיחה לערוץ שתדחה את החוב אם יפטרו את רביב דרוקר. ומיד, העדר הומה. הרי ברור שזאת אמת; עובדה, היה כתוב בעיתון. והרי כל מי שרק לרגע היה חושב באופן עצמוני, היה מבין שמדובר בספין. לכל היותר, במהלך המו"מ זרק אחד הפקידים בדיחה סרת טעם – אתם יודעים מה, תפטרו את רביב דרוקר וגו'. ואחד הנציגים של הערוץ קפץ על המציאה כמוצא שלל רב, ורץ לספר את הבדיחה לחבר'ה, מחוץ לקונטקסט שלה, כחלק מהפעלת הלחץ.
האמת היא, שהסוגיה שעמדה על הפרק כלל וכלל לא הייתה סוגיית חופש הביטוי ולא סוגיית ריבוי הערוצים, אלא סוגיה אחרת – סוגיית הטייקונים, שלעולם לא יתחלקו עם הציבור ברווחיהם, אך תדיר ידרשו ממשלם המסים "תספורת" להפסדיהם ולחובותיהם. ובמקום שהתקשורת והציבור יצדדו בצד המגן על האינטרס שלהם ויצאו נגד הצד הנצלן, הם קנו את הספין הדלוח על "סתימת הפיות" ועל המשטר הפשיסטי המתנקש בחופש הביטוי ובדמוקרטיה ומנסה לסגור את ערוץ עשר.
חבר'ה, תרגיעו.

3. בן סימון בעקבות אורי אור
ב-1998 ציטט העיתונאי דניאל בן סימון את ח"כ אורי אור, בהתבטאות גזענית כלפי יהודי מרוקו, אותם כינה "לא סקרנים". לא עזרו לאור כל ההכחשות וההתנצלויות – ההתבטאות הזאת ריסקה את הקריירה הפוליטית שלו.
אתמול השתלח ח"כ בן סימון בח"כים שעלו מחבר העמים, שלדבריו מזהמים (!) את הכנסת, ולעג לשליטתם בעברית ולמבטאם. מה ההתבטאות הזאת תעשה לקריירה של בן סימון?

אהוד: ישנה אימרה: "גרד את הרוסי ותמצא את הטרטר (הטטרי)." אצלנו אפשר בזמן האחרון לומר: "גרד את הישראלי ותמצא את..."