מיצקביץ' – המשורר הלאומי הפולני
בעל הדם היהודי
במאמרו של משה גרנות על שוביניזם פולני, שכרות, שפיכות דמים ו... יענקל היהודי – "פן טדיאוש מאת אדם מיצקביץ', (חב"ע 721) מציין גרנות בצדק שהמחבר לא היה אנטישמי.
למצוא נימה אוהדת ליהודים אצל לאומן פולני זה נדיר, אבל ניתן להסביר את אהדתו של מיצקביץ' ליהודים בעובדה שדם יהודי זרם בעורקיו. אדם ברנרד מיצקביץ' (Adam Bernard Mickiewicz),‏ (24 בדצמבר 1798 – 26 בנובמבר 1855), סופר ומשורר, מגדולי אנשי הרוח של פולין. נחשב לאחד המשוררים המייצגים של התקופה הרומנטית של המאה ה-19, ולאחד מאנשי הספר שעוררו את הלאומיות הפולנית. מיצקביץ' נולד ליד העיר נבגרדק (היום בבלארוס), למשפחת אצילים. מוצא אימו היה במשפחה פרנקיסטית מומרת. כנראה שבכל זאת נותרו לאימו אי אילו רגשות יהודיים שהורישה לבנה.
בפואמה "פאן (אדון) תדיאוש" (PAN TADEUSZ) עיצב מיצ'קביץ' את דמותו של יענקל, הכליזמר היהודי, כדמות היפה והנאורה ביותר. גם יהודי וגם פטריוט פולני.
קטעים מתוך "נגינת הנגינות" (תרגום יוסף ליכטנבאום).

היו כמה צלצלנים,
אך נגן בפני יענקל איש לא העז פנים
(יענקל במשך החורף אי-שם התמהמה,
עד פתע במטה-הצבא הראשי יופיע).
שיר-מצעד ניצחון: עוד לא אבדה פולניה!...
מצעד דומברובסקי אל פולין! - והכל כף מחאו
והכל "צעד דומברובסקי!" קול אחד קראו.

המנגן גופו כאילו לשירתו תמה,
הוריד אצבעותיו ממוטות, שתי כפיו לרמה
הגביה, כובע שועלים על שכמו צנוח,
זקנו המורם התנופף בחשיבות לרוח,
בלחייו פרחו להפליא עיגולים אדומים,
בעיניו, המלאות השראה, ברק להט עלומים;
אך עת אל דומברובסקי השב הפנה עיניים,
הליטן בכפיו, פרץ דמעות מתחת לכפים.
"שר-צבא" – אמר – "זמן רב לך ליטא שלנו
חיכתה, זמן רב כחכות למשיח אנו
היהודים, על בואך נבאו זמרים באומה
זה כבר, על בואך בישר בשחק אות תעלומה,
חיה ולחום, הוי אתה..." ובדברו דמעו רעף;
היהודי התם כפולני המולדת אהב! [...]

שימו לב, "היהודי התם כפולני המולדת אהב!" היהודי-הכליזמר – יענקל, שר את ההימנון הפולני – "עוד לא אבדה פולניה". המנון פולניה, "מזורקת דוֹ‏מבּ‏רוֹ‏בסקי" (בפולנית: Mazurek Dąbrowskiego), הוא גירסה של השיר המקורי שנכתב על ידי יוזף ויביצקי בשנת 1797. השיר ידוע גם בשמו המקורי "שיר הלגיונות הפולנים באיטליה". או בשם "עוד לא אבדה פולניה" – מילותיו הראשונות של השיר. מטרתו המקורית של השיר הייתה לחזק את המורל בקרב החיילים הפולנים שנלחמו תחת פיקודו של יאן הנריק דומברובסקי עבור נפוליאון בונפרטה בכיבושו את איטליה. הרעיון המרכזי בשיר הוא שפולניה, אף על פי שאינה עצמאית, לא אבדה כל עוד הפולנים חיים ונלחמים בשמה. ההימנון אומץ רשמית על ידי הרפובליקה השנייה של פולניה בשנת 1926 ומעמדו של ההמנון מעוגן בחוקת פולניה, כמו גם הדגל והסמל. יש הטוענים שיש לו גם השפעה על "התקווה" בשורה "עוד לא אבדה תקוותנו".
בניגוד לרומנטיקה של מיצקביץ בה כליזמר יהודי הוא פטריוט פולני, עם התגברות האנטישמיות הפולנית נהגו היהודים להגיב בצורה שונה למילות הפתיחה של השיר: כאשר שרו הפולנים: Jeszcze Polska nie zginęła, "פולניה עוד לא אבדה", היהודים דוברי הפולנית אמרו מיד: Ale zginąć musi "אבל היא חייבת ליפול!..." ואילו דוברי האידיש אמרו מיד: "פולניה עוד לא אבדה"? – "אוי וויי זמיר..."
בכל מקרה אני מאחל לשכני פאן קנטורוביץ בן ה-95 בריאות טובה ואריכות ימים. שכני יליד פולניה, פאן (מר) קנטורוביץ, יודע מילדותו בע"פ את "פאן טדיאוש" ובייחוד את הפתיחה של היצירה החכמה והנכונה תמיד: "ליטא מולדתי, את כמו הבריאות, מרגישים בך רק כשאת חסרה..."

2. הגזענות המתנשאת של מארק אדלמן
ברצנזיה לכבוד הוצאת הספר, "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", מאת ויטולד ברש וקשישטוף בורנטקו. מפולנית: מיכאל הנדלזלץ. הוצאת ידיעות ספרים – דניאל בלטמן "מארק אדלמן: לוחם, מהפכן, אדם", "הארץ" ספרים, 29.2.12, מעלה פרופסור דניאל בלטמן את דמותו של אדלמן כדמות מופת.
בדיוק כיענקל הכליזמר ביצירתו של מיצקביץ' גם מארק אדלמן ראה את פולניה כמולדת. אדלמן היה איש הבונד שלקח חלק במרד גטו ורשה. ה"בּוּנְד" (יידיש: "הברית") הוא כינויה של "מפלגת הפועלים היהודיים של רוסיה, פולין וליטא" (ביידיש: "אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין רוסלאַנד, ליטע און פּוילן"). הבונד נוסד בווילנה ב-1897, בדיוק בשנה בה נוסדה ההסתדרות הציונית. ההוגה המרקסיסט פלכנוב הגדיר את הבונדיסטים "ציונים שנתקפו במחלת ים..." אבל לאמיתו של דבר הבונדיסטים היו אנטי-ציונים ולחמו בתוקף נגד הציונות. מפלגת הבונד היתה בעלת משקל מכריע בציבוריות היהודית במזרח אירופה לפני מלחמת העולם השנייה והיא נעלמה לחלוטין לאחר השואה עם השמדת יהודי אירופה.
בניגוד לחבריו למרד, אדלמן נשאר נאמן להשקפתו הבונדיסטית האנטי-ציונית ונשאר בפולניה. הוא למד רפואה ועבד כקרדיולוג. בעקבות המסע האנטישמי שניהל הממשל הפולני ב-1968 הוא סולק מעבודתו בבית החולים. ב-1970, כרוב היהודים שעוד חיו אז בפולניה, עזבו אשתו ובניו את פולניה והיגרו לצרפת. הוא סיפר כי לא סבל את המחשבה שאשתו, רופאת ילדים במקצועה, סובלת התנכלויות בעבודתה, ואת ילדיו לא יקבלו לאוניברסיטה כי הם יהודים. מבחינה זו קל היה לו יותר שהם עזבו. אבל הוא בחר להישאר, כי "פולניה עבורו היא המולדת!"
נאמנותו של אדלמן לפולניה היא נאמנות העולה על נאמנות כלבית. כלב אינו נאמן למי שמכה אותו. נאמנותו של אדלמן דומה יותר לסינדרום האישה המוכה. לאמיתו של דבר אדלמן נשאר בפולניה כדי להראות שהאידיאולוגיה הבונדיסטית האנטי-ציונית שלו עדיין תקפה וקיימת.
אדלמן המשיך תמיד את התנגדותו החריפה לציונות, והשמיע דברים נוקבים נגד מדיניותה של ישראל ונגד אופייה של החברה היהודית שנבנתה בה. הוא טען כי ישראל לעולם לא תהיה ואינה מסוגלת להיות המשכו של העם היהודי שחי במזרח אירופה. זהו ציבור של יהודים שהגיע מתרבויות שונות, שחי באזור שיש בו דומיננטיות מובהקת לתרבות אחת, המזרחית. ישראל לתפישתו תהיה פעם מדינה יהודית-ערבית: מה לזה ולתרבות של העם היהודי שחי בפולין?
אדלמן ראה את תפקיד היהודים בשילוב בעמים בהם הם חיים, ולהיות תמיד לצד החלשים. היהודים צריכים להיאבק לא למען עצמם אלא למען החלשים בפולניה. נראה שזה הדבר האחרון שהפולנים היו רוצים.
כמה התנשאות גזענית יש בדבריו של אדלמן. בפולניה. הוא, אדלמן, לבדו, ישמור על התרבות היהודית של יהודי פולין ואילו בארץ ישראל התרבות של יהודי פולניה תהפוך לתרבות ערבית...
בשביל אדלמן התקווה היהודית: "עוד לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים," היא תקוות שווא של אובדן תרבות יהודית והפיכתה לתרבות ערבית... לדידו התקווה היא: "עוד לא אבדה פולניה..."
במקום להכות על חטא מדיניותו האנטי-ציונית של הבונד שהביאה לכך שמאות אלפי יהודים שיכולים היו לעלות לארץ נשארו בפולניה וניספו בשואה. (במשפחתי נספו כל הבונדיסטים והאגודאים, וניצלו הציונים) המשיך כל השנים אדלמן בהכפשת הציונות ומדינת היהודים.
שכני פאן קנטורוביץ ניהל שנים רבות מאבק להשבת רכושו בפולניה, מאבק ללא הצלחה. בשביל פאן קנטורוביץ פולניה כבר אבודה וכך גם רכושו. פולניה מעולם לא לקחה על עצמה אחריות על חלקה ברצח היהודים, בגירושם לאחר המלחמה, ובייחוד על שוד רכושם.
בכתיבה על אדלמן בולטת השנאה העצמית המפעפעת אצל פרופ' בלטמן (ראש המכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית). בשביל פרופ' בלטמן אהבת פולניה ושנאת ישראל הם דגל. "המסר של מארק אדלמן הוא אקטואלי יותר מאי פעם," הוא כותב. בשביל בלטמן המסר הפולני הוא הומניסטי ואילו המסר היהודי-הציוני הוא נאצי: "שוביניזם לאומי ברוטאלי, שנאת זרים בוטה והפרדה גזעית אלימה, בה תלמידים נשלחים על ידי שר החינוך לסיורי מורשת בחברון ונפגשים עם כוהני ומקדשי אדמה, גזע ומרחב מחיה." הלאה ישראל והציונות! תחי פולניה! "פולניה עוד לא אבדה"!