על "ייסורי ורתר הצעיר"
מאת יוהאן וולפגאנג פון גיתה
עברית – מרדכי אבישאול
ספריית פועלים (חסרה שנת דפוס), 109 עמ'
"ייסורי ורתר הצעיר" נחשב בסוף המאה ה-18 (הספר ראה אור ב-1774) כביטוי לתנועת "הסער והפרץ", לזרם הרומנטי ולאחד משיאי הספרות העולמית. אנשים צעירים רבים שמו קץ לחייהם לאחר קריאתו – עד כדי כך השפיעה היצירה הזאת על תקופתה.
"ייסורי ורתר הצעיר" הוא רומן מכתבים המתנהל בין ורתר ובין חברו האהוב וילהלם. המכתבים מתוארכים מה-4.5.1771 ועד 6.12.1772. אחר כך מופיע "דבר המהדיר אל הקורא", כלומר, השלמת עלילת הרומן ממבט של מספר כל יודע, ותיאור סופו של הגיבור.
ורתר מספר לווילהלם חברו על כך שהתאהב בלוטה, צעירה משובבת נפש, המטפלת באחיה הקטנים לאחר מות הוריהם. יש ביניהם הבנה עמוקה בכל תחום, ובעיקר בטעם הספרותי – שניהם מעריצים את המשורר פרידריך קלופשטוק, מחברם של מחזות תנ"כיים וכן של "המשיח" על חיי ישו, ואשר נחשב למייסד תנועת "הסער והפרץ" והרומנטיקה בספרות הגרמנית.
ורתר חש שגם לוטה אוהבת אותו, אבל מסתבר שהיא יועדה לגבר אחר, הלא הוא אלברט, אשר יישא אותה לאישה. ורתר נדבק אל הזוג, נגרר אחריהם לכל מקום, וחש, למרות האדיבות שלהם, שהוא למעמסה עליהם. אין לוורתר אומץ לעזוב אותם לנפשם, או לחלופין, להתוודות בפני לוטה על אהבתו ועל רצונו שהיא תהיה שלו.
וילהלם מייעץ לוורתר לעזוב את המקום, והוא אמנם עושה כן ומקבל משרה כדיפלומט, אלא שהנוקשות של הממונים עליו מעוררת את חמתו, הוא מסתכסך עימם, וחוזר אל לוטה ואל אלברט. הוא שוקע בקריאת הומרוס ואוסיאן.
כאן צריך להעיר שגיתה האמין שהשירים הם באמת אותנטיים, וחיבר אותם אוסיאן, המשורר הגיילי בן המאה ה-3. האמת היא שהמקור הגיילי מעולם לא נמצא, והטקסט האנגלי, כביכול תרגום מגיילית עתיקה, הוא מעשה ידיו של ג'ימס מקפרסון "המתרגם" עצמו. הוא כנראה חיבר את השירים (1765-1762) וייחס אותם לאותו משורר אגדי.
ורתר עֵד לאירוע מזעזע בו משרת התאהב בגבירתו עד כדי שיגעון, ובעקבות כך הוא רוצח את המשרת החדש שלה שמילא את מקומו. אירוע זה משאיר רושם כביר על ורתר. לוטה דורשת מוורתר שיחדל לבוא אליה. הוא איננו שומע בקולה, מבקר אותה שוב, וקורא לה את "שירי סֶלמה" מאת אוסיאן הנ"ל. משום ההתרגשות שאחזה בה לשמע השירים, היא מתנשקת עימו, אבל מיד מתפכחת ודוחה אותו.
ורתר מבקש ממשרתו לשאול את אקדחי הציד של אלברט. אלברט מבקש מלוטה למסור את האקדחים למשרת. לוטה מתלבטת אם לגלות לבעלה מה אירע בינה ובין ורתר כדי לרמוז לו שהשאלת האקדחים עלולה לגרום לאסון. אין לה אומץ לעשות כן, כולה רועדת, מנגבת את האבק מעל האקדחים ומוסרת אותם למשרת. ורתר מתרגש לשמוע שהאקדחים היו קודם בידיה של לוטה. הוא משלם חובות, מעניק נדבות לעניים, כותב מכתבי פרידה לווילהלם, לאימו, מאחל אושר לאלברט ומפציר בו שיגרום אושר ללוטה, ואחר כך מתאבד בירייה.
למחרת מוצא אותו המשרת כשהוא גוסס מפציעה שגרמה הירייה בראשו. על השולחן נמצא פתוח המחזה "אמילה גאלוטי", של גוטהולד אפרים לסינג, שעניינו בת הדורשת מאביה להרוג אותה כדי שתינצל מקלון ששלטון מדכא ומושחת מבקש להטיל עליה. אבל כבד פוקד את כל אוהביו.
הרומן הוא סנטימנטאלי מאוד, ובהחלט משרה אווירה נוגה, אך קשה מאוד להבין היום מדוע בני דורו של גיתה, והבאים אחריו, התפעלו ממנו כל כך עד כי רבים חיקו את ורתר ושמו קץ לחייהם.