ליל שישי אחד בראשית שנות ה-70, בעודי גרוש טרי, הזמין אותי חבר סופר לבוא, יחד עם שתי ידידות שלו (שאחת מהן תהיה לימים אשתו), למסיבה אצל ז'אק מורי קתמור בדירתו שבקומה השנייה ברחוב יחזקאל פינת שדרות נורדאו בתל אביב, דירה הצופה לחזית. החדר המואר הגדול היה מלא בחורים ובחורות שרועים בתנוחות שונות על פני מזרנים, ספות וכורסאות, וסיגריה לבנה, גדולה ועבה, מגולגלת ביד, עוברת ביניהם, והם מעשנים אותה בהנאה ומתמסטלים. באמצע מעגל המשתתפים ישב זקוף בעל-הבית ז'אק מורי קתמור, רזה, מזוקן ורב שיער שחור, כמו ישו מזרחי וככהן גדול של החבורה, והוא שכנראה גם סיפק את החשיש.

מעודי לא הייתי במסיבת סמים, וכנראה גם לא אהיה. נהגתי אז וגם כיום לעשן מקטרת טבק [תערוכת ארינמור+אמפורה+פליינג דאטשמן, האחרון לצערי כבר אינו קיים, וזאת על פי התערובת שלימד אותי לפני כ-45 שנה מר פס, בעל חנות הטבק והמקטרות ברחוב אלנבי, כיכר מגן דוד]. באותם ימים עדיין היה אפשר לעשן, גם מקטרת, בדירות, ללא צורך לצאת החוצה כבני כת הטמאים.

הסיגריה המעשנת עם החשיש הועברה בתורה גם אליי ואולם אני העברתי אותה באלגנטיות הלאה ונותרתי נאמן למקטרת. מה שעניין אותי שם היו לא הסיגריה אלא הבחורות המעורטלות-למחצה שרבצו לידי על המזרנים ושאפו מלוא ריאותיהם מהסיגריה, והערוות שלהן היו במרחק נגיעה ממני. אני חשבתי שההתמסטלות של זו ששרועה לידי תעזור לי לפתות אותה למטרות סקס, ולטשתי עיניים בירכיה החשופות בעלות העור השזוף-קלות והחלק, שעוררו בי חשק עז ללטף אותן ולעלות גבוה יותר אל הגבעה הזהובה בתקווה לגרות את דגדגנה המסטולי, שהוא בוודאי כבר רטוב – וכך היא תסכים לצאת איתי ולסיים את הלילה במיטתי בעודה הזוייה-למחצה ורכה מאוד – אפוא! כל יצר מיני היה מהן והלאה! הן התמכרו רק לחשיש. ואכן, גם מבלי לעשן אותו היה חלל החדר רווי ריח חשיש ואני הרגשתי כמו מסטול פאסיבי שמתחיל לשאוף מהסם ועיניי נצרבות ולחיי בוערות – וזה לא מצא חן בעיניי.

לא נשארנו עד סוף המסיבה, ואולי גם חששנו פן יבואו שוטרים לפתע. לי מספיק היה החשש פן יראו את ישבני הערום ב"העולם הזה", לאחר שצולמתי מנקב בגג הבניין בעודי שוכב על בת מושבתי ג. ב. בדירתה התל-אביבית.

יצאנו וליווינו את שתי הידידות לבתיהן ונפרדנו. עם ז'אק קתמור עצמו לא היה לי שיח ושיג.

חלפו השנים וממנו נשאר לי רק זיכרון קלוש של סרטו "מקרה אישה" (1969) בשחור-לבן עם הכוכבת היפהפייה, אשתו-בשעתה, הלית קתמור-ישורון, בתו של המשורר אבות, שחושפת שם את החזה שלה, מה שנראה מאוד אוואנגארדי בשנים ההן. זכרתי את שמו בתקשורת כבמאי סרטים וכמכור לסמים, ולא ידעתי שהיה גם צלם וצייר מחונן ומפתיע.

על כן היתה לי הפתעה גדולה לראות את התערוכה המתקיימת כיום במוזיאון נחום גוטמן, "למות לאט – ז'אק מורי קתמור ו'העין השלישית'", שהאוצר שלה הוא אורי דרומר; שגם פירסם בהוצאת מוזיאון נחום גוטמן לאמנות כרך עם-כרס ובו מרבית הצילומים והציורים של התערוכה, ומאמרים על קתמור וקבוצת "העין שלישית" ממחקריו-שלו וכן מדבריהם של יגאל בורשטיין, מיכאל גליוביץ', יפעת סגן, סיגלית בנאי, וקטעים מתוך יומניו של ז'אק מורי קתמור.

ניקח לדוגמה קיר שלם של צילומים מוגדלים, בחזות חשופים ובידיים פרושות לצדדים כתנוחת ישו על הצלב, אבל כאן הרקע המשותף לכל תמונה בודדת – הוא של אותן אצטבאות ספרים. תוכלו לראות זאת בצד השמאלי של אולם התערוכה, לא רחוק מהשלט הקטן המבקש שילדים עד גיל מסויים לא ייכנסו ללא ליווי של מבוגר. הצלם הוא צחי אוסטרובסקי, והמצולמים הם זאק מורי קתמור, אבישי אביבי, מיכאל רורברגר, אמנון סלומון, אן טוכמאייר, שלומית וירשובסקי ואירית גודיק. כולם צעירים ויפים. לכולם רעמת שיער גדולה – והמבדיל בין הגברים לנשים הוא שלגברים, לבד משיער ארוך – יש גם שפם וזקן. וכולם, גם לנשים, יש שפע שיער מתחת לבתי השחי. ממש מרענן למי שזוכר עדיין את המקומות ההם, שאינם קיימים עוד, ושתמיד היה בהם, כשהגעת תחילה אליהם – מעין תמונת פתיחה או מחזיק מפתחות של שיער הערווה. זהו קיר צילומים מהמם, אירוטי, אסתטי ומבשר משהו חדש ומרדני, והוא כמו סמל לתערוכה כולה שבה קתמור עצמו, גופו, גלגוליו, הם חלק מהיצירה האמנותית.

נביא כאן מדבריו של האוצר אורי דרומר במסת הפתיחה "מסע חניכה" של ספר התערוכה:

ז'אק יעקב מורי קתמור מסע בין תרבויות, זהויות, זמנים. מסע מקהיר, לאירופה לתל אביב, לאמסטרדם ובחזרה. מסע של קווים מקווקווים בין הים התיכון ואירופה. קווים שמחברים בין התשוקה והמוות; הקושרים את האישה, גופה ואיבר מינה, ליסודות מאגיים וקבליים לצד מושג הגאולה העובר בביבים. קווים שמחברים את היהודי הנודד עם החטא, האסור, עם המתחים הטעונים שבין נצרות ליהדות ועם קצוות הזהות הישראלית. קווים על פני השטח ופני המוות של הפופ. המחברים את הגיאומטריה של האוונגארד הרוסי והמושגיות המינימליסטית, היוצרים מפות שטח דחוסות, מרובות רבדים והקשרים, חורים וקברים. קווים שמזכירים כתב יתדות. אנארכיזם רוחני, אנרגיה אירוטית. אשלייה. קווים המגלים פורטרט של דמות אניגמטית, מלאת סתירות והרס עצמי. חיפוש אינדיווידואלי אקסיסטנציאלי, שוחר חופש ושחרור מיני.

קתמור הושפע מהסוריאליזם, מהלטריזם ומהקולנוע הניסיוני האמריקני. הוא הזדהה עם החתרנות הדאדאיסטית ועם תנועת הביט. במסעו התבסס על יסודות לטריסטיים ופסיכו-גיאוגראפיים, כאלה שהגו הסיטואציוניסטים. המסע בעקבותיו כולל עלייה תלולה ומורד ארוך ומתמשך. צריכת סמים הזייתיים ופסיכדליה.

אצל קתמור ישנה הקבלה ברורה בין יצירה לביוגרפיה. הוא ניסה ליצור מפה ומערכת שיחברו בין האמנותי ליום יומי, בין החווייתי למדעי, בין המקומי לאוניברסלי ובין האהבה הקוסמית לארצית. מלנכוליה, אקסטזה ומוות כתפיסות עולם.

דמותו של ז'אק מורי קתמור הילכה קסם: ישו שחור בעל שארם צרפתי, אמן טוטאלי, אינטלקטואל, חתרן תרבות מוקף נשים יפות. הדימוי שבנה לעצמו היה ממגנט. אלא שהאישיות המורכבת שלו מתגלה כמרובת ניגודים ומסוכסכת. מכרים מתארים אותו כדמות מרדנית אנארכיסטית, חזקה ואגוצנטרית, ובמקביל כאיש תרבות קלאסי רומנטי, אדם רחב-לב, חם ואנושי.

עד כאן חלק מדברי דרומר.

אכן, לדעתנו – לתערוכה החדשה במוזיאון גוטמן יש ניחוח שונה כמעט מכל מה שהוצג בו לאחרונה. קודם כל אין הזדהות עם הנרטיב הפלסטיני, מה שאיפיין את הקו של המוזיאון בימי האוצרת הקודמת, אך יש גם רוח מהפכנית, שובבה, קלילה וגם רצינית, ותל-אביבית וצעירה, שבאיזשהו אופן, קצת פאראדוכסאלי, קרובה גם לרוחו של נחום גוטמן, למרות שסגנונו ותקופתו של גוטמן בעיר הזו היו שונים לגמרי, וכמובן גם חייו.

מומלץ מאוד לבוא לראות את התערוכה הזו, אך בשני אופנים. אם אין לכם הרבה זמן, אתם חולפים על פניה בחצי שעה לערך, מתרשמים, אין חשש שילדים יפריעו לכם כי תודה לאל התערוכה היא לא בשבילם, אי אפשר לקחת אותם לראות שפע כזה של כוסים מזוקנים – ואתם יוצאים.

אך אפשר לבלות בה גם כשעתיים ויותר, לקרוא בספר-הקטלוג, לראות את כל קטעי הסרטים בעמדות השונות, ולהתעמק בכיתובים שעל הקירות, המלווים כל תקופה ותקופה בחייהם של קתמור וקבוצתו. נעשתה כאן מלאכת אוצרות שקדנית, רבת אהבה והשראה, ראוייה להערכה – וגם נמנעת ככל האפשר מן הפיתוי הפלקטי – לעשות את ז'אק מורי קתמור לקדוש פוליטי שמאלני פרו-פלסטיני שנרדף על ידי המימסד הישראלי – אף כי התנגשויות עם המשטרה לא חסרו לו, בעקבות צריכת הסמים, שבעטיין היגר ב-1974 להולנד עם אשתו אן טוכמאייר למשך שנים רבות.

עם כל הסימפטיה לתערוכה, לא נראה לנו שהפסדנו משהו בכך שבשעתו לא נמנינו על חוג ידידיו ומכריו של המנוח.