בספרו "מסעות בנימין השלישי", מספר מנדלי מוכר ספרים על אדם מארץ-ישראל שהגיע לעיירה בטלון בט"ו בשבט, והביא איתו אוצר – תמר מארץ-ישראל. וכך הוא מתאר את תגובת תושבי העיירה:
"ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה."
הציונות מרדה בפאסיביות הבטלונית של ישיבה בגלות וכמיהה לארץ-ישראל ותבעה את המעשה האקטיבי – עלייה לארץ, יישובה ובניינה. אולם ללא אותה ערגה, ללא אותם געגועים, לא היתה ציונות ולא קמה מדינת ישראל. הזיקה הזאת מוצגת בפסקה השנייה של מגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע, שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו." ומהי אותה "ארצו" לה שמר אמונים? לא תל-אביב, לא חיפה, לא רמת גן בה גדלתי, ולא קיבוץ אורטל בו אני חי, אלא כפי שמספר מנדלי – הכותל, מערת המכפלה, קבר רחל.
מדינת ישראל היא מדינה ריבונית, והשיקולים שלה בקביעת גבולותיה אינם של ירושלים של מעלה, אלא של ירושלים של מטה; שיקולים רציונאליים כמו ביטחון, דמוגרפיה, כלכלה וחברה, יחסי חוץ וכדומה. אולם ישראל אינה יכולה להתעלם בקביעת גבולותיה מסוגיית זכותנו על ארץ-ישראל וזיקתנו אליה, כאחד המרכיבים המשמעותיים בהחלטותיה.
כאשר יגאל אלון הציע, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, את תוכניתו לפשרה טריטוריאלית, הוא פתח אותה באזכור הזכות, כמימד המוסרי של המדיניות: "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על ארץ-ישראל הן הבסיס המוסרי." משמעות הדברים היא שגם אם אילוצי הריאל- פוליטיק מחייבים ויתור על שטחים, עלינו לזכור שמדובר בשטחי מולדת; שאין המדובר בהחזרת גזילה, אלא בוויתור למען השלום והדמוגרפיה. אלון הקפיד תמיד לומר זאת, מתוך הבנה, שאם אנו מזלזלים בזכותנו על אזור מסוים בארץ-ישראל, אנו מקעקעים את מהות זכותנו על כל מקום שהוא בארץ-ישראל וכורתים את הענף עליו יושבת מדינת ישראל כולה.
"על ארץ מוותרים רק בלב," כתב בשירו מאיר אריאל. תהיינה ההחלטות המדיניות אודות גבולות המדינה אשר תהיינה – אסור לנו לוותר בלב על לב הארץ. עלינו לחנך את ילדינו על זכותנו על ארץ-ישראל, שבלעדיה אין הצדקה לקיום המדינה. לא בכדי משפט ההכרזה על המדינה במגילת העצמאות הוא "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל היא מדינת ישראל." על כן על מערכת החינוך לחנך את תלמידי ישראל להכיר ולאהוב את ארץ-ישראל על כל חלקיה, ובפרט אתרים בעלי משמעות לאומית כמו הכותל, מערת המכפלה וקבר רחל.
החלטת משרד החינוך לעודד ביקורי תלמידים במערת המכפלה היא מתבקשת ומובנת מאליה. ההתנגדות ליוזמה מקוממת. ממה פוחדים המתנגדים? הם פוחדים מכך שילד ישראלי יבקר במערת המכפלה? האם ילד ישראלי יכול לבקר בכל מקום בעולם, אבל אתרים שהם – פשוטו כמשמעו, סלע קיומנו, כמערת המכפלה, צריכים להיות סגורים בפניהם? האם הם מציעים להכחיש את זיקתנו ההיסטורית לאותם אזורים? האם הם מציעים להטיל צנזורה פוליטית, בולשביקית וז'דאנוביסטית, על חינוך ילדי ישראל? שמא נפשותיהם הרכות של ילדי ישראל תפגענה אם יחשפו לאתרים אלה, ולכן יש להקדים תרופה למכה, לסמא את עיניהם ולאטום את אוזניהם?
חבורת המורים שיצאו נגד הסיורים והגדירו את עצמם "סרבנים", רחוקה מלהיות פאר החינוך הישראלי. ההגדרה "סרבנים" מגוחכת. אני נלחם שנים נגד הסרבנות, הסותרת את הדמוקרטיה ופוגעת בביטחון, אולם לזכותם של הסרבנים יאמר שהם מוכנים לשלם מחיר אישי על סרבנותם – כלא, הורדת דרגות וכו'. משרד החינוך הגדיר מראש את הסיורים כוולונטריים והודיע שלא יכפה אותם, כך שההתהדרות של המורים הללו ב"סרבנות" נועדה ליצור לעצמם גלוריפיקציה במלייה החברתי שרואה ערך מיוחד בסרבנות. ובאשר לגישתם החינוכית – אומר רק שאני מייחל בכל ליבי לכך שאף אחד מילדיי לא ילמד, חלילה, אצל מורה החתום על המכתב הזה.
שיירת הל"ה – הלוחמים שנפלו בדרכם להגן על גוש עציון, נחשבת לפאר הנוער העברי שנפל בתש"ח, ועל סיפורם חונכו דורות של ישראלים. וכך ספד להם הרמ"א (ראש המטה הארצי – המפקד העליון של "ההגנה") ישראל גלילי בנאום לאחר נפילתם:
"כאשר כלה הקרב וקרני שמש של יום שטוף אור ריקדו על גוויות החללים בסביבות חברון, והמתנפלים התקרבו אל הגוויות המרוטשות והחלולות – זינק אחרון הלוחמים והטיל בהם רימון אחרון, ולאחר שכרע ונפל נמצאה ידו חובקת אבן – נשקו האחרון. וכאשר עטו המתנפלים אל נשקם של הנופלים כדי לקחתו שלל, נמצאו המקלעים מושמדים... הבחורים שנפלו בחברון מאהבתם לארץ ישראל השלמה והבלתי מחולקת נפלו, ובלבם התקווה, שעתידות העבודה העברית וההתיישבות העברית להתפשט, תוך יחסי שלום ואחווה, על פני ארץ ישראל השלמה כולה."

2. סקירת עיתוני סופשבוע 17-18.2.12
* גיבור השבוע הוא ד"ר יהודה דוד. עיקר המערכה נגד מדינת ישראל בשנים האחרונות, היא מתקפת הדה-לגיטימציה נגד המדינה ונגד זכותה להתקיים. אחת השיטות המרכזיות במערכה הזאת היא תעשיית השקרים ועלילות הדם נגד מדינת ישראל וצה"ל. התעמולה הזאת מתבססת במידה רבה על סיפורים פרטניים מעוררי הזדהות, המציגים את רצחנותה של היישות הקולוניאליסטית הציונית. מכל הסיפורים, המוצלח והמצליח ביותר, היה סיפור מותו של הילד מוחמד א-דורא בצומת נצרים, בימים הראשונים של מתקפת הטרור הפלשתינאית לאחר פסגת קמפ-דייוויד, בספטמבר 2000. א-דורא נהרג מאש פלשתינאית במהלך חילופי אש בין פלשתינאים לצה"ל. קלטת שבושלה בידי עיתונאי פלשתינאי של רשת הטלוויזיה הצרפתית פראנס 2 הציגה תמונה שקרית לפיה הילד נהרג מאש צה"ל. א-דורה היה לגיבור העולם הערבי והמוסלמי – הקורבן האלטרנטיבי של הרצחנות הישראלית הפושעת.
תחילה, ישראל קיבלה אחריות על מותו. אט אט החלו לעלות ספקות כבדים באשר לאוטנטיות הצילום. משום מה, הגישה של ישראל היתה לא להציף את הספקות, בהנחה שכל עיסוק בפרשה יהיה לרעתנו, ושמוטב לתת לנושא לרדת מסדר היום. זהו שיקול הגיוני, אבל הוא לא היה רלוונטי במקרה זה, כיוון שהנושא לא יכול לרדת מסדר היום, כיוון שא-דורא היה לסמל שהאוייב פמפם נגדנו במתקפת הדה-לגיטימציה, ללא הפסק. אולם מאחר וישראל התנערה מהניסיון להציג את האמת מול העלילה, עשו זאת אנשים פרטיים, שנרתמו להוכחת צדקתה של ישראל. בהדרגה, נחשף השקר הגדול.
אחד הגיבורים שנרתמו למערכה, הוא ד"ר יהודה דוד. אחד הפרטים בעלילת הדם, היה פציעתו של האב ג'מאל א-דורה, שלכאורה נפצע קשה באותה תקרית, והציג ברחבי העולם את נכותו, את ידו המשותקת, את צלקותיו. אלא שד"ר יהודה דוד ידע את האמת. הוא עצמו היה האיש שניתח את האיש והציל את חייו שנתיים לפני האירוע, לאחר שהותקף בסכינים וגרזנים בידי אנשי חמאס, בשל היותו איש פת"ח. מזועזע מהתרמית, יצא דוד למערכה. למרבה הצער, בניגוד להבטחות, המדינה לא עמדה מאחוריו והוא ניהל מאבק יחיד. כעולה מצרפת, המכיר את השפה והתרבות הצרפתית, ניהל את מתקפת הנגד בצרפת. האב תבע אותו ואף זכה בערכאה נמוכה. אולם השבוע הסתיימה הפרשה, כאשר בית המשפט העליון בצרפת קיבל את גרסתו.
תרומתו של ד"ר דוד למדינה – אדירה. משום מה, התקשורת הישראלית די הסתירה אותו, במהלך המאבק וגם כעת, לאחר ניצחונו – ניצחוננו. העיתון היחיד שהעמיד בסופשבוע במה לאיש היקר הזה היה "ידיעות אחרונות", בכתבה יפה ומפרגנת מאוד של אתי אברמוב במוסף לשבת.
ד"ר דוד הוא ציוני ופטריוט בכל רמ"ח ושס"ה. הוא עלה ארצה מצרפת, מטעמי ציונות, לאחר מלחמת יום הכיפורים. במלחמת לבנון השנייה, בגיל 53, הוא הפסיק חופשה בחו"ל והתנדב לשירות מילואים בגדוד 932 של חטיבת הנח"ל. הוא נלחם עם הפלוגה המסייעת בגזרה המערבית. בקרב בע'נדוריה הוא סחב פצוע על גבו, אחד על אחד, עם כל ציודו הכבד, מרחק רב, לאורך הלילה. על כך הוא זכה בצל"ש, וכצל"שניק – הדליק את המשואה ביום העצמאות, כנציג המילואימניקים.
קו ישר מחבר את האיש מהתנדבותו וגבורתו בקרב, לקרב-היחיד שניהל למען המדינה מול עלילת הדם. עלילת הדם, וההסתה האנטישמית הכבדה בעקבותיה, הציתה שנאה ורגשות נקם וגרמה למוות ולסבל רב, לישראלים ופלשתינאים. למרות שהמדינה התנכרה לו, אין הוא מביע מילה של ביקורת על המדינה. כנראה שהוא מהזן של האנשים שאינם מסוגלים לצאת נגד המדינה. הוא שלם עם מה שעשה.
"הפרויקט הציוני הבא," מספר ד"ר דוד, "זה לתרום באופן פעיל למען ביטחון ישראל. אני מרצה בצבא בקורס קציני רפואה, בנח"ל, מול קהילות בארץ ובחו"ל. עכשיו אני גם צריך להחזיר חובות, וזה הרבה... פתחתי דף בפייסבוק למען ההסברה לטובת חיילי צה"ל ומדינת ישראל. כל אירוע שנזהה כשקרי, השקרנים ימצאו אותנו בבית המשפט."
"אומרים לך שאתה פראייר?" שואלת הכתבת.
ד"ר דוד: "מי שמגיע לארץ חדור מוטיבציה ציונית כמוני, מבין שיש רק דרך אחת לפעול למען המדינה.
כל הכבוד לד"ר יהודה דוד. דמות מופת.

* הסוף הטוב של סיפור ד"ר דוד היה בבית המשפט העליון של צרפת. האם כך הוא היה מסתיים גם בבית המשפט העליון של ישראל. או שמא הקלטת המפוברקת הייתה מוגדרת כ"אמת לשעתה"?
את סקירתי הקודמת ייחדתי לסיקור פסק הדין של העליון בפרשת אילנה דיין וסרן ר'. למעט משפט אחד, שבו ביטאתי את ביקורתי על פסק הדין, המאמר התמקד בהצגת הסיקור המעוות והמגמתי של פסק הדין, שהציג אותו כניצחון גורף של אילנה דיין וכהסכמה עם מעשיה, תוך התעלמות מן הביקורת החריפה שמתח בית המשפט על אילנה דיין ועל תוכנית "עובדה". משמעות הביקורת היא שאכן היה בכתבה משום לשון הרע, כפי שקבע בפירוש סגן הנשיא ריבלין, אלא שבשקלול הערכים שבתוכו מתמרן בית המשפט, הוא העדיף את ערך חופש הביטוי, על ערכי האמת וכבוד האדם. הדילמה הערכית אמתית, והבחירה הערכית לגיטימית, אם כי ניתן לחלוק עליה, ואני חולק עליה. מה שהפריע לי יותר מעצם ההעדפה הערכית הזאת, הוא טענת "אמת לשעתה," כלומר ההנחה שנכון ליום שידור הכתבה, עיתונאי סביר יכול היה לחשוב שהדברים שנאמרו בכתבה הם אמת. למיטב שיפוטי, טענה זאת אינה עומדת במבחן האמירות הברורות של פסק הדין עצמו, כלפי המלאכה שעשו דיין וצוותה.
את ביקורתי מיקדתי בסיקור המוּטֶה, כיוון שאותי מעניין יותר הדיון הציבורי מאשר הדיון המשפטי. כאשר התקשורת מועלת בתפקידה ואינה מציגה את העובדות, היא שוללת מן הציבור את זכותו לדעת, את זכותו להביע דעה, את זכותו לבקר וחוסמת את הדיון הציבורי והתקשורתי, שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.
לשמחתי, בשבוע שחלף גברו הקולות שהציפו את הביקורת של בית המשפט על דיין, וכך גם בעיתוני סופשבוע הנוכחי. עיקר הביקורת על אילנה דיין, הוא על סירובה להודות בכשלי הכתבה ובטעויות ולהתנצל. בן כספית כתב על כך דברים חשובים בטורו הפופולארי ב"מעריב". הוא שוחח לפני שבועות אחדים עם אילנה דיין והשבוע, לקראת כתיבת הטור שלו, כדי לרענן את זיכרונו, צפה שוב בכתבה ב"עובדה", כעת במשקפיים של מי שכבר יודע את האמת וקרא את פסק הדין. אחרי שמילא את המס המתחייב של האדרתה של אילנה דיין כאחת העיתונאיות הדגולות בתולדות המקצוע, גברת פוליצר האולטימטיבית, הוא השמיע ביקורת חריפה למדי: "פסק הדין עצמו מאשר חלק ניכר ממה שידענו, שהיו בכתבה ההיא של 'עובדה', בעיות קשות שפגעו קשות באותו קצין צה"ל, ושהפרומו לכתבה ההיא היה דיבתי לגמרי (ובגינו נותר פיצוי בסך מאה אלפי שקלים)."
בן כספית מבקר, בצדק, את התפקיד הבעייתי מאוד של מועצת העיתונות, שאמורה להיות כלב השמירה של האתיקה העיתונאית והיתה לנותנת הגיבוי המרכזית לדיין. "יכול להיות," משער כספית, "שבקרוב יוחלט במועצת העיתונות להעלות את אילנה שלנו לדרגת קדושה?" כספית מבין את הנזק שגרמה אילנה דיין למקצוע העיתונות. "אני חושב שאילנה דיין גרמה כאן לעצמה, וגם לנו, נזק כבד."
כאמור, כספית צפה שוב, השבוע, בכתבה ב"עובדה". "ראיתי שוב את כל אותם פרטים שהודבקו, או קטעים שהושמטו, או פריימים טלוויזיוניים שבושלו. ראיתי את רצח האופי שנעשה לסר ר' בשידור חי ובפריים טיים. וגם אם אקבל את מה שהעליון פסק, שמדובר ב'אמת לשעתה', וגם אם אסכים שלא היה בדיין זדון כלשהו (אין לי ספק שלא היה), אני יודע שהיא היתה שבויה בקונספציה באותו הזמן, שהיא האמינה במה שעשתה, שהיא 'אנסה את המפה,' ולכן הדבר המתבקש, האנושי, המוסרי, הראוי, שהיא צריכה היתה לעשות ביום פרסום פסק הדין, זה להתנצל בפני סרן ר'. ... היא לא מסוגלת להודות בטעות. שהיא לא אנושית, שאנחנו בני תמותה, אבל היא בת אלמוות, היחידה במקצוע שמעולם לא כשלה, לא חטאה ולא פספסה. עם העליון או בלעדיו, לטעמי דיין פספסה בגדול בפרשה הזו, וגם אם האיזון הנכון הושג בפסק הדין הנוכחי, היא היתה יכולה לצאת גדולה אם היתה פשוט אומרת לסרן ר' שפגעה בו ושהיא מבקשת סליחה. לא היה קורה לה שום דבר רע. היה קורה לה, וגם לנו, רק טוב. ... אבל דיין נלחמה בשצף קצף, בשיניים חשוקות וציפורניים שלוחות. על מה? על שמו הטוב, הרמוס והאבוד, של סרן דרוזי בצה"ל, שחי את התופת ההיא בעזה, עם ההתקפות היומיומיות, עם הטרור המבעבע מכל פינה והשנאה היוקדת בעיניים הניבטות ממול? אגב, מותר גם להפסיד פה ושם תביעות דיבה. זה חלק מהמקצוע. לפעמים אנחנו טועים, או לפעמים אין לנו יכולת להוכיח את מה שאמרנו או כתבנו, וצריך להודות בטעות וללמוד ממנה."
גם בן דרור ימיני, אף הוא במוספשבת של "מעריב", כותב ברוח זו: "פסק הדין בעניין אילנה דיין וסרן ר' עמוס בהערות על סילופים. יש גם אמירה מפורשת על כך שדיין הפרה את תקנון האתיקה. ולמרות זאת, באופן תמוה משהו, נוצרה הלכה חדשה, וחלק מבכירי העיתונות ממשיכים בחגיגות. הכול מותר להם. כך הם מפרשים את פסק הדין. דיין היתה יכולה לעשות דבר פשוט: להתייצב בתוכנית שלה השבוע ולהתנצל, לפחות באותן נקודות שבהן שופטי ביהמ"ש העליון קבעו שמדובר באי דיוקים. בלשון המעטה. אבל גם את המינימום הזה היא לא עשתה. כאילו כלום. משפט היה. הצדק עדיין ממתין ליומו. אולי זה יקרה בדיון הנוסף."
את הקרדיט שנותן בן כספית לאילנה דיין, לפיו לא היה זדון בכתבתה, אלא היא "רק" אנסה את המפה מתוך קונספציה שגויה, שגרמה לה לאובדן אוריינטציה, כמו חייל המתברבר בניווט, ישראל הראל אינו נותן לה. במאמרו ב"הארץ" – "הכבוד האבוד של המסייעת", הוא מאשים אותה בפירוש בכך שבישלה במודע כתבה שקרית, מתוך אג'נדה פוליטית. בין השאר, מצטט הראל מתוך ראיון שהעניקה דיין למרדכי חיימוביץ ב-nrg (8.4.05): "'יצא שצלבנו את המ"פ וחייליו,' אמרה, 'רצינו להראות עד לאן הסיטואציה הזאת מובילה את כולנו.' על הפסדה במחוזי השיבה דיין כי לשופט, נועם סולברג, יש אג'נדה. המטרה, הוכחת 'הסיטואציה', קידשה מבחינתה, אם כן, את האמצעים. עשרות רובים ומא"גים מעשנים המציאה דיין כדי לצלוב את המ"פ וחייליו. התמונות זעזעו את עם ישראל, כפי שתיכננה. התקשורת העולמית עטה גם היא על הפגרים. ושמו של צה"ל, שמה של ישראל, שמו של העם היהודי, היו לדיראון. ה'סיטואציה' הוכחה".
הראל מזכיר לקוראים את פרטי הכתבה שאותה הגדיר הרמטכ"ל, לאחר תחקיר יסודי שערך צה"ל: "כתבה שקרית ומזעזעת." למשל, ש"מסיבת הרצח" שזיעזעה את הארץ – כביכול המסיבה שבה החיילים חגגו את מותה של הילדה, "היתה בכלל מסיבת ראש השנה, שצולמה זמן רב לפני התקרית. ואילו הירי הפלוגתי, שהמחיש את הקהות והאכזריות של פלוגת סדום ועמורה, נערך בתאריך אחר לחלוטין, במסגרת ניסוי כלים."
לנוכח הזיוף הבוטה כל כך, פסיקת בית המשפט מעוררת את חמתו של הראל. "כדי לנקות את דיין חידש העליון מספר חידושים משפטיים. החשוב: התרת צליבה עיתונאית, במיוחד כשמטרתה לקדם אג'נדה פוליטית מאוד מסוימת. מאחר שאין להעלות על הדעת שהשופטים לא צפו בכתבה, קשה להבין כיצד יכול אדם בעל חוש צדק אלמנטרי לנקות את דיין מהוצאת דיבה ולהישאר אדם הגון בעיני עצמו. הזדון, שדיין הגישה לנו במנות גדושות – ובאמצעים ויזואליים מזעזעים – הרי זועק לשמיים. איכה הוכו העליונים בסנוורים? איכה הצדיקו את מרמס שמם הטוב של החיילים? הוריהם? קרוביהם? חבריהם? שכניהם? הרי למראה פני בניהם 'החוגגים' את הריגת הילדה, ביקשו שהאדמה תפצה את פיה ותקבור אותם תחתיה. ומה עם הסחיטה הרגשית למטרות פוליטיות, שאליה תומרן הציבור באופן כה מניפולטיבי, שקרי וזדוני? תדע מעתה כל אם עברייה, שהוצאת דיבה על בנה החייל בשעה שהוא מגן על המדינה, היא, באישור בית המשפט העליון, נורמה מוסרית ועיתונאית מותרת. לחופש הביזוי, לא לחופש הביטוי, קראו השופטים דרור."
ועל אילנה דיין עצמה כותב הראל: "אילנה דיין, מוכשרת וחכמה, לא מעדה. הכנת כתבה טלוויזיונית שכזאת נמשכת זמן רב, לפעמים חודשים. די זמן לבור את הבר מן התבן. והיא, בשל האג'נדה, בוססה במוץ המניפולציה והאינסינואציה. את הכתם המוסרי והמקצועי הזה, למרות התייצבות העליון והברנז'ה לצדה, לא ניתן להסיר. את אמון הציבור, יודעת דיין, היא איבדה."

* מאז שתנועת "אם תרצו" חשפה את תרומת ארגונים, הממומנים בידי "הקרן החדשה", לעלילת גולדסטון, הפכה תנועה זו למוקד רדיפה והסתה של ה"שמאל" הישראלי. השבוע, היא עלתה לסדר היום בשל שני אירועים. האחד הוא התנהגות בוטה ונואלת של גל אוחובסקי כלפי יו"ר התנועה רונן שובל, שאותו "ראיין" בתוכנית טלוויזיה, עליה חוייב אוחובסקי להתנצל. השני הוא תביעת דיבה של התנועה כלפי קבוצת פייסבוק הרודפת את "אם תרצו" באובססיביות, כשכל מטרתה היא פגיעה בשמה הטוב של התנועה באמצעות זיהויה כתנועה "פשיסטית", כביכול.
בן כספית צפה השבוע, באיחור, בקלטת הראיון של גל אוחובסקי והזדעזע. הראיון של אוחובסקי עם רונן שובל, הוקדש למחאה של "אם תרצו" נגד תיאטרון "צוותא" על שנתן במה למחמד בכרי, שקרן מדופלם בפני עצמו, שרקם עלילת דם נגד חיילי צה"ל במבצע "חומת מגן", והציג את הקרב שבו עשרות חיילים נפלו ונפצעו בשל הקפדה יתרה על טוהר הנשק, כ"טבח" כביכול, בסרטו השקרי "ג'נין, ג'נין".
כספית מצביע, בצדק רב, על המשותף בין עלילת מוחמד א-דורא, עלילת "ג'נין, ג'נין" ועלילת סרן ר' בכתבתה של אילנה דיין. "הנה עוד כמה דברים, שדווקא די קשורים, שקרו השבוע: התקבל ערעורו של ד"ר יהודה דוד, שטען כי ג'מאל א-דורא, אביו של הילד הפלשתינאי מוחמד א-דורא, הציג פציעות שנגרמו לו מסכיני חמאס כפציעות שנגרמו לו, לכאורה, מכדורי צה"ל. הרי ד"ר דוד היה הרופא שטיפל, במסירות, בפצעיו של א-דורא בזמנו, ומה שדורא עשה בתמורה זה להשתלח בישראל ובמדינה, ולהציג מצגת שקרית כדי להוסיף על הפיכתנו למפלצות ולתדלק את מסע הדה לגיטימציה שנערך נגדנו. בעקבות דבריו של דוד, תבע אותו א-דורא על דיבה בצרפת, וזכה. אבל ד"ר דוד ערער וניצח. נאמר מעכשיו: ג'מאל א-דורא שקרן, יהודה דוד דיבר אמת. עוד פיסה בפאזל השקרים שנטווה סביבנו, דוגמת 'ג'נין ג'נין' של מוחמד בכרי. תרבות שלמה של שקר, של פנטזיה, של עלילות דם הזויות, שרובן הופכות בסופו של דבר לנחלת הכלל ולאמת הקוסמית שממנה ניזונה דעת הקהל בעולם. אגב, פרשת הילדה איימן אל-האמס, זו שנהרגה בפתח מוצג 'גירית" על ידי סרן ר' וחבריו, גם היא הפכה לסמל פלשתינאי וגם שם צהלה עורכת הדין לאה צמל ואיימה שאם לא ישפטו את כל חיילי המוצב (לא הספיק לה רק סרן ר'), היא תגיש תביעה בבית הדין הבינלאומי בהאג. מי יודע, אולי זה עוד יקרה."
לאחר ההקדמה, שבה יצר כספית את ההקשר שהביא להתפרצות של גל אוחובסקי, הוא ניגש לפרשה. "צפיתי השבוע, באיחור, במופע האימים של אדם בשם גל אוחובסקי, שיש לו תוכנית בערוץ 2 או ערוץ 24, שבה התארח, לאסונו, רונן שובל, יו"ר עמותת 'אם תרצו'. הנושא: הכוונה של 'אם תרצו' להפגין מול 'צוותא', שם מופיע בכרי, אבי עלילת הדם של 'ג'נין ג'נין'. אוחובסקי נתן שם הופעה כל כך הזויה, כל כך מבישה, כל כך בהמית, שאין לי מושג איך נותנים לו להמשיך ולהופיע בטלוויזיה. הוא שיסע את שובל בבוטות מהשנייה הראשונה, קטע את דבריו שוב ושוב, צעק, התלהם, הוציא לשון, סובב את גבו לאורח באולפן, לא נרגע לאורך רבע שעה טלוויזיונית שלמה, תוך שהוא ממשיך לפזר את השטויות ההזויות ולהלעיט את הצופים בשטיפת המוח התלושה שבה הוא רובץ למחייתו. הפרדוקס הוא שאני קרוב בדעותיי לאוחובסקי יותר מאשר לשובל... ועדיין, אוחובסקי חושב שמותר לבכרי להציג בעולם כולו (גם היום) עלילת דם מודרנית שהופכת אותנו למדינה נאצית, ואילו לנו אסור להפגין נגדו. מתברר שרק לשמאל מותר להפגין. אחר כך ישאל בוודאי אוחובסקי את עצמו, איך קרה שהשמאל נעלם, מדוע איבד השמאל את העם, לאן נעלמו המצביעים. אם יביט במראה, יבין."

ג'קי לוי, ב"ישראל היום", עסק בטענת ה"פשיזם" שמנסים להדביק על "ישראל היום". האיור המלווה של עציון גואל, מיטיב לבטא את המסר של המאמר: אדם שהפה שלו נסתם במדבקה, עליה כתוב: "פשיסט". וכך כותב ג'קי לוי: "בלי חופש ביטוי אין דמוקרטיה ובלי דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ומנוול מי שחושב אחרת. ... זכותם של פעילי שמאל לכנות את מי שהם רוצים בשם פשיסט, בדיוק כמו שזכותו של מפגין חרדי לענוד טלאי צהוב ולקרוא למי שהוא רוצה בשם נאצי. זאת זכותם וזכותנו, וזאת זכות גדולה להשתייך לחברה שבה כולם מקפידים כל כך לממש את הזכויות שלהם. כמי שכבר הותקף בתואר 'פשיסט' על ידי עיתונאים חורשי רע, אני מבקש לדווח כאן שמעולם לא חשבתי ללכת עם זה לבית המשפט – העדפתי לגחך. ... אני גם לא מחזיר מוצרים פגומים ליצרן כדי לזכות בחבילות שי. אולי מקנן בי סירוב עמוק להקדיש את החיים להתחשבנות נוקדנית. ואלי אני סתם עצלן חסר אופי. דבר אחד ברור: אי אפשר להגן על הביטוי 'פשיסט' בשם ההגנה על חופש הביטוי, מהסיבה הפשוטה, שהמילה הגסה הזאת לא שייכת כלל לשדה הביטוי. הדיבור האנושי הוא תמיד הזמנה לשיחה. גם מילים קשות וחריפות הן הזמנות לשיחה. אבל מילים כמו 'פשיסט' רוצות רק להכאיב. כמו יתר העלבונות שישראלים גורפים, ביד קלה מדי, מתוך תיבת הזיכרונות המרים של השואה, גם המילה הזאת היא חץ רעיל. היא אגרופן. התפקיד שלה הוא לפגוע, לשתק, לבטל את המחלוקת. לסתום את הפה. ברוב המקרים, כמעט בכולם, מי שיורה 'פשיסט' לכל עבר, אין לו שום עניין בחופש הביטוי. כלומר, בחופש הביטוי שלך אין לו עניין. אבל זה כבר מזמן לא סוד, שהראשונים ליילל על זכויותיהם הדמוקרטיות הם בדיוק אלה שישללו אותן ממך בהזדמנות הראשונה שתיקרה על דרכם."
אני מסכים עם שתי אמירותיו של ג'קי לוי. הן עם הטענה שהשימוש הנואל בהגדרה "פשיסט" נועד לסתום פיות יריבים ולכן הוא אנטי דמוקרטי, והן עם הביקורת על הריצה של "אם תרצו" לבית המשפט. איני מבין מדוע בוחרת תנועה זו לאמץ את שיטות יריבותיה, המעבירות את הדיון הציבורי לאולמות בית המשפט, ובכך מוסיפה עוד קיסם למדורת המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית, הפוגעת בדמוקרטיה.
הדבר החמור ביותר בפרשה הזאת, הוא הירתמותו של חתן פרס ישראל פרופ' זאב שטרנהל למסע סתימת הפיות נגד "אם תרצו", בהמציאו מסמך כוזב של חותמת כשרות "אקדמית", כביכול, תוך שימוש במוניטין שלו כחוקר הפשיזם, לשרץ הטענה ש"אם תרצו" היא תנועה פשיסטית. מצער, שבשבוע שבו הכנסת חוקקה חוק נגד הזנות, איש אקדמיה בכיר הוריד את האקדמיה הישראלית לזנות באופן בוטה כל כך.

* מפלגת "קדימה" הוקמה בידי אריק שרון, ביומרה של שבירת פוליטיקת השמאל/ימין, של הליכוד ומפלגת העבודה החולקים ביניהן את השלטון, והעלאת מפלגת מרכז, שעמדותיה הן עמדות אמצע בין שתי המפלגות, ויצירת מפץ גדול שינער את הפוליטיקה הישראלית מקיפאונה. שרון נסוג מכל רצועת עזה, ובכל הראיונות אמר שהגיע למסקנה ש"לא נוכל לממש את כל חלומותינו," ובמילים אחרות – שהוא נסוג מרצועת עזה וצפון השומרון ואולי יסכים לעוד נסיגה פה ושם, כדי להציל את מרבית יהודה ושומרון. המסר היה, שבגישת "הכול או לא כלום" אנו עלולים לאבד את הכול ולהישאר בלא כלום, ולכן עדיף ליצור דרך אמצע, שבה אנו מוותרים על חלק מן השטחים ונשארים במרביתם. שרון יכול להצביע על הישג מדיני משמעותי – תמורת ההתנתקות הוא השיג את "מכתב בוש", שבו לראשונה מקבלת ארה"ב חלק ניכר מעמדות ישראל בנושאים הטריטוריאליים.
מהיומרה להיות מפלגת מרכז לא נותר דבר. מקובל להאשים את אובמה על התכחשותו למכתב בוש, אולם האמת היא שהקדים אותו אולמרט, יורשו של שרון בהנהגת "קדימה", שהציע לפלשתינאים הצעה, שבה הוא מיוזמתו ויתר על כל הישגי מכתב בוש, עד שקונדוליזה רייס כמעט התעלפה מתדהמה כשראתה את הצעותיו לאבו מאזן (שכזכור, נדחו בבוז).
בבחירות 2009, "קדימה" כבר לא התיימרה להיות מפלגת מרכז. תחת הסיסמה "ציפי או ביבי", המסר היה ש"קדימה" היא הנציגה האוטנטית של שבט ה"שמאל" המדיני, או בביטוי המכובס "שמאל-מרכז" (מרכז?!). למעשה, "קדימה" היא מפלגת ימין כלכלי ו"שמאל" מדיני.
ציפי לבני, מנהיגת (?) "קדימה", התראיינה לגידי וייץ במוסף "הארץ". לנוכח מצבה המתרסק בסקרים, הקדימונים בישרו על ראיון של "חשבון נפש". שמא תודה לבני בטעות החמורה, של ויתור על רעיון מפלגת המרכז והמרתו בתחרות עם זהבה גלאון מי קיצוני יותר? לא. חשבון הנפש של ציפי לבני הוא שהיא היתה, כלשונה, "ממלכתית מדי". כלומר, היא לא נלחמה בנחישות מספקת נגד יריביה מבית.
המטמורפוזה של "קדימה" לא היתה רק בתחום המדיני. למעשה, היא סיגלה לעצמה את שיח ה"שמאל" גם בקמפיין הפאניקה אודות "המתקפה על הדמוקרטיה" כביכול, ועל החוקים ה"אנטי דמוקרטיים", כביכול. המראיין, כה צפוי, אינו מטיל ספק כלשהו בטענות הקמפיין הללו. הוא חלק מן הקמפיין. וכך הוא שואל אותה, למשל, "מה את חושבת על ניסיונם של בני הזוג נתניהו להשתלט על כלי התקשורת?" – כלומר, "ניסיון ההשתלטות" הוא עובדה. עובדה היא שזהו ניסיון של "בני הזוג." כל שנשאר לו, הוא להרים לראש האופוזיציה להנחתה שאלה כזאת, והיא, מצידה, קפצה על ה"שאלה" ה"עיתונאית" הזאת כמוצאת שלל רב. אגב, הופתעתי שהוא לא ביקש את תגובתה של לבני על סגירת ערוץ עשר...
"שאלה" "עיתונאית" נוספת, היא מדוע לא יצאה נגד הצעות חוק "אנטי דמוקרטיות" שיזמו חברים ב"קדימה". שוב, אין הטלת ספק כלשהי בטענה שמדובר בחוקים "אנטי דמוקרטיים". זאת אקסיומה. כל שניתן הוא להגיב עליה, והכתב דורש מלבני להסביר לחבר המושבעים, איך לא מנעה מחברי מפלגתה לצאת נגד החוקים הללו. וכאן לבני עושה "חשבון נפש", לשביעות רצונו של ה"שואל": "הייתי צריכה להתנהל באופן חד יותר ביחס לנושאי תוכן. בדיעבד לא הייתי נמנעת מוויכוח פנימי ולא הייתי מאפשרת חופש הצבעה בנושאים שאני מתנגדת להם כפי שאפשרתי."
החוק ה"אנטי דמוקרטי" המרכזי בו מדובר, הוא חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי, שהציע ח"כ מקדימה אבי דיכטר.
אם החוק הזה הוא אנטי דמוקרטי, גם מגילת העצמאות היא אנטי דמוקרטית. החוק הזה הוא אנטי דמוקרטי רק בעיני מי שמקבלים את התזה השקרית שיש סתירה בין מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. וייץ מציג באופן שקרי ומסולף את עקרונות החוק, כדי לגנות את ח"כ דיכטר ורוב מוחץ של חברי "קדימה" שחתמו עליו. לבני נלחמה נגד הצעת החוק והעבירה בסיעתה החלטה נגד החוק שרוב חברי "קדימה" – הן אלה שבאו מן הליכוד והן אלה שבו ממפלגת העבודה, היו שותפים לו. לבני אנסה אותם לקבל החלטה נגד מצפונם הציוני. האונס הזה הוא השפל החמור ביותר אליו התדרדרה "קדימה" בדרכה מהיומרה לחלופה של מפלגת "מרכז", למציאות של אימוץ תפיסה פוסט ציונית.
האם על המעשה הזה מכה לבני על חטא בחשבון הנפש שלה? לא ולא. להיפך, חשבון הנפש שלה, הוא על כך שלא נהגה כך לפני כן, בהצעות חוק קודמות. "קיבלתי החלטה שבה אני מכילה חלק מחילוקי הדעות ומנסה שלא להגיע להתנגשות פנימית בתוך המפלגה. המחיר של זה היה שאנשים הגישו הצעות חוק שאני לא יכולה לחיות איתן. לא יכולה להשלים איתן."
את הצעת החוק הציונית הזאת, מכנה ציפי לבני בג'יבריש אורווליאני "הצעה אנטי ציונית. שיבוש מערכות." למה? ככה. והיא מתייסרת: "עכשיו נכון שלקח לי זמן עד שיצאתי נגד הצעת החוק הזאת. הסיבה היא שישבתי ארוכות עם דיכטר, קיוויתי שמדובר כאן באי הבנה והוא יוריד את זה. משראיתי שזה לא המצב, כינסתי את הסיעה והיו אצלנו רבים שביקשו להשאיר חופש הצבעה, או לא לעשות את הדיון, ואני קניתי לי בין היתר הרבה אויבים בתוך מפלגתי, בגלל העניינים האלה."
בטרם יגיע המסוק עם הצל"שים, הנה עובדה שאני מפרסם כאן לראשונה, ממקור ראשון. היוזמים החוץ-פרלמנטריים של חוק היסוד, לא פנו בראשונה אל דיכטר אלא לציפי לבני. ציפי לבני תמכה בהצעת החוק והתכוונה להציע אותו כהצעת חוק שלה. אלא שהיא מרחה ומסמסה את היוזמה, כיוון שתמיד העיתוי לא היה מתאים, ולבסוף היוזמים הציעו את ההצעה לדיכטר. ואם לזה לא יקרא צביעות – מהי צביעות?

ציפי לבני מתייצבת בצד "הנכון", כלומר בשבט "הנכון", ואומרת את הדברים "הנכונים" גם בנושא בית המשפט העליון. יש לציין, ש"המתקפה על בית המשפט" בכנסת הנוכחית, היא אוסף הצעות חוק ספורדיות שמנסות להתמודד עם האקטיביזם השיפוטי. לעומת זאת, בכנסת הקודמת, שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן, בגיבוי של ממשלת "קדימה" בה כיהנה ציפי לבני, הציג תפיסה כוללת, לעומתית – לגישתו של בית המשפט. אני, אגב, תמכתי ותומך בדרכו של פרידמן, גם אם לא בכל אחת מהצעותיו. יתר על כן, ציפי לבני עצמה, כשרת המשפטים, היתה בין הראשונים שניסו להציב אלטרנטיבה לדרכו של בית המשפט העליון, במאבקה נגד שיטות הגילדה והנפוטיזם של המינויים לעליון, ובמאבק ההירואי למינוייה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, מתוך ידיעה שהיא תוביל בתוכו קו אלטרנטיבי לאג'נדה האקטיביסטית של אהרון ברק.
למרבה הצער, אהרון ברק הצליח להכשיל את היוזמה. והנה, לפתע החליטה לבני שכחלק ממיצוב מפלגתה כמייצגת השבט "הנכון", עליה להתכחש להשקפת עולמה גם בנושא זה. ויש לה גם הסבר: "היום אני נמצאת במקום שבו אני מחבקת אותם [את בית המשפט העליון. – א.ה.] ועומדת לצידם, מה שלא יהיה, מפני שהמאבק היום הוא מאבק בין שחור ללבן."
שחור, יש לציין, הוא הקו של שרת המשפטים לבני, של שר המשפטים פרידמן בגיבוי ממשלתו, כולל השרה לבני. לבן, הוא הפוזה שציפי לבני החליטה לתפוס. ואם זו אינה צביעות – צביעות מהי?
בתחום המדיני, ציפי לבני אינה מתדרדרת (עדיין?) למקום אליו התדרדר אהוד אולמרט. בניגוד לאולמרט שהציע קליטת "פליטים" בישראל, טוענת לבני שהיא "מאוד נוקשה בנושא של הפליטים. מבחינתי, פליטים לא נכנסים למדינת ישראל. גם לא אחד. ההסכמה להחזיר כמות מסוימת של פליטים היתה טעות היסטורית שאהוד ברק התחיל ואולמרט המשיך."
ציפי לבני מציינת שהיא גם התנגדה להצעתו של אולמרט שההכרעה בעתיד ירושלים תימסר לידי ועדה שמורכבת משלושה ערבים, אחד ישראלי ואחד אמריקאי.
אם היא מתנגדת לוויתוריו של אולמרט בנושאים המרכזיים ביותר – ירושלים והפליטים, והפלשתינאים דחו על הסף את הצעותיו של אולמרט, על סמך מה היא טוענת שאבו מאזן הוא פרטנר אמתי, הרוצה להגיע להסדר? על סמך מה היא מעלילה על ממשלת ישראל שבאשמתה, בשלוש השנים מאז דחה אבו מאזן את הצעותיו של אולמרט, להן היא עצמה מתנגדת – "הפסדנו הסדר קבע. אני מאמינה שזה אפשרי"?
גידי וויץ תוקף את לבני על כך שאת עמדותיה החדשות אינה מלווה בהכאה על חטא על עצם מפעל ההתנחלויות, ועל סירובה לטעון שיש בהן פגם מוסרי, כמו על סירובה לדקלם את המנטרה ש"אקיבוש משכיט".
ציפי לבני מקיפה עצמה בגלריה מכובדת מאוד של אישים שהורשעו בפלילים. אפשר לומר שהיחיד מבין תומכיה המרכזיים שלא הורשע בדין בפלילים, הוא רוני בראון תמורת חברון... האחרים הם האסיר המשוחרר עמרי שרון והמורשעים בפלילים צחי הנגבי וחיים רמון. זאת ה"פוליטיקה הנקייה" שבה מתהדרת לבני.
איך היא מצדיקה זאת: "אני מוקפת בכאלה שנשפטו, שילמו את חובם וחזרו לעשייה הציבורית." שוב ושוב היא חוזרת על המנטרה הזו. "אני מאוד שמחה על התמיכה של משפחת שרון בי... עמרי שבא לעזור לי נשפט ושילם את חובו לחברה."
כשהיא נשאלת אם העבריין המורשע צחי הנגבי, מי שהורשע בעדות שקר והוטל עליו קלון, יכהן בממשלתה, היא משיבה בפשטות: "כן."
ושוב – "אותם אנשים שילמו ורוצים להמשיך לתרום, אני חוזרת ואומרת, אני גם לא מנסה לכבס מילים, אני שמחה על עזרתם היום. הם עוזרים לי לממש את מה שאני מאמינה בו."
האם תקבל גם את הגנב האסיר הירשזון? "אני לא מתכוונת לענות לשאלה התיאורטית הזאת."
האם תשמח לבני אם גלעד שרון, החשוד בתיווך לשוחד מיליונים, ירצה לרוץ לפריימריז ב"קדימה"?
"כן, אם הוא ירצה בכך."
זאת הפוליטיקה החדשה, הנקייה, שרוצה ציפי לבני להנהיג במדינת ישראל. אכן, האנשים שילמו את חובם לחברה. איש אינו חושב שיש להחזיר את עמרי שרון לכלא אחרי שריצה את עונשו. אף אחד אינו מציע לחיים רמון לבצע שוב עבודות שירות. השאלה היא האם הרף המוסרי שמציעה לבני לציבוריות הישראלית, היא שהנהגת המדינה תהיה מורכבת מאנשים ש"מילאו את חובם לחברה"? מה דעתה, למשל, שהנהגת המדינה תהיה מורכבת מאנשים ישרים? מאנשים שלא נדרשו "לשלם את חובם לחברה" כיוון שלא עברו עבירות פליליות?

* שר המשפטים יעקב נאמן הוא סרבן ראיונות. באופן חריג הוא התראיין ל"סופשבוע" של "מעריב", ראיון שכפי שמעידים המראיינים לא הושג בקלות. כנראה הוא הסכים לראיון, כיוון שהמראיינים, לפחות שנים מהם – קלמן ליבסקינד ואראל סגל (איני מכיר את עמדותיו של נועם שרביט) מצדדים בדרכו המשפטית.
המסר של נאמן – תפקידו כשר אינו לדבר אלא לעשות. התקשורת יכולה להכפיש אותו, הוא כלל אינו קורא את הכתוב בה, לא מתייחס לכך, אלא ממשיך לעבוד. בעבודה קשה הוא השיג הישגים רבים. ההישג המרכזי אותו הוא מציין, הוא הצלחתו למנות בהסכמה רחבה מאות שופטים כולל שבעה שופטים לעליון, הרבה יותר מכל קודמיו. לטענתו, הצלחתו זו נובעת מאופן התנהלותו הדיסקרטית ונטייתו להגיע מאחורי הקלעים להסכמות, בלי להיקלע לקרבות רחוב מתוקשרים. "שרים שקדמו לי היו נתונים כל הזמן במחלוקות תקשורתיות. לא שר אחד, אלא שרים ושרות, ולא מינו. רק בגלל שאני פועל לגופו של עניין ולא הולך ומספר סיפורים וצ'יזבטים, אני מצליח לייצר עשייה"
"אם אתה מדבר, אין לך זמן לעשות." – אמירות בנוסח זה שזורות לאורך כל הראיון. "'סייג לחכמה שתיקה', זו נוסחת הקסם להצלחה."
גם בראיון הזה מסרב נאמן להשיב ישירות לטענות המופנות כלפיו, על תמיכתו ביוזמות חקיקה שונות. עם זאת, הוא מנפק כמה תובנות מעניינות. למשל, בנוגע ל"חוק גרוניס". כזכור, הכנסת שינתה את החוק הקובע תקופת מינימום של שלוש שנים עד היציאה לגמלאות, כדי לאפשר לשופט בית המשפט להתמנות לנשיא. השינוי הזה, הביא למינויו של השופט גרוניס לתפקיד הנשיא, שתקופתו תהיה מעט פחות משלוש שנים. חוק זה הוצג (גם על ידי, יש לציין) כחוק פרסונלי, שכל כוונתו להבטיח את מינויו של גרוניס.
נאמן כופר בטענה הזו, וטוען כנגדה טענה הפוכה, לפיה "חוק גרוניס" הוא החוק שיזם לפני שנים אחדות השר פרידמן, שקבע את תקופת המינימום של שלוש שנים. לטענתו של נאמן, החוק ההוא היה חוק פרסונאלי, שנועד לחסום את גרוניס.
הסיפור הזה נשמע לי מוזר. הרי הטענה המקובלת היא שגרוניס נחשב לשופט "שמרן", כלומר למתנגד לאקטיביזם השיפוטי. איזו סיבה, אם כן, היתה לשר פרידמן, גדול היריבים של האקטיביזם השיפוטי, להתנגד למינויו, עד כדי תפירת חוק פרסונלי שנועד למנוע את המינוי? לי זה נשמע מופרך.
נאמן מתייחס בראיון למסע הרדיפה נגד מינויו של השופט נועם סולברג לעליון, בהובלת עיתון "הארץ". "תקפו אותו רק בגלל כיפת הברזל שעל ראשו. הוא לא נבחר על כיסא דתי. הוא איש מקצוע. הוא התמנה בשל בקיאותו ומעמדו כשופט וכמשפטן. לא בגלל שיש לו או אין לו כיפה. זה לא מה שקובע אצלי."
נאמן טועה. מסע הרדיפה המקארתיסטי, תוך בזיון בית המשפט, נגד השופט סולברג, לא נבע מהיותו דתי אלא מעובדת מגוריו בגוש עציון. האם זה משנה את חומרת הרדיפה? לא. אבל צריך לדייק בעובדות ובפרטים.
לאחר מינוי שופטי בית המשפט העליון, נכתב בכלי התקשורת שהדיל בין נאמן לבייניש היה מינוי סולברג "המתנחל הדתי" תמורת מינוי פרופ' דפנה ברק ארז "השמאלנית". הנשיאה בייניש כבר דחתה את הטענה והסבירה שתמכה בסולברג מלכתחילה, כיוון שהוא מתאים לתפקידו. הפעם התייחס לראשונה נאמן לטענת הדיל ולתמיכתו בברק ארז: "דפנה ברק ארז היא מינוי מצוין לבית המשפט העליון. היא היתה אחת המועמדות הרציניות ביותר לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אני מכיר אותה אישית ומוקיר אותה מאוד. אני נגד תגים לשופטים ולמועמדים לשפיטה."
נאמן נשאל בראיון על סוגיית גיוס חרדים לצה"ל. הוא תיאר את מסלולם הצבאי של בניו ובנותיו ואת דעתו על ההשתמטות הציג במילים הבאות: "גם בישיבות מבינים שיש כאלה שנמצאים שם ואינם תורמים כמו האחרים ללימוד התורה. הם לקחו את הישיבות כמקלט כדי לא להתגייס לצה"ל.
אני מתנגד לפטור מוחלט מגיוס. למה שמישהו יקריב את חייו למעני ואני לא אשא בעול, אבל ביטוח לאומי וסיוע של המדינה בדיור אני כן אקבל? גיוס יכול להיות גם בשירות לאומי, לאו דווקא צבא."
עם זאת, הוא מוכן לפטור מסוים, ברוח ההסכם המקורי של ב"ג וההנהגה החרדית אחרי קום המדינה, של "כמה מאות" תלמידי חכמים, ואף אמר שייתכן שהיום, בשל הגידול באוכלוסייה, מדובר בכמה אלפים.
יש כאן הצגה לא מדויקת של נסיבות ההסדר ההיסטורי. אין זה נכון להוון את הנכונות לשחרר כמה מאות, לשחרור אלפים היום, בשל הגידול באוכלוסייה. שחרור אותן מאות, לאחר קום המדינה, נבע מהטענה שיש "להציל את עולם הישיבות" שכמעט נכחד בשואה, באמצעות שחרור כמה מאות תלמידים מצטיינים שתורתם אומנותם. היום כבר אין צורך בהצלה כזו, ולכן כל הפטור מיותר ובלתי מוסרי. אני מודע לקושי המעשי בגיוס גורף ובצורך למצוא פתרונות פרגמטיים, אך נקודת המוצא הערכית, העקרונית, המוסרית, היהודית, חייבת להיות הדרישה המובנת מאליה בגיוס מלא לכולם.
נאמן תוקף בחריפות את הרבנים על הפוליטיקה הפנימית שלהם. "הרב הזה לא יושב עם זה, וההוא לא יושב עם ההוא. קוראים להם 'רבנים' כי הם רבים אחד עם השני. תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. לא רבנים."
נאמן עויין מאוד את התקשורת. הוא מספר שאינו קורא אותה ולא מעניין אותו מה כותבים עליו. שהוא כלל אינו נעלב. אולם ניכר מדבריו שהוא קורא כל מילה ונעלב גם נעלב. ייתכן שהוא נעלב בצדק, אך הפוזה חייבת להישמר.
אחד מסיפוריו על התקשורת, הוא שכאשר נתניהו מינה אותו לשר המשפטים בממשלתו הראשונה, "חשף" כתב תחקירים ותיק שסיבת המינוי נעוצה בנישואי בתו של נאמן לפרסומאי רמי סדן, אחד מיועציו הקרובים של נתניהו. "אספתי את בנותיי לישיבת חירום מיד אחרי פרסום הכתבה," הוא מספר, "ודרשתי מהן לספר לי מי מהן נישאה לרמי סדן בלי לספר לי על כך."

* השבוע [שעבר] הלך לעולמו, בגיל 84, אחד המפקדים והלוחמים החשובים בתולדות צה"ל, תא"ל אהרון דוידי. דוידי, מפקד הצנחנים, היה דמות מופת. למרבה הצער, מותו כמעט ולא הוזכר בתקשורת. בימי חול אני קורא את "וַינט", "הארץ" ו"ישראל היום". מבין שלושתם, היחיד שהעניק לזכרו של דוידי את הכבוד שהוא ראוי לו, היה "ישראל היום". בעיתוני סופשבוע, לעומת זאת, העיתון היחיד שהקדיש כתבה גדולה לדוידי היה "הארץ".
אמיר אורן העלה על נס, במאמרו, את המהפכה שהובילו שרון, דוידי וחבריהם בדמותו ובתפקודו של צה"ל בשליש השני של שנות החמישים. עם זאת, אורן אינו חוסך גם את שבט ביקורתו מפעולות התגמול. את הביקורת הזאת הוא ממקד בשלושה אישים – שר הביטחון דוד בן גוריון, הרמטכ"ל משה דיין ומפקד הצנחנים אריק שרון. "בדרג שמתחת לשרון לא היתה אידיאולוגיה, רק אֶקשֶנולוגיה. ספק אם הלוחמים הבינו שמשתמשים בהם, מי למען הביטחון והאומה ומי לטובת קידומו האישי."
את דוידי מנקה אורן לחלוטין מן הביקורת הזו. מי שמכיר את כתיבתו של אורן, לא יחשוד בו שהסיבה לכך היא "אחרי מות קדושים". לעומת שרון ואלו שמעליו, ששיקולי יוקרה אישיים דחפו אותם, לטענתו, להסלמה צבאית ושלא הקפידו על דיווחי אמת, דוידי היה "נועז ועניו". אורן משבח את דוידי על חזונו ומעופו, ועל כך שכבר בשנות ה-60 הציע להקים זרוע עומק בצה"ל, רעיון שעליו הוחלט רק עתה, בחלוף 46 שנים. למה הצעתו נדחתה? כיוון שהרמטכ"ל רבין, ראש אג"ם עזר ויצמן ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס היו "טרודים במתרחש מול קצה אפם," בעוד קצין צנחנים ראשי אלוף מישנה דוידי "חשב עמוק ורחוק."
אני שותף להערכה הרבה לדוידי, אך קצת קשה לי לקנות את טענת קוצר הראות של מי שהובילו כעבור שנה את צה"ל לניצחונו הגדול במלחמת ששת הימים.
יש לציין שדוידי היה דמות מופת לא רק בשירותו הצבאי אלא גם בחייו האזרחיים. עד יומו האחרון עסק בארגון התנדבות של נוער יהודי מחו"ל במחנות צה"ל. בראשית שנות ה-70 עלה דוידי לשנים אחדות לגולן, ייסד את מתנ"ס הגולן והיה מנהלו הראשון. היתה לי הזכות הגדולה לנהל את המתנ"ס במשך כמעט עשור, כשכבר גדל והיה לרשת מתנ"סים, כשלנגד עיניי דמותו של האב המייסד, שניסיתי ללכת בדרכו הקהילתית.

* לפני למעלה מעשרים שנה הייתי שותף פעיל במאבק למען שינוי שיטת הממשל, והנהגת בחירה ישירה לראשות הממשלה. השתתפתי בהפגנות, כתבתי מאמרים, חתמתי והחתמתי על עצומות ועוד. בדיעבד, ברור שהשינוי לא השיג את מטרתו. מצד שני, התנגדתי להחזרת המצב לקדמותו, דווקא בשל אכזבתי מהשינוי הקודם – הבנתי שהבעייה אינה בשיטת הממשל אלא בתרבות הפוליטית הקלוקלת, המשחיתה כל שיטת ממשל. התנגדתי להחזרת המצב לקדמותו, כיוון שאין כל טעם בשינויי הסרק הללו. כך אני מתייחס גם להצעות לשינוי השיטה היום, כפי שמציעים, למשל, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ולאחרונה מאיר דגן. אלו הצעות פופוליסטיות, פתרונות קסם, שלא יעלו ולא יורידו.
יוסי ביילין ביטא היטב את עמדתי זו בטור שלו ב"ישראל היום". במאמרו "בוקר טוב, מאיר דגן", הוא כתב, בין השאר: "הגיע הזמן שנבין שהבעיה היא המהות והאיכות של האנשים המגיעים לעמדת מקבלי ההחלטות. זו תמימות לחשוב ששינוי טכני ישנה את המצב שינוי מהותי."
צודק. אלא שכדאי לזכור, שמה שהניע את התנועה לשינוי שיטת הממשל בראשית שנות ה-90 והביא להצלחתה, היה המיאוס מהתדרדרות הפוליטיקה הישראלית, שהשפל העמוק ביותר שלה היה "התרגיל המסריח" של מרץ 1990. האסטרטג והאידיאולוג של התרגיל היה ... יוסי ביילין. הוא עשה זאת, "למען השלום". "למען השלום" הוא גם הוביל מאחורי גבם של ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס, ומאוחר יותר – יחד עם פרס מאחורי גבו של רבין, את תהליך אוסלו, שעה שהוא כיהן כסגן שר החוץ. מאוחר יותר, "למען השלום", הוא ניהל מו"מ עם אבו מאזן על טיוטה להסדר קבע, מאחורי גבם של רבין ופרס, כשהוא מכהן כסגן שר החוץ. כזכור, אבו מאזן התנער מהסכמות "הסכם ביילין אבו-מאזן". מה שנשאר מהם היה רק הוויתורים מרחיקי הלכת של ביילין, שהיו הבסיס להמשך הכרסום בידי ראש הממשלה ברק, כעבור חמש שנים בקמפ-דיוויד. את השלום הוא לא קידם, אך את הנורמות הדמוקרטיות הוא רמס.

* ועוד ממדור דעות של "ישראל היום" – מוריה שלומות, בטורה, משתפכת במאמר הערצה למנהיגת מרצ החדשה זהבה גלאון. שלומות מציעה לה הצעה אופרטיבית – להפוך את מרצ למפלגה יהודית-ערבית. לטענתה, עד היום מרצ חטאה בניסיון לקרוץ כל הזמן לקונצנזוס, מה שגרם לפספוס גדול ולאיחור קבוע באמירה הצלולה, למשל נגד מלחמת לבנון השנייה.
ציטוט מן המאמר: "בפרפרזה צינית על דברי בן אהרון ב-77', אפשר לומר שאם זהבה גלאון לא תצליח להביא את העם, לא תהיה ברירה אלא להחליף אותו."
אכן, צינית. אבל לא פרפרזה. בניגוד למיתוס המקובל, יצחק בן אהרון לא אמר ב-77' שיש להחליף את העם. הדביקו לו את הטענה הזאת, והוא לא הצליח להתנער ממנה עד יומו האחרון. בשידור הטלוויזיה שבו פורסם דבר המהפך המפתיע – עליית הליכוד לשלטון, בניגוד לכל הסקרים וההערכות, תקף בן אהרון במילים חריפות את הליכוד ואת בגין.
"אבל זה מה שהעם החליט" אמר לו חיים יבין.
בן אהרון השיב: "אז העם טעה!"
כל מי שיש לו דעה, והעם מחליט בניגוד לדעתו, משוכנע שהעם טעה. איני רואה כל בעייה באמירה זו, השונה מאוד מה"ציטוט", שיש להחליף את העם.

* כמה ילדים פלשתינאים נהרגו באסון התאונה ליד מחסום חיזמה, ביום ה' האחרון? ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" נהרגו חמישה ילדים ומורה. ב"מעריב" ו"ישראל היום" נהרגו 9 ילדים ומורה. פער קצת גדול במידע, גדול מדי, שעות רבות אחרי התאונה.

* לקראת פרסום שמו של חתן פרס ישראל לספרות ושירה, בימים הקרובים, הציעו כותבי מוסף "7 ימים" את הצעותיהם: יהושע קנז, אהרון שבתאי, יורם קניוק וארז ביטון. אני בהחלט חושב שקנז, קניוק וביטון ראויים. אולם קודמים להם חיים באר וסמי מיכאל.

אהוד: ואיך זה שכחת-שכחתם את נתן שחם? האם יש לנו הרבה "רביעיית רוזנדורף" בספרות העברית?