* בשל סופת השלגים, בסופשבוע [אורי הייטנר הוא חבר קיבוץ אורטל שברמת הגולן. – אב"ע] היו בידי רק "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", ולקרוא ים של חומר במחשב... זה לא זה. בעצם, היו לי גם "שישי בגולן", "ארץ הגולן", "ידיעות הקיבוץ", "הזמן הירוק" והחשוב מכולם – עלון הקיבוץ שלי. אבל אלה אינם חלק מסקירות העיתונות שאני עורך.

* אדם נשך כלב – ידיעה. מאה סורים הרוגים מידי יום – ידיעה? הבה נבדוק.
ב"מעריב" מופיעה כתבה אחת על הטבח בסוריה, בעמוד 7. במוספשבת של "מעריב" – אף מילה. ב"ידיעות אחרונות" – ידיעה בעמוד 5. במוסף לשבת – אף מילה. הכתבות בעמודים הפנימיים של שני העיתונים מתמקדות בעובדה שהקרבות התפשטו לקונייטרה, 2 ק"מ מהגבול עם ישראל. אלמלא כן, כנראה שהידיעות הללו היו נדחקות למקומות נידחים יותר בעיתון.
ב"ידיעות אחרונות" ניתנה סקירה על מספר ההרוגים, עם חלוקה של מיספר ההרוגים בערים השונות. המיספר הכולל הוא בלתי נתפס – 9,620 איש. והמספר הזה, מיותר לציין, הוא מאתמול. הוא כבר ממש לא אקטואלי. בתוך ימים ספורים יהיה מספר ההרוגים חמש ספרתי. ייתכן שאז, ליום אחד, זה יהיה "אדם נשך כלב". ידיעה.

* בחודשים האחרונים אני מרבה לשבח את "מעריב" על תהליך הדה-טבלואידיזציה שהוא עובר, וביטויו המרכזי בכותרות הראשיות, שאינן עמוד שער צהוב ורעשני, אלא תמצית המידע החשוב של היום, ושאין בו הבעת עמדה אלא מסירת המידע.
הפעם "מעריב" לא התאפק. הכותרת – "החוצפה של בניזרי: כואב לי יותר משליט." קשה לי לבוא בטענות ל"מעריב". בסופו של דבר, אם הגדרתו לעזות המצח של הפושע הנ"ל – לוקח השוחד, מפר האמונים, משבש הליכי המשפט וקושר הקשר לעשיית פשע, שהשיג במרמה הורדת שליש מעונשו ומיד הצטרף לקמפיין הדה-לגיטימציה כלפי המדינה ששחררה אותו בטרם החזיר את חובו לחברה כ"חוצפה", ראוי העיתון לפרס האנדרסטייטמנט של השנה.
במאמר תחת הכותרת "חטא על פשע", לצד הכתבה על שחרור בניזרי ועוד למעלה מ-600 אסירים, מציע שי גולדן את המתבקש על פי השכל הישר – להחזיר את בניזרי לכלא. אבל אין הוא מציג את הסיבה העיקרית מדוע יש להחזירו – לא בשל דברי הבלע שהשמיע לאחר שחרורו, אלא כיוון שעונשו קוצר על סמך הודאה באשמתו והבעת חרטה, ומיד עם שחרורו הוא הוכיח שהחרטה אינה אלא חרְטא.
גולדן: "בניזרי יוצא מהכלא שנייה לאחר שהמדינה המתיקה את עונשו ושפכה על המתוק הזה מתיקות נוספת, ומיד מתגולל על אותה מדינה. והדבר היה מצחיק, אלמלא היו מי שאוזניהם כרויות לדברים הללו, ואלמלא היו כאלה שנאום השיסוי של בניזרי במערכת המשפט והחוק נשמע להם טקסט לגיטימי לחלוטין. אפשר כי הגיעה השעה להעמיד את אותם עבריינים מורשעים שמנבלים את פיהם על בית המשפט פעם נוספת בפניו ולהענישם על ביזויו. אחרי הכול, ספר החוקים הישראלי שמר סעיף בדיוק למקרים דוגמת אלה."
המילה המופיעה במאמר לפני הציטוט שהבאתי כאן היא "הרב". לא בכדי השמטתי את המילה. כיהודי, אני חש כלימה לכתוב את המילה "רב" לפני שמו של עבריין, לוקח שוחד. את הבעיה הזו פתר בן כספית, בהגדירו את בניזרי "הרב" – במרכאות. גם מאמרו של כספית צמוד לכתבה על השיחרורים. אביא קטעים נרחבים מתוכו, מאחר שהוא מבטא את דעתי על הפרשה:
"עשרה קבין של שחץ, רהב וחוסר בושה ירדו על עולמנו, 'הרב' שלמה בניזרי נטל לעצמו את כולם. לא השאיר פירור. מלווה בעדת מעריצים, פיזז אתמול האסיר המשוחרר בניזרי לאורכה ולרוחבה של הארץ באחת ההילולות הסרות טעם והמבישות שנראו כאן מאז ומעולם. החבורה העלובה מיהרה, כמובן, לבית מרן הרב עובדיה, משם לישיבת הרב ראובן אלבז, שהורשע בעצמו בפרשה הזו וחמק בקושי מבית האסורים ומשם לירושלים, במצעד ניצחון שלא נראה כמותו מאז איחודה של העיר במלחמת ששת הימים. רק שוחרר, וכבר הוא פותח את הג'ורה הבאושה שלו נגד כולם. המדינה, התקשורת, מערכת המשפט רשויות האכיפה – כולן חוטפות מהעבריין המשוחרר שלפני רגע עוד הביע חרטה בפני ועדת השחרורים והופס, איך ששאף את האוויר החופשי, הפך לגרסה המודרנית של דרייפוס, לאמיל זולא ישראלי עילג. חכו, זה עוד לא השיא. ככל שהפסטיבל מתקדם, כך גוברת וגועשת גם חוצפתו של הטיפוס הזה, שהורשע בקבלת שוחד, הפרת אמונים, קשירת קשר ושיבוש הליכי משפט ... בערב הוא כבר, תחזיקו חזק, הִשווה את עצמו לגלעד שליט, רק שהוא, לדבריו, סבל יותר, וטען שישראל היא 'המדינה האנטישמית ביותר בעולם.' כשמקשיבים לבניזרי הזה, חוץ מתחושת בחילה מעורבת בפלצות, חודרת אט אט ההכרה שגם אם היא לא אנטישמית, ישראל היא בטח המדינה המטומטמת ביותר בעולם, מדינה שהניחה לטיפוס הזה להיות חבר כנסת ושר, מדינה ששיחררה אותו שיחרור מוקדם, מדינה שהופכת אותו לגיבור תרבות. ... במקום שיצטנע קצת, שישתוק רגע, שייצא בשקט מבית הסוהר וילך הביתה עד יעבור זעם, הוא עף עלינו במהירות האור ומתנהג כאילו הוא בכלל קצין המבחן השלנו, ולא להפך. משה נוסבאום הביא אתמול בערוץ 2 אנקדוטה: בניזרי, מתברר, דיבר אחרת לגמרי כשהיה בפנים. לוועדת השחרורים אמר שהפיק לקחים, הודה בעבירות, אמר שעשה הכול בתום לב, הביע חרטה. בקיצור, אמר כל מה שצריך להגיד כדי לקבל ניכוי שליש. ... מדובר בעבריין, בשקרן, במי שקיבל שוחד ורימה ושיבש הליכי משפט. האיש הזה התנהג אתמול כאילו נחת הרגע באף-16 הראשון אחרי השמדת פרויקט הגרעין האיראני. מחכים למשיח? אז הנה, הוא הגיע. ואנחנו החמור."
עם כל הביקורת על עזות מצחו של בניזרי, אני סבור שהסיקור של הפרשה עצמה בעייתי. המסר הוא שבניזרי שוחרר בחטא – שהחוק שהביא לשחרורו נתפר במיוחד למענו, ולמעלה מ-600 המשוחררים, יצאו לחופשי כדי לאפשר את שחרורו. יו"ר ועדת הפנים של הכנסת ח"כ אמנון כהן מש"ס שהוביל את היוזמה, מוצג כראש הקנוניה.
ייתכן שהטענות הללו נכונות, אך אין כל ראייה לכך ואין כל תחקיר המנסה למצוא ראייה כזאת. הרי גם אם יו"ר הוועדה הוא מש"ס, הוועדה מורכבת מנציגי כל הסיעות. מי תמך בחוק ולמה? מי התנגד, אם בכלל, ובאיזה נימוק? אין לכך זכר בכתבה. אין הסבר של ח"כ שאינו מש"ס ותמך בחוק, למה הצביע בעדו. ואולי באמת הכנסת ניסתה להתמודד עם מצוקת הצפיפות בבתי הסוהר? הרי חברה נבחנת ביחסה לאסיר, וכבוד האדם חל גם אזרח שחירותו נשללה. אין כל הוכחה המאוששת את דבריו של "קצין משטרה בכיר" אנונימי: "זה מבצע אנטבה של סיעת ש"ס, שחילצה את אחד מאנשיה מבית הכלא, אבל יחד אתו שיחררה מאות עבריינים." אין כל ביסוס, בכתבה, למשפט המסכם שלה: "'יום החג של העולם התחתון', כהגדרת המשטרה, כשמאות אסירים שוחררו מבתי הכלא, לא בעסקת שבויים, לא באירוע חנינה לאומי, אלא רק בגלל תרגיל פוליטי של כנסת ישראל." עם כל הסלידה מדברי הבלע של העבריין בניזרי, אין בהתנהגותו כל הוכחה לטענה זו.

* נחום ברנע ושמעון שיפר פרסמו כתבת ענק בת 9 עמודים במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות": "מסמך ארד". זהו כתב אישום חמור ביותר של היועץ לביטחון לאומי לשעבר עוזי ארד, על התנהלות לשכת ראש הממשלה ועל אופן קבלת ההחלטות בסוגיות הקריטיות ביותר.
ראוי לסייג את הדברים בעובדה שהאיש נאלץ להתפטר ובעצם הודח מתפקידו לאחר שהואשם בהדלפה ביטחונית חמורה. הוא מכחיש מכל וכל את טענת ההדלפה, אך הכתבה מציגה רק את הגירסה שלו. מן הסתם, הצגת הדברים בכתבה חד צדדית, ואילו היתה מאוזנת יותר, הדברים היו נראים חמורים פחות. והסתייגות נוספת – כאשר הדובר מציג את כל אנשי הלשכה של נתניהו, היועצים המשפטיים, המזכיר הצבאי, אנשי השב"כ וכו' וכו' כרשעים גמורים ורק את עצמו כצדיק מוחלט, הקורא העירני יתקשה לקבל זאת.
ואף על פי כן, הרי מדובר באיש סודו ומקורבו של נתניהו לאורך 15 שנים; קשה לטעון שמינויו היה מעידה של ראש הממשלה. גם אם רק חלק קטן מן הדברים נכונים, הם צריכים להדיר שינה מעינינו. מן הכתבה מצטייר הקוקפיט של מדינת ישראל ככוורת רוחשת אינטריגות, יריבויות, תככים, הדלפות מגמתיות, ואווירת חשדנות על סף הפרנויה ואולי מעבר לסף הזה. גם בכתבה הזאת בולטת מעורבותה המזיקה של רעיית ראש הממשלה בנעשה בלשכה, אף שארד נמנע מלהרחיב על כך את הדיבור. ואף שאני מודע למקדם השנאה כלפי נתניהו בתקשורת הישראלית – גם בהתחשב בעובדה זו, המידע הזורם אודות הנעשה בלשכת נתניהו, ופרשת נתן אשל היא המחשה לכך, מדאיג מאוד.

* בן כספית הוא סופר מוכשר, וסיפורי מדע המדינה הבידיוני שלו כתובים היטב. אני זוכר מתקופת המאבק על הגולן, את כתבותיו אודות ההסכם עם סוריה שכבר ממש חתום, זה רק עניין של שבועיים-שלושה, כולל פרטי הפרטים של ההסכמים שלא היו ולא נבראו, אלא "ווישפול ת'ינקינג" של שוחר הנסיגה מהגולן, שכתב אותם.
לעיתים כותב כספית בכתבותיו על מה שקרה בשבוע שחלף ולעיתים על מה שיקרה בשבוע שיבוא. וזה נראה, נקרא ונשמע בדיוק אותו דבר. אבל כאשר הוא כותב על העתיד, הבידיון שקוף. השבוע כתב כספית, בטור שלו ב"מעריב", על העתיד – הוא תיאר בפרוטרוט את פגישת נתניהו אובמה שתיערך בשבוע הבא. בעצם, הוא תיאר שני תסריטים, תסריט הגזר ותסריט המקל.
במה המדובר? שני נושאים הרי-גורל עומדים על סדר היום הבינלאומי. האחד הוא האפשרות שאיראן תהיה למעצמה גרעינית. השני הוא שמחיר הדלק יעלה ויפגע בקמפיין הבחירות של ברק אובמה. כספית אינו כותב זאת כדי להקניט את אובמה על ששיקולים פוליטיים אלקטורליים קוניוקטורליים אישיים עומדים בסדר העדיפויות שלו מעל שלום העולם. להיפך, אובייקטיבית, ברור שאובמה צודק כאשר אין הוא מוכן לסכן את סיכוייו. ולכן, אסור לישראל לנהוג בניגוד לשיקולים הללו, בגלל איזה מטרד של גרעין איראני שמרעין איראני. נתניהו לא מבין את זה? הוא יבין את זה בעקבות הביקור. אם הוא לא יבין זאת דרך תסריט הגזר, הוא יבין זאת דרך תסריט המקל.
תסריט הגזר הוא הבטחות והטבות רבות לישראל וגולת הכותרת – שחרור פולארד. תסריט המקל: "בסיומו של החלק הפורמלי בשיחה בין נתניהו לאובמה, אמור הנשיא לבקש מכולם לצאת מהחדר הסגלגל, ולהישאר עם ביבי לבד. להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו שאם יעז להוציא את ישראל להרפתקה נגד כל העולם, למרות התנגדות אמריקה ואירופה, אז זה הסוף שלו. אני אטפל בך אחר כך בדרך כזו שלא תשכח לעולם. אני אשתמש בכל עוצמתו של נשיא ארצות הברית של אמריקה. אני אנדה אותך, אני אשפיל אותך, אני אבצע הערכה מחדש של תמיכת ארצות הברית בישראל בגללך, אף אחד לא יוכל לעצור אותי, לא איפא"ק, ולא הקונגרס ואפילו לא שלדון אדלסון. אם אני אנצח בנובמבר, ואתה יודע היטב שיש לי סיכוי מצוין לנצח בנובמבר, אני אראה בהדחתך משימה עליונה. אתה תזיע בשביל כל בורג למסוק אפאצ'י. אתה לא תקבל יותר שום 'וטו' במועצת הביטחון. אין יותר מטריית הגנה אמריקאית מעל ההרפתקאות שלכם. גם בנושא העמימות הגרעינית תשכח מאיתנו. ובקיצור, ביבי, אם אתה מחליט ללכת בלעדינו, אם אתה מעדיף את ברק אהוד על ברק אובמה, זו תהיה השגיאה הפטאלית ביותר שתעשה בחייך, ושנינו יודעים שלא חסרות לך שגיאות בחיים. אבל מהשגיאה הזאת כבר לא יהיה מי שיציל אותך."
וקשה שלא לקרוא באיזו הנאה כותב כספית את תסריט המקל. הוא מרייר בכל מילה, מחמם את עצמו, מתלהב.
אני מציע לקרוא מה כתב כספית במשך חודשים אודות ספטמבר השחור שצפוי היה לנו לפני חצי שנה. הוא ספר את הימים לקראת יום הדין המתרגש עלינו. ומה קרה בספטמבר? העולם החופשי סיכל את ניסיונו של אבו מאזן להסדר כפוי במזרח התיכון. ומי עמד בראש הסיכול? לא ברק אהוד אלא ברק אובמה. ונאום ציוני כמו הנאום שנשא אובמה בדיון בעצרת האו"ם, לא היה עובר בשלום בכנסת.
וגם כאשר היה עימות פומבי בין אובמה לנתניהו בביקורו של נתניהו בוושינגטון לפני כשנה, כעבור ימים אחדים אובמה מיהר לתקן את דבריו בנאום לפני ועידת איפא"ק. ונאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים התקבל בקבלת פנים אוהדת במיוחד, מצד חברי בתי הנבחרים מן המפלגה הרפובליקנית ומן המפלגה הדמוקרטית כאחד, שיותר משגיבו את נתניהו, הניפו כרטיס צהוב לאובמה. כך שתסריט הבלהות שמצייר לנו בן כספית, נשמע דמיוני וחסר שחר לחלוטין.
יתר על כן, כספית מזכיר את סוגיית העמימות הגרעינית. בכתבה ב"ידיעות אחרונות" – "מסמך ארד", נכתב בהרחבה על ההבנות האסטרטגיות חסרות התקדים בין ישראל לארה"ב בנושא זה. ארד טוען לאבהות על ההישג, וגם אם הוא צודק, אין זה גורע במאומה מהקרדיט לנתניהו על ההישג המדיני החשוב. אך חשוב לציין, שדווקא אובמה, לא רייגן, לא בוש הבן, לא אף אחד מהנשיאים הנחשבים ידידותיים ביותר לישראל, הוא הנשיא שהגיע להבנות כאלו ואף נתן להן פומבי והצדיק את המעמד המיוחד של ישראל בסוגיה הזו. למרות מדיניות הפייסנות שלו כלפי העולם המוסלמי בראשית הקדנציה שלו, שפגעה קשות במעמדה הבינלאומי של ארה"ב, אובמה מצטייר עם הזמן כנשיא ידידותי מאוד לישראל.

* את עיקר סקירתי בשבוע שעבר מיקדתי במאמרו/סיפורו של דוד גרוסמן במקום כותרת ראשית ב"הארץ", בה תיאר סיפור מזעזע על עומר אבו ג'ריבאן, שב"ח וגנב רכב שנפצע, שוחרר מבית החולים טרם החלמתו, הושלך בידי שוטרים בצד הכביש וכעבור יומיים מת. הסיפור בפני עצמו, אם הוא נכון, מזעזע וקשה. הבעיה היא שגרוסמן עשה מניפולציה פוליטית מכוערת, כאשר החפיץ את עומר ככלי בניסיון שקרי להציג את יחסה של מדינת ישראל לפלשתינאים כהרחבה של הסיפור הזה.
בן דרור ימיני הגיב על כך השבוע, וכתב מילים כדורבנות: "... צריך להתבונן בסיפור של עומר אבו ג'ריבאן כפי שהוצג על ידי הסופר דוד גרוסמן במאמר שהתפרש על שער 'הארץ'. סיפור עצוב שראוי לכל גינוי. הבעיה היא שגרוסמן, כמו רבים אחרים, לפעמים בשוגג, לפעמים בזדון, הופך את הסדר הנכון. כשבודקים את מיספר הפלשתינאים שנהרגו במהלך שנות הכיבוש, מתברר שישראל נוהגת בזהירות, לפי כל קנה מידה בינלאומי. אבל גרוסמן הופך את הקערה על פיה. הוא לוקח את האחד והופך את ישראל למדינה ש'זורקת עם שלם לצד הדרך כבר 45 שנה, מפנה לו גב ועורף ומצליחה לבנות לעצמה חיים לא רעים.' זה בערך כמו לגלות גנב יהודי ולטעון שכל היהודים גנבים. האנטישמים התמחו בשיטה הזאת. גרוסמן, כמה חבל, מאמץ אותה. עובדתית, הפלשתינאים רחוקים מלהיות זרוקים בצדי הדרך. ב-67' לא היה להם מוסד אחד להשכלה גבוהה. היום יש עשרות. ההשכלה בקרב הפלשתינאים היא הגבוהה בעולם הערבי. ואבו מאזן עצמו העיד בראיון ל'וושינגטון פוסט' לפני פחות משלוש שנים, ש'בגדה המערבית אנחנו חיים במציאות טובה. האנשים מקיימים חיים נורמליים.' מאז, אגב, החיים שם רק השתפרו. כבר התרגלנו לעובדה שהגרוסמנים מנסים, בכוח, לסתור כל טענה של ישראל. הם הרי נאורים. אפשר לסמוך על גרוסמן שהוא יעשה כל מאמץ כדי לסתור גם את הטענה של אבו מאזן. הוא כבר התחיל."

* בעוד שנתיים יסיים שמעון פרס את תפקידו כנשיא המדינה (וישוב לחתור, בגיל 91, לראשות הממשלה?) והמרוץ לנשיאות בעיצומו. שרה ליבוביץ'-דר מתארת ב"מעריב" את המרוץ, ובבורסת השמות מככבים ראובן ריבלין, דליה איציק, דוד לוי, אדמונד לוי, לינדנשטראוס, בנימין בן אליעזר. מבין המועמדים הללו – אפילו בן אליעזר עדיף על דליה איציק. אם היה עליי לבחור מתוכם את הנשיא הבא, הייתי בוחר בדוד לוי. אך אני רוצה לראות בתפקיד אדם אחר – כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון.

* כשאני קורא את העיתונים, אני מדלג במהירות על כל כתבות הרכילות אודות ידוענים אלה או אחרים. אבל כתבת ענק ב"סופשבוע" של "מעריב" על העליות והמורדות במערכת היחסים רבת העשורים בין אריק איינשטיין לשלום חנוך, אינה רכילות סלב. הרי מדובר בשניים מאבות המזון של התרבות הישראלית, שהמפגש ביניהם הצית את מהפכת הרוק הישראלי. וסיפורם הוא סיפור יסוד בתולדות המוסיקה בישראל. הכתבה מתארת מערכת יחסים עם עליות ומורדות, יחסי הערכה והערצה לצד קנאה, התרחקות והסתייגות. אריק איינשטיין פוטר כשטויות את כל הטענות על מתיחויות בין השניים.
אין לי מידע היכול לאושש או להפריך דבר מהכתוב בכתבה. אבל אני יודע להקשיב לשירים. ולפחות בשני שירים אני מוצא ביטוי למערכת היחסים המורכבת בין השניים.
את שירו "שחרר אותי", מתוך "חתונה לבנה" (1981) אני קורא כהצהרת העצמאות שלו מפטרונו, אריק איינשטיין: שחרר אותי מהמחמאות שלך / עזוב אותי מהעצות שלך / שחרר אותי מהתוכחה שלך / עזוב אותי מהברכה שלך / שחרר אותי מהציונים שאתה מחלק / עזוב אותי מהדרגות שאתה מהדק / שחרר אותי מעיוות הדין בו אתה משחק / עזוב אותי מההצלחות שאתה מנמק // אל תגיד לי מתי לשמוח / ואל תקבע לי מתי להיות גבר / אל תגיד לי במי הכוח / ואל תמתח יותר מדי את החבל // שחרר אותי מההלצות שלך / עזוב אותי מההשמצות שלך / שחרר אותי מההפלייה שאתה מטשטש / עזוב אותי מהסיסמאות שאתה מקשקש // אל תגיד לי מתי לנסוע / ואל תקבע לי מה בטוח / אל תגיד לי מה לשמוע / ואל תפריח הבטחות ברוח / שחרר אותי מדיבורך המבין ויודע הכול / עזוב אותי ממך כבר עזוב אותי אני כבר לא יכול // אל תגיד לי מה טוב / אל תגיד לי מה רע / אל תגיד לי מי אני / אלוהים יש או אין ברירה / שחרר אותי ועזוב אותי // שחרר אותי מהדעות שלך / עזוב אותי מהתנועות שלך / שחרר אותי מהאנשים שאתה מאלף / עזוב אותי מהחיוכים שאתה מזייף / אל תסלח לי אם אשמתי / רק בשמי אני מופיע // שניותיך כבר שילמתי / אבל היום אני לך מציע / שחרר אותי מדיבורך המבין ויודע הכול / עזוב אותי ממך כבר עזוב אותי אני כבר לא יכול.
האלבום "חתונה לבנה" יצא לאור שנתיים לאחר המופע המיתולוגי המשותף – אריק ושלום בהופעה חיה, שאחריו לא שיתפו השניים פעולה במשך עשרים שנים תמימות, עד צאת האלבום "מוסקט". על פי המיתולוגיה של הרוק הישראלי, שבאה לידי ביטוי גם בכתבה, אריק התקשה לקבל את קריאות "שלום, שלום" מהקהל בהופעה, שסימלה את חילופי הדורות בהובלת הרוק הישראלי.
חמש שנים אחרי צאת "חתונה לבנה", באלבומו "אוהב להיות בבית", הקליט אריק איינשטיין את השיר "לטפטף טיפה". אני רואה בשיר הזה תשובה ישירה ל"שחרר אותי". לשיפוטכם: לא רציתי ללמד / לא ניסיתי להטיף / לא חיפשתי לפקד / וגם לא להיות עדיף / לא רציתי להכות / לא ניסיתי להתקיף / לא חיפשתי לגנות / וגם לא ניסיתי להחניף // סך הכול רציתי לטפטף טיפה / כי טיפה, עוד טיפה / עוד טיפה, עוד טיפה / תהיינה לים // לא רציתי לגלות / ולא ניסיתי לאחד / לא חיפשתי לגנות / וגם לא להתאגד / לא רציתי לחדש / לא ניסיתי להרוס / ולא חיפשתי לקדש / וגם לא להיות הבוס // סך הכול רציתי... // לא אמרתי להקריב / לא צעקתי "אחרי!" / לא חיפשתי להגיב / וגם לא יצאתי מכליי // סך הכול רציתי... // לא רציתי ללמד / ולא ניסיתי להטיף / לא חיפשתי לפקד / וגם לא להיות עדיף / ולא רציתי להכות / ולא ניסיתי להתקיף / לא חיפשתי לפתות / וגם לא ניסיתי להחניף / לא ניסיתי לגנות...

* הפעם לא אסיים בהברקה מתוך "אפעס" של ידידיה מאיר, אלא בציטוט מן הטור של אשתו סיוון רהב מאיר. לא כתבה סאטירית, אבל המציאות, לעתים, גרוטסקית יותר מכל סאטירה: "יום ראשון, שבע בערב, רחוב חזון אי"ש 5 בבני ברק, חדר המדרגות של בית הרב אהרון לייב שטיינמן. בחיוך מר אמרו שם השבוע שאין מה לעשות, כשהרב אלישיב בן ה-102 מאושפז, הדור הצעיר חייב להנהיג. הרב שטיינמן, נזכיר, בן 98."

אהוד: בניזרי, כמו אריה דרעי, הוא בן עדות המזרח, ולכן הוא חף מכל אשמה! – מה, אינך יודע זאת? ראה קורות מופללי צמרת ש"ס ואלפי חסידיהם החרדים לדבר אדוני יום-יום.
חבל שלא ראית את כותרת "הארץ" ביום שישי האחרון, בעמוד הראשון למעלה – שעסקה בחקירת מבקר המדינה את ראש הממשלה בפרשת "ביבי טורס" – וכל זאת כדי להשמיץ ולהחליש אותו ככל האפשר ערב נסיעתו לפגישה הקשה עם הנשיא אובמה. כשיש לך עיתונים כמו "הארץ" וגם מבקר מדינה תאב פרסומת ועיתוי – אתה כבר לא צריך אויבים חיצוניים.
בעיני חלק ניכר מהציבור הישראלי, בהם לצערי גם אחדים מידידיי – דויד גרוסמן הוא אורים ותומים – וכל אידיוטיזם מוסרי שבא ממנו נחשב לאמת צרופה. לדרגת עיוות מוסרי כזו של גרוסמן לא הגיע עדיין שום סופר עברי שרואה עצמו מועמד לפרס נובל ונוהג לשאת חן מוסרי בעיני הגויים, שכידוע הם כולם צדיקים גמורים.