על ספרו של פוצ'ו (ישראל ויסלר)
"זאת שכולם יודעים"
גוונים, 2007, 267 ע'

[אהוד, תרשה לי להיעלב, כמו עדינה בראל – גם אני כתבתי רשימה על הספר של פוצ'ו, וכמוה גם אני מצרף אותה בזה, אולי תרענן את הזיכרון של פוצ'ו ושל הקוראים. הרשימה ראתה אור ב"חדשות בן עזר", גיליון 261, 16.7.2007].

לדעת א. ברגסון, הפילוסוף היהודי-צרפתי, מצויים באדם שני כוחות עיקריים – הגשמי, המיכני, האוטומטי – מצד אחד, והרוחני, הגמיש – מצד שני. החברה האנושית מצפה כי האדם יהיה תמיד רוחני וגמיש; אך יש שהמיכני מתגבר, ואז שולט באדם פיזור הנפש, שגורם לו להיכשל כישלון שמעורר צחוק. אם משום פיזור הנפש, האדם איננו שם לב, למשל, לקליפת בננה על המדרכה, והוא מחליק עליה ונופל – זה עשוי לעורר צחוק – כאילו הסובבים אותו אומרים בליבם: הרי אתה אדם, לא אוטומט, מדוע אינך שם לב? מדוע אינך מתאים את צעדיך על פי הנסיבות? (ראו א. ברגסון, הצחוק, תרגם י' לוי, ראובן מס, תשכ"ב, ע' 11-47).
כדי לאייר את הטענה הנכוחה של ברגסון, אביא כאן בדיחה ישנה, אך לדעתי, הולמת את הטענה: מורה ללשון מתעלס עם העוזרת תחת גרם המעלות. אישתו מגיעה הביתה ותופסת אותם בשעת מעשה. האישה: "יוסף, אני ממש מופתעת!" – המורה ללשון: "לא יקירתי, את נדהמת, אנחנו המופתעים!"
המורה ללשון הוא "אוטומט", חסר כל גמישות – גם במעמד כל כך מביך שיכול להיות גורלי לגבי המשך חייו – הוא לא משתנה – הוא ממשיך להיות מה שהוא – מורה ללשון המתקן שגיאות.
ומההקדמה הקצרה הזאת אעבור לאחד הערוצים של הצחוק: אנחנו צוחקים על טיפשים ועל שלומיאלים הנכשלים כל פעם מחדש ואינם לומדים לקח. לא רק שמחה לאיד יש כאן, אלא גם אותה אזהרה פנימית, רוחנית, שבאדם מפני האוטומטיות. כביכול, אנחנו שומעים קול פנימי האומר לנו: תסתכל על השלומיאל הזה, החוזר על שגיאותיו ואיננו לומד לקח, כי הוא לא רכש את התכונה האנושית החשובה – רוחניות וגמישות. צחוקנו אף מתגבר כאשר השלומיאל מדבר בקול ראשון, כי כביכול יש "עדות בדוקה" שהדברים שאנחנו היינו נזהרים כמו מאש – אמנם קרו בעלילוּת לביש-גדא הנדון.
זה כנראה, סוד קסמו של הספר "זאת שכולם יודעים" – מסופר בו בגוף ראשון על עיתונאי ששם העט שלו הוא ל' בזק (שמו המלא – בזק ליכטנשטיין), שנופל לכל מהמורה אפשרית לאורך כל הסיפור, ורק בנס הוא יוצא מהן בשלום פחות או יותר. הוא מנסה כל מיני עסקים כושלים, וכל נוֹכֵל מצליח להפיל אותו בפח: הוא נושא אישה ראשונה, שמסתבר בדיעבד שהיא גדולה ממנו ב-15 (או 25) שנה, אישה שנייה נישאת לו לאחר שהיא כבר נושאת ברחמה תינוק של מי שאמור להיות הגיבור הראשי בספר – ד"ר דניאל (דיני) חרובי, ונרמז שהיא גם שוכבת עם חננאל אחיו הבכור של בזק, האח שכל חייו דירבן אותו למעשים נואלים. כל חדל אישים מצליח לשכנע אותו לפתוח מפעלים הזויים, כמו בית מלון בירוחם, סרטים חסרי שחר וכד'; זונה מצליחה לסחוט ממנו כספים בטענה של "הלוואה", ומשכנעת אותו לכתוב עבורה ספר הדרכה לזונה מתחילה, כשכל הקרדיט נאסף על ידה; מנחם חרובי, אחיו הממולח והרמאי של ד"ר דניאל חרובי, גורם לכך שבזק יפסיד גם את כספה של אליזה, פילגשו של אחיו.

"עורך הספר" (מן הסתם – פוצ'ו בעצמו) מעיר הערה בעמוד הקרדיטים שאין "שום דמיון או קירבה בין המספר, העיתונאי הטמבל ל. בזק, ובין המחבר התמים," אך לאחר שפע של אירועים שלומיאליים – הקורא בהחלט עשוי לשכוח הערה זאת – אם בכלל טרח לקרוא אותה.
בזק מתכוון לכתוב את תולדות חייו של ד"ר דניאל חרובי, שהיה עורך עיתון מאוד נערץ, אך נפטר במיטתה של פילגשו, עימה נפגש בחשאי מזה שלושים שנה. בזק נקרא להעביר את הגופה מהמיטה הנ"ל אל מיטתה של זוגתו החוקית, אלקה, להלביש אותו פיז'מה ולהניח את השיניים התותבות בכוס, כדי שאיש לא יידע מה היו נסיבות מותו האמיתיות. בסצינה הזויה ומשעשעת זאת מתחיל הספר.
בגב העטיפה של הספר כתוב שמדובר ברומן מפתח, ובאמת מפתה מאוד לזהות את ד"ר דניאל חרובי עם עורך עיתון משכיל ונערץ, שביקר בהודו כמוהו וכתב משם רפורטז'ות. בזק מתכוון לכתוב על אישיות זאת את ספרו, אלא שלמעשה, הוא כותב את תולדותיו הוא ואת תולדותיה של אליזה פילגשו של חרובי, שמתוודה על כל המאהבים שהיו לה מהגימנסיה בגרמניה, דרך האוניברסיטה ועד לארץ ישראל. אליזה טורחת לפרט שמות (אהרון, פליכס, דייוויד – עמו היא מתחתנת – מרצה באוניברסיטה, חיים החשמלאי, אברהם הכימאי, סרג'נט בריטי, קצין יווני, דניאל חרובי – לו היא משתדלת מאוד, ללא הצלחה, להיות נאמנה – חייל סדיר ברכבת ישראל, סטודנט מתאגרף ואימפוטנט, מלח מהבר, ד"ר האוזר – רשימה חלקית!) – היא טורחת לפרט מצבים, מקומות, וגם מוזרויות, כגון התעלסות בשלישייה, התעלסות כשהאהוב מציץ מחריר בארון הבגדים וכו'.
הכיבושים הרבים של אליזה מעומתים עם חוסר האונים של בזק בענייני נשים: הגם שהוא חובב מין מושבע, הוא איננו מצליח לשכנע אפילו את אישתו לשכב עימו, ורק יצאניות נענות לו לאחר שהן סוחטות ממנו כסף וגונבות ממנו את יצירתו. העימות הזה בין קורות הזקנה הנמרצת, ובין קורותיו של הצעיר השלומיאל – משעשע ומבדר.
בסוף הספר מתוארת קומדיה שלימה של טעויות, שלא אביא כאן את פרטיה כדי לא לפגום בהנאת הקורא. התסבוכת השלומיאלית שמצליח בזק לשקוע אל תוכה חושפת את ממדי הגיחוך של הווייתו, כאשר אפילו אליזה, חובבת המין הזקנה, איננה מוכנה להתעלס עימו, למרות שעמל קשות על תכנית הכיבוש.
הספר משעשע למדיי, ויש מקומות שהקורא מחייך לעצמו תוך כדי קריאה, כגון כאשר דניאל חרובי מודיע לירדנה כבדת השדיים, המזמינה אותו להיכנס עמה לאמבטיה – "לא, תודה, כבר התרחצתי." (ע' 174); או כאשר בזק מתאר זונה מתל ברוך החושפת רק שד אחד, ומסתירה את השני מתוך צניעות (ע' 237; ראו גם ע' 239-241, 243-245 ועוד).
יש בספר גם סדרה של ציטוטים מתוך ספריו של ישראל ויסלר, "אהבה בליל הפשפשים" (ע' 149), "20 אחרי 10" (277), "אחריי במדבר" (ע' 323-324, 341) בציון עמודים המתארים באור מגוחך את בזק העיתונאי הביש-גדא. אני מכיר רק את הספר הראשון, וקשה לי להתחייב לגבי השאר. לשם איזון מוזכר עוד גיבור (דיוויד) המופיע בספרו של משה שמיר "הוא הלך בשדות". ברור, שלמרות מראית העין הרצינית (ציטוט ספרותי מפורט!) הסופר משתעשע עם הקורא וקצת מתעלל בו.
וכעת הגיע תור "הטענות": לטעמי יש גודש רב מדי, ודי תבניתי, של תיאור כישלונותיו של בזק, של תיאור כיבושיה המיניים של אליזה, ושל סצינות הקינאה של ד"ר דניאל חרובי. צמצום בכגון אלה היה בוודאי מועיל לרתק את הקורא לספר. לעיתים נוקט הסופר בגוזמאות, שיותר משהן מצחיקות – הן מביכות (ע' 78, 207, 219 ועוד). לא רוויתי נחת גם ממיחזור אנקדוטות, כגון זו המתארת את סימה, אישתו של בזק, הממררת את חייו שיביא הביתה תפוחים, וכשהוא סוף סוף מצליח במשימה, היא מודיעה לו שבעצם רצתה אגסים (ע' 37-46) או הסיפור, בו חננאל, אחיו הפלילי של בזק, המציע לו למצוץ את המים הצואים הנוזלים מפינות משאית האשפה, במקום המים הקרים שמטפטפים ממשאית הקרח (ע' 147).
בספר יש סדרה ארוכה של שגיאות לשון "צבריות", כגון – "הכסף שלך שווה פי שש" (ע' 92), "שני שליש" (ע' 200), "אחיך התחלק עם האופנוע על כתם שמן" (ע' 272), "העלנו" (במקום העלינו – ע' 246), "מכנסיו מונחות" (ע' 265), "הרבתי" (במקום הרביתי - ע' 282), "משקפיים שחורות" (ע' 303), "שלושת כורסאות הפלסטיק" (ע' 324) ועוד. ציינתי שאלו שגיאות "צבריות", ואינני מעריך שהן מכוונות. אם טעיתי, והן כן מכוונות – צר לי לציין שאינני מבין את הסיבה.
הספר איננו מושלם, והבנתי שהמחבר גם לא התכוון לכך. הוא התכוון להעניק לקורא בידור והנאה ובזה הוא הצליח ללא ספק, כי הספרות, למרות "האיזמים" הפלצניים של החוקרים והמבקרים האקדמיים, בנויה בעיקר על רכילות טובה, ומן המין הזה יש בשפע בספר, ולקורא ירווח.