ברחוב אלחריזי בתל אביב עד ה-17.3!
בבית האמנים ברחוב אלחריזי 9 בתל אביב מוצגת תערוכה לא גדולה בכמות אבל מרתקת –"עבודות ראשונות ואחרונות" של הציירת הישישה רות שלוס. האוצרת היא אירית לוין. מאחר שהתערוכה נפתחה ב-23.2 והיא נסגרת כבר ב-17.3 – אנחנו ממליצים למהר לראותה בטרם תרד.
בתערוכה מוקרן גם סרטו הדוקומנטארי המעולה של פטר דודציק משנת 2008 – "לצייר נגד הזרם", החיים והיצירה של רות שלוס. אי אפשר להתייחס לתערוכה מבלי לראות את הסרט ובו שלל עבודות של שלוס מתקופות שונות בחייה, דברים שאמרה, והביוגראפיה שלה.
כדי להבין את יצירתה כדאי לצטט מהדברים שכותבת על אודותיה האוצרת אירית לוין בדף הנלווה לתערוכה:
"מאז ראשית דרכה האמנותית מעוגנות יצירותיה של רות שלוס בלב ההווייה הישראלית הקולקטיבית. מתוך עמדה חברתית ופוליטית בלתי מתפשרת הן מיטיבות לחשוף דווקא אותם רבדים שלרוב מעדיפים להתעלם מהם, ומתמקדות בעיקר בגילויים השונים של העוול החברתי והפוליטי. במשך עשרות שנים משמיעה שלוס בעקביות את קולה האמיץ, הבודד, נענית תמיד רק לצו ליבה ומצפונה. עומק ההתבוננות האנושית ויכולת הרישום הווירטואוזית שלה אילצו את החברה הישראלית להביט שוב ושוב בדמויות של מובטלים נשים ופועלים קשי יום, בנופים של הזנחה ועוני, וכמובן בתוצאות של המלחמות והכיבוש. כל אלה נעשו עם הזמן לסמל של עבודותיה.
"התצוגה בבית-האמנים היא פרי תקופת עבודתה האחרונה, לפני שחדלה לצייר עקב גילה המבוגר: ציורי פָּנים, שבהם קו נאגר [נארג?] לקו וטווה רשת של קורים שיש להם חיים משל עצמם. כדרכה, גם כאן יוצרת רות שלוס באמירה גלויה, ממבט אינטימי מפוכח ונועז. עבודות התקריב הללו – הקירבה שלה אל עצמה, הקבלה השקטה של המציאות וההשלמה עם הזמן שחלף ועם אותותיו – יוצרות מארג שבו החוץ והפְּנים מקבלים מימד מטאפיזי."
אביה של רות שלוס היה חייל בצבא הגרמני הקיסרי במלחמת העולם הראשונה, זכה בעיטור הצטיינות, היה כלוא שנתיים במחנה שבויים אצל הצרפתים, וכאשר צמחה התנועה הנאצית למימדים מבהילים בראשית שנות השלושים – הוא התקשה, בתור פטריוט גרמני, להבין זאת. אבל כאשר החלו ההתנכלויות לקח את משפחתו עימו לארץ ישראל, לכפר שמריהו, והקים לול תרנגולות גדול לפרנסתם.
רות שלוס ה"ייקית" המובהקת מספרת כל זאת בראיון המוקלט עימה בסרטו של דודציק. לאחר עלותה ארצה היתה קומוניסטית נלהבת והשקפת עולמה עיצבה את דרכה האמנותית; גם לאחר שהתאכזבה מסטאלין, נותר בה היסוד הקומוניסטי. היא למעשה חוזרת באופן אירוני על גורל אביה. הוא בתמימותו לא הבין את הנאצים. היא בתמימותה אינה מבינה איך הישראלים יכולים להיות כל כך אכזריים כלפי הערבים, שעליהם אין לה שום ביקורת! – וכשהיא מדברת על ציוריה, או על ישראל, הכול בא מנקודת מבט קומוניסטית צרופה, שרואה את כל האשם בנו, ואינה מבינה מדוע אנחנו מתייחסים ברשעות לערבים!? – אותה נאיביות "ייקית" של אביה, רק שהוא הסיק מסקנות ועלה עם משפחתו ארצה, ואילו רות שלוס דומה שטרם עלתה ארצה וטרם הבינה את העולם שבו אנחנו, ישראל, חיים בצל האיומים הפלסטיניים והערביים למיניהם.
הנאיביות ה"ייקית" הפוליטית הזו, באקצנט הגרמני שלה, אינה פוגמת, למרבה המזל, באיכות המרתקת של ציוריה. מגיע לה צל"ש על כך שלא נכנעה לאופנות וציירה את מה שהיא הרגישה וראתה במשך כל השנים בסגנונה הייחודי ומבלי להיסחף אחר אופנות. לכן התערוכה והסרט מרתקים כל כך, הגם שאתה לא מסכים עם השקפת עולמה של הציירת הקשישה.