מותה של המשוררת, המתרגמת וחוקרת שירת המזרח הקדום ש. שפרה הוא אבדה גדולה לא רק למשפחתה, לידידיה ולתלמידיה הרבים, אלא אף לספרות הישראלית כולה.
היא נולדה בתל-אביב, בת למשפחה ירושלמית ותיקה. למדה קבלה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים וספרות עברית וחינוך באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן למדה אכּדית ושוּמֵרית באוניברסיטת "בר אילן" ולימדה ספרות המזרח הקדוּם במכללת לוינסקי ובאוניברסיטת תל-אביב במסגרת לימודי הב.א. הכללי בשנים 1998-2006.
שיריה הראשונים נדפסו במוספים לספרות ובכתבי-עת בראשית שנות ה-50. ספריה כוללים שירה, סִפֹּרֶת, ספרות ילדים, תרגום, מחקר ועריכה. שירה: "שיר אישה" (1962); "הצעד הבא" (1968); "שירי מִדבּר" (1971); "חצבים נרות נשמה" (1985): "אישה שמתאמנת בלחיות" (2001); "משי לחשתָּ לי" (2007). סִפֹּרֶת: "רחוב החול" (1994); ספרות ילדים: "עלילות גִלגמש", לילדים ולבני נוער, איוּרים: מנשה קדישמן (2000); "עלילות אנזו הנשר הגדול", חמישה אפּוסים ומיתוסים מעוּבּדים לילדים (2009). תרגום: "בימים הרחוקים ההם", אנתולוגיה משירת המזרח הקדום מתוּרגמת מן השוּמֵרית והאכּדית, בשיתוף עם פרופ' יעקב קליין (1997). מחקר: "בין תנור לבריכה", מִקרא בסיפורי נסים אלוני (1981); "מעלילות ראשית ועד מלכים ונביאים", מקורות-חוּץ לתוכנית הלימודים החדשה במִקרא (2001); "המִלִּים כּכישוּף והכּישוּף שבַּמִלִּים", שיחות על ספרות המזרח הקדום, בעקבות האוניברסיטה המשוּדרת של גלי צה"ל (2008).
כמו כן פִּרסמה מאמרים שעסקו ביצירתם של נתן אלתרמן, יונתן רטוש, אסתר ראב, אמיל חביבי, ע. הלל, חנוך ברטוב, אהרן אמיר, משה דור, נתן זך, יעקב שבתאי ואחרים, וכשלושים ראיונות עם סופרים ומשוררים, שהם למעשה עבודות מחקר וביקורת.
עריכה: "ספרות יהודית בלשון העברית", יונתן רטוש – מבוא, הערות ומראי מקום: ש. שפרה (1982); "ראשית הימים", יונתן רטוש – עריכה: ש. שפרה (1982); סִדרה ב"מִבחר ספרותנו לעם", רימון, רטוש, תמוז, מגד (1992-1991); "במולדת הגעגוּעים המנוּגדים" – עיצוב דמות הערבי בספרות העברית (עורך: אהוד בן עזר); "זמרוּ לָאֵלָה", אנתולוגיה של שירה בקטלוג "אלילות מקומיות – מאֵלוֹת קדמוניות ועד לנשים המיתולוגיות של היום" (1994).
ש. שפרה זכתה בפרסים הבאים: פרס אקו"ם ופרס לאה גולדברג (1997); פרס טשרניחובסקי (1998); פעמיים בפרס ראש הממשלה (1989; 1997); פרס זאב (2001); עיטור אנדרסן (2001); פרס עמיחי (2002); פרס ברנר על כלל יצירתה (2002); פרס משרד החינוך והתרבות לתרגום מִשֹפה מיוחדת (2003) ופרס הנשיא בשיתוף עם האוניברסיטה העברית על כלל יצירתה (2004).
כאות-הוקרה צנוע לזִכרהּ מוגש בזה השיר הבא.

יוסי גמזו
הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים

הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים כָּל עוֹד הֵעָדְרָם נוֹכֵחַ בָּנוּ
כְּמוֹ הָאֵבֶר הַכָּרוּת בִּכְאֵב הַגֶּדֶם הַזּוֹכֵר,
כְּמוֹ שֵׂעָר וְצִפָּרְנַיִם שֶאֵינָם פּוֹסְקִים מִצְּמֹחַ
גַּם אַחַר שֶנִּשְתַּתֵּק לָנֶצַח מֶטְרוֹנוֹם הַלֵּב.

הֵם נִמְשָכִים בָּנוּ בְּלִי הֲפוּגָה כְּמוֹ זִרְמוֹ הָעִקֵּש שֶל הַנַּחַל
שֶשִּפְכוֹ עוֹד מֵינִיק הַרְדּוּפִים וּקְנֵי סוּף גַּם אַחַר שֶחָרַב מְקוֹרוֹ,
כְּמוֹ טִירָה מְאֻכְלֶסֶת רוּחוֹת-רְפָאִים הַגּוֹדְשוֹת אֶת חֶשְכַת פְּרוֹזְדוֹרֶיהָ
אֵין עוֹד הוֹוֶה שֶאֵינוֹ מְהֻדְהָד תִּשְדּוֹרוֹת שֶל עָבָר לֹא נִקְבָּר.

אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בּוֹגֵר וְקַר וְרַצְיוֹנָלִי
וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, בָּעֱנוּת וּבַפַּחַד, בְּלֵב הַיֵּאוּש אוֹ הַיָּם
פּוֹרֶצֶת בּוֹ פֶּתַע תְחִיַּת הַמֵּתִים וְהַיֶּלֶד שֶבּוֹ צוֹעֵק: "אִמָּא!"
גַם אִם שָנִים כְּבָר מוּגֶפֶת אִמּוֹ בִּשְתִיקַת תַּכְרִיכֵי הֶעָפָר.

אִשָּה יְכוֹלָה לְהָקִיץ בַּלֵּילוֹת וְלִשְמֹעַ דְפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת
וּבְנָהּ הֶהָרוּג, בְּמַדִּים וַחֲגוֹר, מִתְדַּפֵּק עַל פִּתְחֵי חֲלוֹמָהּ
וְהִיא מְדַשְדֶּשֶת פְּרוּעָה וִיחֵפָה וּפוֹתַחַת לוֹ, כְּמוֹ מְהֻפְּנֶטֶת,
לֵב וְעֵינַיִם וָדֶלֶת אַךְ כָּל שֶמַּמְתִּין לָהּ הוּא חֹשֶךְ שַכּוּל.

לָמָּה אִם כֵּן מִשְתַּטֶּה הָאָדָם וְקוֹרֵא לָהּ, לָאֵם שֶאֵינֶנָּה?
לָמָּה הִיא קָמָה לִפְתֹּחַ לוֹ דֶלֶת, אִמּוֹ שֶל הַבֵּן הֶהָרוּג?
לָמָּה הַלֵּב, כְּמַבְרִיחַ-גְּבוּלוֹת, לֹא חָדֵל מִלִּגְנֹב בְּמַפְתִּיעַ
אֶת גְּבוּל הָאוּלַי וְהָאִלּוּ שֶכָּל סְבִיבָתוֹ מְמֻקֶּשֶת גְּוִיּוֹת?

מִשּוּם שֶהַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם בְּתוֹכֵנוּ
כְּמוֹ הַחַיִּים עַצְמָם, כְּמוֹ מִשְבְּרֵי הַזִּכָּרוֹן
הַשָּבִים כִּמְטֻטֶּלֶת מִיַּם הַכְּבָרלֹא הָאָפֵל אֶל חוֹפֵי הַעֲדַיִן
שֶבָּם עוֹד נִלְחָש, מֵאָזְנֵי הַצְּדָפִים לְאָזְנֵינוּ, קוֹלָם הֶעָמֹק.

מַה הֵם אוֹמְרִים לָנוּ, מַהוּ הַמֶּסֶר הַחַי, הַקָּצוּף, הַמָּלוּחַ
שֶבּוֹ הֵם חוֹזְרִים וּמַכִּים בְּגַלֵּי גַּעֲגוּעַ חַמִּים אֶת הַלֵּב?
אֲנַחְנוּ קַיָּמִים מְאֹד, אֲנַחְנוּ שֶלֹּא מַתְנוּ
כִּי אִם מְמֻחְזָרִים בָּכֶם כָּל רֶגַע, כָּל שָעָה.

וְאַתֶּם חֲדוּרִים בָּנוּ כְּמוֹ שֶהָרַעַש אוֹצֵר בִּסְדָקָיו אֶת הַשֶּקֶט,
כְּמוֹ שֶהַיֹּפִי נָגוּעַ בִּכְאֵב וְהָאֹשֶר מֻרְעָל בַּבִּינָה.
כָּךְ בְּרֵיקוּת הַכִּסֵּא הַמּוּצָב לַשֻּלְחָן בְּלִי יוֹשְבוֹ הַקָּבוּעַ
וְכָךְ בִּבְגָדָיו הַתְּ‏לוּיִים בָּאָרוֹן כְּשֶגּוּפוֹ בָּאָרוֹן הָאַחֵר.

וְכָךְ בִּכְפוֹר לֵילָם שֶל הָאוֹהֵב, שֶל הָאוֹהֶבֶת,
שָם, בְּחֶצְיָהּ הַשּוֹמֵם וְהָרֵיק שֶל מִטַּת הַבְּדִידוּת הַכְּפוּלָה,
שָם, בְּסִיאַנְס מְיֻסָּר זֶה שֶשְּמוֹ זִכָּרוֹן שֶאֵינֶנּוּ גוֹוֵעַ
אֶלָּא, לְהֶפֶךְ, מוֹסִיף וּמַצְמִיחַ גְּרוּרוֹת שֶל סַרְטָן לֹא נִרְפָּא.

הַמֵּת נָמֵק מִכְּלוֹת הַגּוּף, הַחַי – מִכְּלוֹת הַנֶּפֶש,
אֵין אִינְקְוִיזִיצְיָה סָדִיסְטִית יוֹתֵר מֵעֶרְגַּת הַחוֹלֵם בַּלֵּילוֹת
אֶל מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּפֶצַע פָּעוּר וּפוֹרְמִים בּוֹ יוֹם-יוֹם כָּל צַלֶּקֶת
שֶל רִיק אַשְלָיוֹת-נִחוּמִים וּכְזָבָם שֶל סַמֵּי-הַרְדָמַת-שִכְחָה.

אֵין עוֹד רֵיקוּת שֶהִיא יֵש כְּמוֹ הָאֵין הַזֶּה,
אֵין עוֹד מַמָּש כְּמוֹ הַחֹסֶר
הַחַד, הַסַּכִּינִי, הַלֹּא-נִגְלָד שֶל הַפְּרֵדָה
מֵאֵלֶּה שֶגַּם בְּמוֹתָם לְעוֹלָם לֹא מֵתִים בָּנוּ אֶלָּא בְּרֶגַע
מוֹתֵנוּ שֶלָּנוּ, שֶבּוֹ, בּוֹ בִּלְבַד, גַּם סוֹפָם תַּרְדֵמָה וְדוּמָה.

הַזְּמַן לֹא מְרַפֵּא שוּם כְּלוּם, רַק הַכְּסִילִים סְבוּרִים עוֹד
שֶיֵּש לוֹ אַנְטִיבְּיוֹטִיקָה לְמַה שֶּאֵין לוֹ כְּלָל.
הֵם חַיִּים הַמֵּתִים, הֵם חַיִּים בָּנוּ כְּמוֹ הַקִּיסוֹס הַלּוֹפֵת אֶת הַגֶּזַע,
כְּמוֹ צֵל הָרוֹדֵף אֶת הַגּוּף גַּם בַּלַּיְלָה, חָשוּךְ מִן הַחֹשֶךְ עַצְמוֹ,
בְּלִי חֲנִינָה, בְּחִיּוּת מַמְאִירָה שֶל חֲסָךְ, שֶל מַכְאוֹב וְשֶל יֹפִי,
יֹפִי שֶכָּל חֲלוּפוֹת הָעַכְשָיו וְהַכָּאן לֹא יַצְלִיחוּ לִמְחוֹק.

וְעַל כֵּן מְכַתֵּף הָאָדָם עַל לִבּוֹ כְּמִשְקֹלֶת כִּבְדַת גַּעֲגוּעַ
אֶת מֵתָיו הַחַיִּים בּוֹ כְּנֵצַח בְּתוֹךְ הַחֲלוֹף, כְּחוֹתַם DNA.
לֹא הַמֵּתִים, נָכוֹן, יְהַלְּלוּ אֶת יָּה, רַק אָנוּ
אַךְ הֵם, חֲנוּקֵי הַשְּתִיקָה, צוֹעֲקִים מִגְּרוֹנֵנוּ
אֶת כָּל הַתְּפִלּוֹת.

רַק הָרוּחוֹת שוֹכֲחוֹת וּמוֹחוֹת אֶת קִמְטֵי עַצְבוּתָן שֶל הַדְּיוּנוֹת,
אָדָם הוּא חַיָּה שֶזּוֹכֶרֶת, זוֹכֶרֶת שֶשֹּרֶש טָמוּן בֶּעָפָר.
הַמֵּתִים אֵינָם מֵתִים, הֵם נִשְאֲרִים בָּנוּ תָמִיד.
יֵש דְּבָרִים שֶגַּם הַמָּוֶת לֹא יַצְלִיחַ לְהָמִית - - -