סוף-סוף נכנענו והלכנו גם אנחנו [בכרטיס מוזל של הגימלאים] לחזות במחזמר "קברט" המוצג בתיאטרון הקאמרי, וזאת למרות שמערכת הפרסום הפוליטית התל-אביבית הציגה אותו ככתובת על הקיר לקהל הישראלי השאנן, שעליו לעמוד על המשמר מפני עליית הנאציזם בתוכנו!!! – דעו לכם, זה משל עלינו!!! – הם הזהירו אותנו.
לפחות מבחינה זו אין שום קשר בין המחזה על גרמניה באמצע שנות ה-30 לבין המתרחש בישראל כיום או אי-פעם בעבר, אלא אם מדובר במוחות חולניים במיוחד הסבורים שבנימין נתניהו הוא אדולף היטלר חדש. לכל הסבורים כך, וגם לא רק להם – מומלץ לקרוא את "לבד בברלין" כדי לראות את עומק התהום שבין הגרמנים לביננו, ולא יעזרו פמפלטים צדקניים של אידיוטיזם מוסרי נוסח גרוסמן שנמרח על פני העמוד הראשון של עיתון "הארץ" ביום שישי האחרון, בעוד הידיעות על עשרות הרוגים בסוריה נידחות שם בקטן לעמודים הפנימיים!
כך שמדובר בהצגה עצמה, שאינה מעוררת, לפחות בעינינו – שום הקשרים פוליטיים חוץ-גרמניים – ואפשר להתחיל בצדדים החיוביים: הבימוי של עמרי ניצן הוא נפלא. הוא קוסם של העלאת הצגות מעולות וכל הצגה שלו היא מאורע תיאטרוני מזהיר. גם התפאורה של רוני תורן יוצאת מן הכלל ומדהימה כל רגע מחדש. כך גם הופעתם של מרבית השחקנים, ובייחוד הראשיים: איתי טיראן, אקי אבני, גדי יגיל ומיקי קם. פחות התפעלנו מאולה שור-סלטקר ואפשר לומר שהיא אפילו עיצבנה אותנו בקולה הצפצפני. אילו היה מדובר באופרה, ספק אם היתה מקבלת את התפקיד המרכזי. וזה אולי בכלל הדבר הלא-נעים שבמיקרופומניה שבכל ההצגה הזו, ובגללו אחר ההפסקה כבר רצינו לעזוב, ומטעמי שלום-בית נשארנו; ואכן המחצית השנייה היתה קצת יותר טובה כי היו בה יותר תיאטרון ודרמה אמיתית ופחות רקיעות רגליים התעמלות עכוזים ושדיים. אך יש לומר מיד, למרות העירום החלקי, אין שום סקס בהצגה. היא מנוכרת, כאילו בוימה על פי העקרונות של התיאטרון הברכטיאני. אבל הרעש! הרעש!
כל שחקן מצוייד במיקרופון מודבק ללחי, וכל הזמן אתה שואל את עצמך – האם זה חי, מושר עכשיו – או שהוא מעווה פניו על פי הפליי-בק? התוצאה היא, על פי רוב, אותו דבר, מנוכרת. רעשנית. אך למרות הרעש הנורא שבו נמסרות המילים, אתה מתקשה לקלוט ולהבין אותן, בייחוד בשירים. ממש חסר תרגום לעברית. וזה גם מה שגרם לנו לרצות לברוח אחרי ההפסקה. מה עוד שכל מה שיש במחזמר הזה הוא שניים-שלושה לחנים פופולאריים החוזרים שוב ושוב והולמים באוזניך בצורה שרוצחת את המלודיה, ושאר השירים חיוורים מדי או שנבלעים בהמולה הכללית. היחיד שקולו ניכר לעצמו ואינו נבלל הוא איתי טיראן בתפקיד המנחה, אותו שיחק ג'ואל גריי בסרט. אולה שור-סלקטר בתפקיד לייזה מינלי? הצחקתם אותנו.
ההצגה החלה ב-16.30. כרגיל הסתובב מנהלו הנמרץ של התיאטרון, נעם סמל, וטרח ללא הרף, כאחרון הסדרנים – לוודא שהכול מתנהל כשורה באולם. אולי לכן התיאטרון מחזיק מעמד יפה כל כך.
אחרי ההצגה, שנמשכה כשעתיים, הלכנו למסעדת "חדר האוכל" הסמוכה, לקחנו מרק עדשים סמיך מדי, וכבד קצוץ ללא חזרת, עליה לא שמעו במסעדה הזו, ולגמנו בקבוק גולדסטאר קר ומצויין, וחזרנו הביתה, ונרדמנו בתשע בערב והתעוררו למחרת בשמונה בבוקר! – ולא נדע אם בזכות הבירה המשובחת או בגלל העייפות שהפילה עלינו ההצגה הרעשנית והמתישה, שרק בעשר דקותיה האחרונות היתה גם מרגשת במקצת וסחטה מאיתנו מחיאות כפיים אחדות.