תרגום יוסף ליכטנבום, טברסקי 1953, 471 עמ'

"פן טדיאוש" פורסם ב-1892, אבל העלילה שלו מתרחשת בתחילת המאה ה-19 – ליטא ופולין תחת שלטון רוסי, אבל הפולנים, הבטוחים שאין אומה יותר נעלה מהם, ואין אנשים עטורי כבוד כמו אבותיהם – מתעסקים לאורך רוב היצירה במריבות של כבוד המידרדרות לשפיכות דמים.

פן טדיאוש הוא בנו של יצק סופליצה (כלומר, אדון הכפר סופליצה) שרצה להשתדך עם בתו של הסטולניק, הגרף ההורשקי. הגרף האציל מסרב, ואז "השטן השיא" את יצק לירות בגרף. הוא בורח, מתחתן ומוליד את טדיאוש. מאז יש ריב ומדון בין הסופליצים ובין ההורשקים האצילים. בין טדיאוש לגרף היורש מתגלע ריב על טיב האמנות: הגרף מעדיף את אמנות רומא בגלל שמיה הבהירים, ואילו טדיאוש הפטריוט אוהב את שמיה הכהים של פולין. יש ביניהם גם ריב על רקע רומנטי – שניהם מאוהבים באישה בשם טלימנה.

גיבורי העלילה יוצאים לציד, ודוב אימתני עומד להתנפל על טדיאוש ועל הגרף. הכומר ריבק (הוא יצק המחופש שחזר למולדת) יורה בדוב ומציל את שניהם. ההצלה הזאת איננה גורמת לשלום, אדרבא, הריב בין טדיאוש לגרף מוביל להכרזת דו-קרב של כבוד. גרווזי, השוער של ארמון הגרף, יוצא להלהיב את בני דובז'ין המשופמים, הידועים בגבורתם ובכלי המשחית בהם הם נלחמים. יעקל היהודי מציע ליוצאים לקרב כנגד הסופליצים לשתות יין ולא לצאת להרוג חינם. גרווזי כמעט הורג את היהודי על ניסיונו למנוע את ביצוע האדרכתא ("הרשות" לתובע לתבוע את חובו מרכוש הנתבע). הגרף ולוחמיו עושים שמות בבעלי החיים של סופליצה, ואחר כך משתכרים וישנים. מישהו מלשין לצבא הרוסי, ואלה באים ואוסרים את כל בני דובז'ין ומשאירים אותם להירטב בגשם. ריבק (הוא יצק המחופש) מציע שוחד לפלוט, המפקד הפולני של היחידה הרוסית, כדי שישחרר את בני דבוז'ין. פלוט איננו מסכים, אבל בהיותו שיכור כלוט, הוא מנשק לטלימנה. טדיאוש סוטר לו. פלוט שולף חרב, אבל ריבק (הוא יצק, כאמור) מגניב לטדיאוש אקדח, וזה יורה בפלוט ושורט אותו. בינתיים משחררים בחשאי את בני דובז'ין ואת שאר השלכטה (כינוי לבני המעמד הבינוני ומעלה) ומתחיל קרב כנגד הצבא הרוסי.

השלכטים מנצחים. עכשיו יש חשש שפלוט ידווח לשלטונות, ותהיה נקמה גדולה. ליתר ביטחון גרווזי הורג את פלוט, וריקוב, הסגן של פלוט, "מבין" את הרגשות הפטריוטיים של הפולנים. בעקבות הפציעה מהקרב – יצק גוסס ומתוודה שהוא איננו הכומר ריבק, מתוודה שהוא הרג את הגרף בגלל הפגיעה בכבודו. גרווזי שנשבע בזמנו להרוג את יצק, הוא מוותר משום שיצק הגן על הגרף הצעיר ועליו בזמן הקרב. טדיאוש מתארס עם זושא האצילה, וזוכה באחוזה כפולה (שלו ושלה) ומצהיר כי הוא ישחרר את האיכרים המשועבדים.

בשנת 1818 נכנס לפולין צבא פולני בפיקוד צרפתי, ואז מטהרים את שמו של יצק. שלום שורר בין ההורשקים לסופליצים, וסימן לכך הוא הנישואין שבין טדיאוש וזושא. לכבוד השלום הזה מנגן יעקל היהודי את "מנגינת המנגינות". יעקל זוכה לשבחים מצד המחבר כי הוא פטריוט פולני אמיתי! אני זוכר את חבריי יוצאי פולין שידעו לצטט בעל-פה עמודים שלימים מ"פן טדיאוש" הנחשב לאפוס הפולני האולטימטיבי. אני מניח כי ההערצה ליצירה הזו נובעת מהשפה הפולנית היפה שלה, מהחרוזים ומהלשון הפיגורטיבית. אני אינני יודע פולנית, וכל התרשמותי היא מהתרגום לעברית – וממש קשה לי להתלהב מהתוכן. הנחמה היחידה היא שהמחבר לא היה אנטישמי, והוא מהלל את יעקל היהודי – אמנם על היותו פטריוט פולני, אבל כאשר בקלסיקה העולמית שולטת האנטישמיות (צ'וסר, שקספיר, דיקנס, דוסטוייבסקי, טורגנייב...) – גם זה משהו.