בגיל מבוגר ובתקציב מועט
שנים רבות אני חולם לנסוע לדרום אמריקה. כשהשתחררתי מהצבא לא היה נהוג לטייל לדרום אמריקה. איך עושים זאת בגיל מבוגר? ידידתי מזה שנים, סוכנת הנסיעות – יהודית ברגרפרוינד, מנהלת סניף איסת"א בלב המפרץ, הציעה לי לעשות זאת בדרך הקלה ביותר, הנוחה ביותר, והזולה ביותר – שיט. למזלנו היום ניתן לקבל הכול במייל אין צורך לנסוע ללב המפרץ. http://www.issta.co.il/branches/lev.aspx
לכל התוהים, אני לא מקבל אחוזים. (אולי אבקש הנחה בנסיעה הבאה).

ההצעה
טיול לדרום אמריקה בשיט. שישה עשר ימי הפלגה מסנטיאגו לריו במחיר – 1,499 שקל. (חדר פנימי ללא חלונות). כלומר, מגורים, כלכלה מלאה, הופעות בידור, בפחות ממאה דולר ליום. איפה עוד אפשר להשיג עסקה כזו? כמובן צריך להוסיף את מחיר כרטיס טיסה.

הטיסה
קטיה סוכנת הנסיעות היעילה ביצעה את ההזמנה. הטיסה ב"אייר פרנס". חמש שעות טיסה לפריס, וההמשך חמש עשרה שעות מפריז לסנטיאגו דה צ'ילי. טיסה ארוכה וקשה. במטוס יש אוסף מרשים של סרטים ומוסיקה, האוכל מעולה, מקבלים תפריט בתחילת הטיסה. אנשי אייר פרנס אדיבים ביותר רצים להביא חתיכת לימון לתה מקצה המטוס. יש לזכור שלימון בצרפתית – סיטרון. לאל-על יש הרבה מה ללמוד.

סנטיאגו
נוחתים בשדה התעופה. מעבר חד מקור עז לחום כבד. בסנטיאגו מאד חם אבל יבש. היא רחוקה מהים. העיר מוקפת הרים גבוהים שמושלגים בחורף, אבל האקלים בה ממוזג תמיד. מנהל חברת המוניות שלוקח אותנו מספר שסבו היה יהודי יליד ירושלים שירד לסנטיאגו ושם הוא פגש ערבייה פלשתינאית נוצרית ונשא אותה לאישה. אימו היא ספרדייה ממוצא בסקי. הוא עצמו מרגיש צ'יליאני. אני מזמין אותו לבקר את קבר סנטיאגו (יעקב הקדוש) בירושלים.
מגיעים למלון ליד כיכר ארמס – הצבא. (ברוב ערי דרום אמריקה יש כיכר ארמס). דבר ראשון אני רץ לחדר המקלחת ופותח את זרם המים בכיור והנה אכן כמו שקראתי בילדותי, המים מסתובבים בניגוד לכיוון השעון בגלל השפעת הקוטב הדרומי.
יוצאים לסיור בעיר. בניין הפרלמנט הקתדרלה ובניינים אחרים סביב הכיכר. ניגש אלינו צעיר ומציע לנו לקנות כרטיס אוטובוס פנורמה המקיף את העיר ב-19 דולר. אני שם לב שלצעיר כתובת קעקע של מגן דוד. אני שואל אותו עליו, והוא מספר לי שהוריו יהודים, והוא גאה בהם וביהודים. שמם הקודם של הוריו, הוא מספר – רבינוביץ. כשאנחנו אומרים לו שאנחנו מישראל הוא לוחץ ידיים ואומר בעברית "שלום".
סנטיאגו בירת צ'ילה עיר אירופית נקייה ומסודרת. הרבה בניינים גבוהים ויפים. פה ושם גרפיטי כמו בתל אביב אבל הרבה יותר נקי. מגיעים לרכבל שלוקח לתצפית גבוהה על העיר. נוף מרהיב. לא רחוק נמצא הבית של פבלו נרודה שנרצח במרד של פינושה. עכשיו יש בצ'ילה דמוקרטיה מתפקדת והמצב הכלכלי טוב למדי.
למחרת נוסעים דרך כמה יקבים אורגניים מטופחים ויפים, ומגיעים לעיר הקיט וינו דל מאר. העיר בנויה על צלע הר המגיע לאוקיינוס השקט. דומה מאד לחיפה. ומשם לואלפאריסו עיר הנמל העיקרית של צ'ילה.

השיט
יום שבת. עולים על האונייה. האונייה veendam נבנתה ב-1996, נושאת את דגל הולנד ושייכת לחברה הקיימת למעלה מ-137 שנה, חברת "הולנד אמריקה". היום בבעלות מיקי אריסון (אח של שרי). בכלל, עולם השיט מחולק היום בין משפחת אריסון למשפחת לעופר. באונייה 12 קומות, 1,258 נוסעים, 560 אנשי צוות. נוסעים מ-43 מדינות שונות. הרוב אמריקאים. יש גם רוסים רבים. חלקם לא יודעים אנגלית ומתרגמים להם. הרוסים לא שומרים תמיד על נימוס. הם מעמיסים אוכל לחדריהם ובאים בחלוק לחדר האוכל. העובדים רובם מבאלי אינדונזיה, מושבה הולנדית לשעבר. יש גם מהפיליפינים. באונייה 15 אולמות ציבוריים. אולם מופעים גדול, בית קולנוע, בתי קפה, חדר ספריה, אינטרנט, חדר כושר, ספא, מסעדה גדולה, ומזנון חופשי ענק שיש בו הכול החל מסושי, סיני, איטלקי, סטייקים, אסדו ועוד ועוד.
בארוחת ערב תפריט מדהים. מסעדת שף. האוכל גורמה. ניתן להזמין הכול וכמה שרוצים. קינוחים מדהימים. המלצרים מכרכרים סביב בלי הרף. ארוחה דומה בתל אביב מינימום 300 ₪. (ואין מסעדה ברמה כזו בתל אביב) עשו חשבון כמה עולות 16 ארוחות כאלו. האלכוהול בתשלום.
מיד עם ההגעה כולם נקראים לתרגיל חירום. (לקח טביעת האונייה האיטלקית) מעמידים את כל הנוסעים ליד סירות ההצלה וקוראים רשימות שמיות כמו בטירונות. כל אחד חייב להיות נוכח. אם לאו יוטלו עליו סנקציות. כולם עומדים ממושמעים כל אחד ליד סירתו. שלא נדע.
בערב הופעה. נציגים של כל האמנים נותנים מקצת מהשואו אותו הכינו להמשך המסע.

ארוחת בוקר
למחרת יום שלם של שיט. קמים מאוחר. אנחנו בוחרים לאכול ארוחת בוקר במזנון החופשי. למרי אנטואנט האוסטרית כפי שמכנים אותה הצרפתים, מיוחסת האמרה: "אם אין לחם שיאכלו עוגות." התרגום העברי לא מדוייק, במקור היא אמרה "אם אין לחם שיאכלו בריוש." והנה כאן יש גם לחם וגם בריוש. הצרפתים קוראים לארוחת בוקר petit dejene – כלומר "ארוחה קטנה" ואילו האנגלים קוראים לה Breakfast כלומר "הפסק צום", כאן על האונייה ארוחת הבוקר היא הפסק של צומות רבים. כאן יש הכול, וכולם זוללים. המגוון לא יתואר. ביצים, גבינות, בשר חזיר בכל צורותיו. האמריקאים לוקחים אומלט שלתוכו הם מכניסים את הכול: חזיר, נקניקיות, שעועית, תפוחי אדמה. בעייה קטנה – אין קוטג', ואין ירקות לסלט. לגבי הירקות יש פתרון. אני מבקש מהטבח לשים לי את העגבניות והבצל ליד החביתה ולא בתוכה. הוא מרים גבה אבל נענה לי, והנה יש חביתה וסלט.
בחור צעיר בשם בנימין שוורץ, ממיניסוטה, משמש מדריך לטיולים. הוא ממש אנציקלופדיה מהלכת. נותן הרצאות על כל נושא ומייעץ באופן אישי לאן לטייל. יש אפשרות לטיולים עצמאיים או מאורגנים. הוא אף מבין קצת עברית ויש לו קרובים בארץ.

פוארטו מונט והגרמנים
למוחרת האונייה מגיעה לפוארטו מונט, עיירה צ'יליאנית נחמדה. מטיילים קצת בעיר ואחר לוקחים טיול באזור מקסים לאורך אגם Lago Llanquihue – ממול שלושה הרי געש מושלגים. מגיעים לעיירה Varas המכונה עיר הוורדים ע"ש הוורדים הרבים הגדלים בה.
משם נוסעים לאורך האגם ומגיעים ל-Frutillar – עיירה שנוסדה ע"י מתיישבים גרמניים. כל העיירה והאזור נראים כאזור היער השחור. מסתבר שבאמצע המאה ה-19 הגיעו מתיישבים גרמניים רבים לצ'ילה בעידוד הממשלה, והתיישבו בה. הגרמנים הגיעו מבוואריה בדיוק באותן שנים בהם הגיעו לארץ הטמפלרים. מיספר הספרים שיצאו על הטמפלרים הגרמניים שהתיישבו בארץ גבוה ממיספרם הם. והנה נושא טוב למחקר השוואתי על הדמיון ביניהם. בעיירה יש מוזיאון "העלייה הראשונה". במוזיאון כלי עבודה, אוכל, וכדומה כפי שהביאו המתיישבים מגרמניה. המוזיאון דומה דמיון מפתיע למוזיאון העלייה הראשונה בכפר תבור. רק הפסנתר וכלי המוסיקה מראים את ההבדל. בחנות ליד ניתן לקנות קוכן או אפפלשטרודל. היום לאחר שישה עשר דורות הם אינם דוברים יותר גרמנית אבל הם שומרים על אופי המקום. אני מתעניין מה עשו במלחמת העולם השנייה אבל על כך אין תשובה.

ההתנחלות
בחזרה לאונייה אני שומע פתאום צעקה בעברית: "חיים, בוא הנה! יש כאן אוכל!" והנה מחזה מדהים. עשרות חובשי כיפה סרוגה ונשותיהם החסודות מתנחלים על האונייה ומגיעים למזנון החופשי... מסתבר שבעקבות האקספדיציה של דרווין שנסעה במסלול שלנו הצטרפה לאונייה אקספדיציה מאוניברסיטת בר אילן. מסתבר שהם עלו רק היום מפני שתחילת ההפלגה היתה בשבת, והם הרי שומרי מצוות. השיט הוא רק חלק ממסעם. תקציב המחקר של בר אילן נדיב כנראה מאוד וחברי המשלחת הדתית שלמו כ-9,000 דולר על הטיול, שהשיט רק חלק ממנו.
בארוחת הערב מספר לי רב המלצרים שהיהודים מקבלים אוכל מיוחד בכלי פלסטיק. כנראה שאין המזון הכשר מספיק להם והם באים לעשות השלמות במזנון הפתוח. לא בדקתי בצלחתם אם אכלו חזיר או את השרצים שהיו שם למכביר, אבל ראיתי כיצד העמיסו דברי מזון על הצלחות הבלתי כשרות בעליל. אין זאת משום שפיקוח נפש הוא לוותר על מאכלים רבים כל כך.
בערב בספרייה ראיתי אחד מהם, תלמיד חכם, יושב ליד מסוף האינטרנט, פותח ספר קטן של "משנה תורה" להרמב"ם, וכותב הגהות בכתב זעיר-זעיר. כך ישב התלמיד חכם על תלמודו ימים מיספר. "מי אתה צור ומי חלמיש" מול נער עברי העוסק בתורה ואפילו על מימי האוקיינוס.
בערב הופעה של הלוס פרגאיוס. בנוסף רביעית מיתרים בשם "אדג'יו" מרומניה מפליאה לנגן יצירות מוסיקליות. לפני כל יצירה הם מכריזים מה ינגנו. והנה, הם אומרים עכשיו ינגנו יצירה מאת עמנואל עמירן. והיצירה: "ושאבתם מים בששון" הם מפליאים לנגן בקצב צועני, והקהל מוחא כפיים.
בלילה מיני טייפון. האוקיינוס השקט הפך פניו. האונייה מתנועעת ומתנדנדת עם הגלים. בגלל הרוח העזה הקברניט מוותר על הגעה לקרחון אמיליה. מילא יש עוד קרחונים רבים בדרך.

פונטה ארנס
האונייה עוגנת ויוצאים לחוף. בכיכר המרכזית פסל של מגלן מגלה המקום. לפי המסורת מי שמנשק את הרגל יחזור ויבקר במקום. רבים מנשקים. אני מוותר. בעיר בית קברות מעניין. כל משפחה מקימה לעצמה אחוזת קבר.
בערב הופעה: Naki Atman – פסנתרן, אמן טורקי, בינלאומי, נותן מטעם האו"ם מסע מוזיקלי סביב לעולם. כל ארץ עם המוזיקה שלה. נאקי התחיל לנגן בגיל 4, ומגיל 9 מופיע בפני קהל. בנערותו חווה התמוטטות עצבים ומשבר נפשי ולאחר שהחלים החליט ללמוד פסיכולוגיה. הוא עשה דוקטורט ומשמש כמרצה לפסיכולוגיה. הוא מפליא לנגן. כשהוא מנגן את השיר הרוסי "קלינקה מיה" מתלהבים שני אחים ישראלים תאומים קרחים, ומוחאים לו כפיים בהתלהבות רבה. הרוסים הרבים דווקא נשארים אדישים. והנה מגיע תור ישראל, והפסנתרן משמיע את ירושלים של זהב, את נעימת אקסודוס, וכמובן את "הבה נגילה". הקהל מוחא כפיים. ואז הוא עובר לטורקיה מולדתו. והמנגינה המייצגת את טורקיה, הפלא ופלא היא המגינה של: "אַז דער רבי אלימלך \ איז געוואָרן זײער פֿרײלעך, \ איז געוואָרן זײער פֿרײלעך \ אלימלך, \ האָט ער אויסגעטאָן די תּפֿילין \ און האָט אָנגעטאָן די ברילן \ און געשיקט נאָך די פֿידלערס די צווײ." והוא חוזר עליה פעם שנייה. מעניין, צריך לברר עם אליהו הכהן. האם אימצו לעצמם החסידים נעימה של שיר לאומי טורקי?

ביגל קנאל
למוחרת יום נפלא. מזג אוויר נעים. השמיים בהירים. תעלת ביגל שבקצה הדרומי של ארץ האש מדהימה. התעלה נקראת ע"ש ספינת המחקר של דרווין שעברה כאן, ומקשרת בין האוקיינוס השקט לאטלנטי. עוברים בין פיורדים וקרחונים הנשפכים ומגיעים על למים. פסגות ההרים עטויות שלג. מגיעים לעיר הארגנטינאית הדרומית ביותר. – הושואיה, בירת הפרובינציה של ארץ האש.

הושואיה
הושואיה, עיירה שנבנתה ע"י אסירים שנשלחו אליה. לוקחים סיור לפרק הלאומי "ארץ האש" איזור נפלא יערות אגמים נוף נפלא. מגיעים למושבה של בונים. מסתבר שב-1945 הביאו לאיזור שני בונים מקנדה והם התרבו והגיעו למאה וחמישים אלף. הם מבראים יער ומקימים מושבה. כל אחד מהם שוקל 40 ק"ג. אחר עולים לקטמרן ששט בתעלת ביגל ומגיע למקומות בהם מקננים המוני קורמורנים ואריות ים. בצוותא. סרחון גדול.

כף הורן
ב-06:00 האונייה מגיעה לכף הורן, הנקודה הדרומית ביותר באמריקה. האונייה צופרת בקול גדול. כולם מצלמים. בבושקה רוסית שמנה וצולעת מדלגת בקלילות ומטפסת על סולם צר במהירות לסיפון העליון לראות את המחזה. היא בוודאי בוגרת הצ'קה או הנ.ק.ו.ד... לאחר ההקפה מקבלים תעודה חתומה ע"י הקפטן שהמוכ"ז הקיף את כיף הורן באונייה באותו נתיב שעשו שני בניו של המגלה ההולנדי יצחק למיירב – ב-29 בינואר 1616. צריך רק למסגר, ולתלות.

שבת
באונייה מתקיים טקס קבלת שבת לפני כניסת השבת ליהודים רפורמים או חילונים. האורתודוכסים בעלי הכיפות הסרוגות מתכנסים בנפרד לתפילה משותפת. חלק מהנשים יושבות בקצה האולם, וחלק בחוץ. הגברים עטויי טליתות מתפללים בדבקות. החדרן מבאלי שואל אותי בעדינות: "מותר לדפוק לך על הדלת? קיבלנו הוראה לא לדפוק על הדלתות של היהודים..."
אני מתיר לו.
בשבת בבוקר, לאחר התפילה, מתכנסים בעלי הכיפות הסרוגות לשיעור. התלמיד חכם, בעל ההגהות על משנה תורה נותן שיעור-הרצאה על חובת פרנסת מזונות להורים. הוא משווה עם דיני הביטוח הלאומי. לאחר מכן הולכים אל המזנון, זוללים עוגות לא כשרות.

פוקלנד או המלבינס
בצהרים מגיעה האונייה לפוקלנד איילנד או למלבינס. קראנו כבר קודם על המתח בין ארגנטינה לבריטניה. בניגוד לישראלים, הבריטים אינם ממהרים לוותר על שטח כבוש. מיספר הנוסעים באונייה גבוה ממיספר התושבים באי. אנחנו מצפים לראות מושבה של פינגווינים. מזג אויר יפה. הים שקט. מתכוננים לירידה, והנה הקברניט מודיע שקיבל הודעה שעומדת להתחולל סערה והוא קיבל החלטה להתרחק מיד מהחוף. אכזבה גדולה. לא מובן, הן הים שקט כל כך...

הסערה
הולכים לארוחת ערב. מפות לבנות כלי בדולח. המלצרים מתרוצצים, והנה סצינה מהסרט טיטניק: פתאום גל ענק. האונייה קופצת. הצלחות עפות ומתנפצות על הרצפה. מתחילה מהומה. ״המו גלים ברוץ גלגלים. ועבים וקלים על פני הים; קדרו שמיו ויחמרו מימיו, ועלו תחומיו, ונשאו דכים.״ ממש כבלשונו של יהודה הלוי קמה סערה לפתע-פתאום, מיני הוריקן. האונייה טולטלה ונזרקה מגל אל גל. אנשים נתקפו בהלה. הקברניט מרגיע ברמקול: האונייה עשויה לשאת מעמס גדול ואין לדאוג. זה לא מרגיע את כולם. לילה ויום קשה עובר על כולם.

יום ולנטינוס הקדוש
מקשטים את אולם ההופעות לקראת נשף יום ולנטיין. מחלקים לכל נוסע דף הסבר לסיבת החג.
ולנטינוס הקדוש היה מרטיר נוצרי שהשיא בסתר זוג אוהבים לפי דיני הנצרות בתקופת הקיסר קלאודיוס השני, 270 לספירה, ועל כך נידון למוות. במשך השנים נעשה לפטרון האוהבים. זוגות-זוגות מתאספים כולם לנשף. השמפניה זורמת כמים. והנה מי מגיע? תלמיד חכם בא להשתתף בחג ולנטינוס הקדוש, יד ביד עם אשתו. הם אינם רוקדים אלא צופים בריקודים. האם שכח התלמיד חכם את קביעת הרמב"ם במשנה תורה ש"הנוצרים עובדי עבודה זרה הם" (הלכות ע"ז פרק ט ד) ואסורים אידיהם! בעוד שהוא ואשתו רק צופים, חבר אחר מהמשלחת בעל כיפה סרוגה שחורה, פרץ בסלואו צמוד עם בלונדה צהובה חסודה וחטובה. נראה שאין מדינה לאהבה.

בואנוס איירס
לאחר ארבעה ימי שיט מגיעים לבואנוס איירס. העיר מתגלה מהים. רבי קומות. עיר גדולה.
"האלוהים של הארגנטינאים זה סוקר," מספרת המדריכה. אני תוהה מה זה הסוקר עליו היא מדברת והנה נפל לי האסימון. הגענו לאצטדיון שכונת לה בוקה. סוקר זה כדורגל באמריקאית. באמריקאית פוטבול הוא משחק אחר. לה בוקה, שכונה שנוסדה במקור ע"י מהגרים איטלקים בג'נובה. היום יש בה בתים ציוריים וצבעוניים. לא רחוק שכונה ציורית נוספת – סן טלמו. נוסעים לשכונת ריקולטה היפה. לבקר בבית הקברות המפואר שם נמצא בין השאר הקבר של חווה (אווה) פרון. אנשים רבים מחכים בתור. מגיעים למרכז העיר. העיר עצמה יפה נקייה מטופחת – למרות המצב הכלכלי היא נראית עשירה מאוד. פרברים חדשים, גורדי שחקים. הרחובות הראשיים מהודרים. אין ספק – פריס של דרום אמריקה.
מגיעים ל"בית הוורוד" הנה המרפסת בה נאמו פרון ואוויטה אשתו. והנה ממול בכיכר מאיו מתחילה הפגנה. האימהות והסבתות של אלו שהועלמו ע"י הדיקטטורה ששלטה בשנות השבעים בארגנטינה מפגינים בדרישה לדעת מה עלה בגורל יקיריהן. מעמד מרגש שמתחלף מיד בהפגנה לטובה שחרור המלבינס. אנחנו רואים שני מופעים האחד פולקלור ארגנטינאי של כל סוגי הריקודים בפרובינציות. והשני מופע נהדר של הריקוד הלאומי טנגו. הרקדנים והרקדניות מפליאים לרקוד והמוזיקה, בייחוד של הבנדוניאון, קורעת את הנשמה. בואנוס איירס אני רושם לעצמי, שווה ביקור נוסף.

מונטבידאו – לאן נעלמה גולדה מאיר
למחרת מגיעים למונטבידיאו בירת אורוגוואי. האונייה חונה קרוב למרכז העיר. ניתן ללכת ברגל. סטודנט צעיר למשפטים מציע להדריך תמורת 15 דולר. הוא מסביר את ההיסטוריה של המקום. העיר הייתה יפהפייה לפני ארבעים שנה אבל עתה היא דהויה, עלובה, זקוקה לשיפוץ. תוך 15 שנה ישופץ הכול, מבטיח המדריך. התושבים נראים עניים ועלובים בהרבה מאלו של בואנוס איירס. בכיכר קונסטיטוסיון יש מוזיאון של צייר בשם חוסה גורביץ. גורביץ יליד ליטא התיישב בעיר, והתפרסם בעולם. משפחתו עלתה מאוחר יותר לארץ, לרמת השופט, ובמוזיאון יש תמונה גדולה של הקיבוץ.
במרכז העיר בכיכר אינדפנדנסה עומד פסלו של מייסד המדינה ארטיאגס היושב על סוס. פסלים שלו נמצאים בכל רחבי העיר. ממול תיאטרון סוליס. מיבנה קלאסי יפה. לפי המפה בין הכיכר לתיאטרון אמורה להיות "כיכר גולדה מאיר". אני מגיע למקום. נאדה. לא כתוב דבר. אני שואל כמה אנשים, אף אחד לא יודע. מעולם לא שמעו. האם בלחץ ערבי העלימו את שמה של גלדה מהכיכר. הנה משימה למשרד החוץ: לאן נעלמה גולדה מאיר?

ריו
יומיים שיט ומגיעים לפני בוקר לריו. עדיין חושך. פסל הצלוב נראה מלמעלה מואר בחשמל. הבוקר עולה. נעשה חם. הנוף מהקרוקובדו מדהים. העיר למטה קצת פחות. הימים ימי הקרנבל. מובן שחברי הכיפות הסרוגות ממשלחת בר אילן לא מוותרים על הברזילאיות החצי עירומות, שהרי כתוב: "בחורות ערומים זה חולירע..." ר"ל. המונים בחוף קופהקבנה. חוף תל אביב יפה לא פחות. המסע לארץ עוד ארוך. אייר פרנס, דרך פריס.

2. שתי עובדות שבגינן לא היה מנחם בגין ראוי להיות מנהיג בישראל
ביום הזיכרון העשרים למותו של מנחם בגין ראוי לזכור גם את הדברים הבאים:
בגין כיהן כנציב בית"ר בפולין, מנהיג של כשישים אלף חניכים, כפסע לפני כניסת הנאצים לווארשה נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה – 150 אלף זלוטי, ברח עם אשתו לווילנה, והשאיר את חניכיו למות.
מה עשה בכל הכסף לא ידוע. סכום השווה לאלף דולר (של אז) הוא נתן לנוכל פולני שהבטיח לעזור למשפחתו. (אבי שילון, הביוגרפיה של בגין). אדם פרטי שהצליח לברוח מציפורני הנאצים – ראוי להלל, אבל מנהיג הבורח עם הקופה כדי להציל את עצמו ומשפחתו בלבד, אינו ראוי לתואר מנהיג. לשם השוואה, מרדכי אנילביץ', חבר השומר הצעיר, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", שברחו גם הם, חזרו מווילנה לווארשה לעמוד בראש חניכיהם, והקימו את הארגון היהודי הלוחם. הסיפור על בריחתו של בגין פורסם רק ב-1990, בספרו של נתן ילין-מור "שנות בטרם". אילו היה הדבר מפורסם לפני כן, ספק אם היה בגין מצליח להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו.
מיד לאחר הכרזת המדינה הותקפה ישראל ע"י כל צבאות ערב. במצב קיומי קשה זה פתח בגין בפּוטְשׁ מזוין נגד הממשלה החוקית וצה"ל. בגין הבריח מצרפת אונייה שבה כ-900 איש, ונשק רב, וסירב למסור אותו לצה"ל. האונייה – "אלטלנה", עגנה בחוף כפר ויתקין והוחל שם בפריקת הנשק על-ידי אנשי ארגון האצ"ל שלפי ההסכם הצטרף כבר לצה"ל. משם עברה האונייה לחוף תל אביב. בתגובה לדרישה למסור את הנשק לצה"ל נתן בגין הוראה לחיילי צה"ל, חברי האצ"ל לשעבר, לערוק מצה"ל ולהילחם עבורו נגד חיילי צה"ל. העריקים גנבו עימם מספר משוריינים והתחילו במלחמה נגד חיילי צה"ל.
בבוקר ה-22 ביוני הורה בן גוריון לעשות את כל הצעדים הדרושים כדי לסיים את הפוטש ולהביא את האונייה ל"כניעה ללא-תנאי". בעקבות הוראה זו הפעיל צה"ל את כוחותיו, כולל ירי בתותח-שדה על האונייה, שגרם להצתתה ולנטישתה. בעימות בין צה"ל לאצ"ל נפלו 3 חיילי צה"ל ו-16 חיילי אצ"ל, חלקם עריקים מצה"ל. ה"תותח הקדוש" הזה, כפי שבן גוריון כינה אותו, הוא שקיים את הריבונות של ממשלת ישראל החוקית, בעצם ימי המלחמה המרה עם צבאות האוייב, והוא שאיפשר את הניצחון במלחמה.
בכל מדינה בעולם, גם דמוקרטית, כל אדם המבצע פּוטְשׁ מזוין נגד ממשלה חוקית בזמן מלחמה – היה מועמד מיידית אל הקיר. בן גוריון החליט שלא לעשות כך לבגין. בן גוריון מנע מלחמת אזרחים, שאותה התחיל בגין. בכושר רטורי-דמגוגי שיכנע בגין את שומעיו שדווקא הוא זה שמנע את מלחמת האזרחים. בן גוריון – ורבין שנקלע באקראי לקרב, ראויים לתהילת עולם על דיכוי הפּוטְשׁ, שאיפשר את הקמת המדינה.