על "שבע אימהות – הנשים הגדולות של התנ"ך"
מאת יוכי ברנדס
כנרת-זמורה-ביתן, 2010, 381 עמ'
המסורת מספרת על ארבע אימהות – שרה, רבקה, רחל ולאה, ואילו יוכי ברנדס מרוממת בהתרסה שבע אימהות אחרות: אימו של מואב, תמר, מרים, בת פרעה, רות, מיכל ואסתר. היא אינה אוהבת את שרה המתנכלת להגר, את רבקה המעדיפה בנה האחד על פני בנה השני, וגם מרחל ולאה אינה רווה נחת, בעיקר משום הפאסיביות שלהן עד רגע הפרידה מאביהן הנצלן.
לכאורה, נראית הבחירה של יוכי ברנדס באימו של מואב (היא בתו של לוט) מאוד תמוהה – התנ"ך אפילו אינו נוקב בשמה, והמעשה שלה – להשקות את אביה יין ולשכב עימו – נחשב על פי חוקי התורה בפרט, וכללי עמי התרבות בכלל, לגילוי עריות חמור. יש רגליים לחשד שמי שכתב סיפור זה התכוון ללעוג למוצאם של המואבים ושל בני עמון (צאצאיה של בתו השנייה של לוט מאותו גילוי עריות); אלא שהמחברת רואה במעשה שלה אקט של נקמה באביה שהיה מוכן להקריב את בנותיו למתעללים, תושבי סדום, שרצו לשכב עם אורחיו של לוט. הסיפור הזה חושף נורמה מזעזעת, לפיה אב רואה לנכון להקריב את בנותיו, רק לא את עצמו או את אורחיו. בסיפור דומה – סיפור פילגש בגבעה בעל מקריב את פילגשו כדי שאנשי העיר לא יפגעו בו.
מדוע יוכי ברנדס רואה באימו של מואב אישה גדולה? כיוון שלפי דעתה היא נקמה במעשה זה באביה חסר המצפון שהיה מוכן להפקירה. רעיון יפה, אלא שאין אפילו קמצוץ של רמז על כך במקרא – שם מתואר במדויק המניע שלה לשכב עם אביה: "ותאמר הבכירה אל הצעירה, אבינו זקן, ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ, לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע" (בראשית, י"ט 32-31). עוד נימוק למחברת כדי להסביר את חיבתה לבת זאת: היא סבתא רבתא של דוד המלך – לולא המעשה שלה לא היה נולד דוד, לא היתה קמה מלכות ישראל, ואולי לא היה נוצר העם היהודי.
תמר, אלמנתם של ער ואונן בני יהודה, גונבת בעורמה זרע מאבי בעליה המתים, וזה נחשב לה בספר שלפנינו למעשה מחושב ואמיץ, שאילו עשתה זאת לשֵלָה (הבן השלישי של יהודה), היה מקום לחשוד בה שהיא משקרת, ויהודה היה מעלה אותה על המוקד כמי שהרה לזנונים. היא מפתה את יהודה בהתחפשה לזונה, ביודעה שגבר בודד, רחוק ממקום יישובו הקבוע (עלה לגזוז את צאנו) קל לשדל למשכב. היא דורשת ממנו עירבון, ובאמצעותו היא ניצלת ממוות, ממשיכה את הריונה ויולדת תאומים – פרץ וזרח. המחברת מעירה שהתנ"ך אינו מפרגן לנשים תשוקה מינית לשמה – אשת פוטיפר, למשל, או האישה הזרה מספר משלי המפתה את הנער לשכב עימה – הן נשים רעות בעיני הכותבים; אבל התנ"ך כן "מרשה" לנשים ליזום סקס כשמדובר בכוונה ללדת ילדים – כך הדבר אמור לגבי תמר, וכך לגבי רות המואבייה.
מרים, אחות אהרן ומשה, היא, לדעת המחברת, נביאה שוות ערך למשה, אבל התנ"ך הוא ספר גברי שנכתב למען גברים (מה שנכון!) – ולכן הוצנע מפעלה ומעמדה שהיו ראויים לה. מעשה ההצלה של מרים את אחיה התינוק שהופקר בתיבה ביאור, מעיד על דאגה, על אהבה, על אומץ ועל תבונה. המעשה שלה הציל את מתווה דרכו של עם ישראל, וגם על זה יש לשבח אותה. בהמשך היא מוזכרת כנביאה המנצחת על שירת נשים ועל מחולותיהן לאחר ההצלה על הים (כאן ההזדמנות של המחברת להתעמת עם הדרת הנשים בעולם החרדי, זה הרואה בקולן של נשים – ערווה). עוד שני איזכורים משמעותיים למרים בתורה – אחד המתאר אותה כקנאית וכרכלנית ("ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אישה כושית לקח. ויאמרו, הרק במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר...") – והשני – המזכיר את מותה (שם, כ' 1). המחברת סבורה, שלולא האוריינטציה הגברית של התנ"ך – הייתה מרים זוכה לסקירה הרבה יותר רחבה.
בת פרעה, איננה מוזכרת בספר שמות בשמה, אבל היא עושה מעשה רב בכך שהיא מורדת בצו הנורא של אביה המבקש להטביע ביאור את הזכרים הנולדים לבני ישראל. היא חומלת על התינוק בתיבה, למרות שהיא יודעת שהוא עברי. במרד הזה באביה היא דומה לרחל ולאה המוכנות לברוח יחד עם יעקב מאביהן הנצלן; היא דומה למיכל המצילה את דויד למרות צו אביה, ולרות, אשר נוטשת את הוריה ואת מולדתה מאהבתה את חמותה. המעשה של בת פרעה הציל את משה שנתן לישראל את התורה והפך אותו לעם בעל צביון לאומי ותרבותי.
רות זוכה להמון סימפתיה מצד המחברת משום שהיא כולה מסירות ואהבה. המחברת מזכירה את כל מנהיגי ישראל שהתחתנו עם נוכריות (יהודה, יוסף, דוד, שלמה וכו') , מבלי שמישהו גייר אותן, שהרי באמת התנ"ך לא מכיר טקס זה. המחברת מתארת את התכנון והתחכום של נעמי ושל תמר כדי להשיג גבר שיגאל אותה ויביא לה היריון. הן מנצלות את הקסם הנשי של רות הצעירה ומנתבות את בועז לנישואין המיוחלים בדרך נועזת למדיי (תמר שוכבת מבושמת למרגלותיו של בועז, והמחברת מרמזת שלמילה 'מרגלות' יש גם משמעות אחרת...). בועז זוכה בפרק זה לשבחים רבים, והוא באמת אחד הגיבורים הזכרים היחידים בספרה של ברנדס הזוכה לשבח זה, כי לדעתה (המופגנת!) הגברים הם מיגדר חסר אינטואיציה, אטום, הלום יצרים, חסר המעלות שנתברכו בהן רק הנשים. בכך חוזרת המחברת על התיזה שהורחבה בצורה בוטה ביותר באחד מספריה הקודמים – "וידוי" (2006).
מיכל היא האישה היחידה במקרא שנאמר עליה שהיא אוהבת גבר. אהבה היא לא נושא רלוונטי לגבי גיבורות המקרא, שהרי אבותיהן של הנשים בימים ההם יכלו להשיאן למי שיחפצו, או למי שישלם הכי הרבה מוהר. והנה, הנסיכה, בתו של שאול, מעיזה לאהוב, והיא כנראה גם דאגה שדבר אהבתה יגיע לאוזניו של אביה. שאול מתלהב להיענות לרצונה של בתו, לא משום אהבתו אליה, אלא משום שהוא מאמין שהוא יוכל לגרום למותו של דויד. שאול דורש כמוהר מאה עורלות לפלשתים, ודויד מביא לו מאתיים. עבור דויד מיכל איננה אלא סולם לעלות במדרגות השררה.
בהמשך שאול מבקש להמית את דויד, ומיכל מצילה אותו בניגוד לצו מפורש של אביה. היא משקרת לו שהיא נאלצה להציל אותו משום שאיים עליה. לימים מבינה מיכל שאהבתה היא חד-צדדית, והאהבה הזאת שלה הופכת לבוז למלך המשפיל את עצמו לעיני פחותי העם בכרכרו לפני ארון ה'. המחברת מביאה את שירה של נעמי שמר "למה צחקה מיכל", ואת שירה של רחל "מיכל", ומעדיפה את שירה של רחל על פני זה של נעמי שמר, משום שלדעתה נעמי שמר החמיצה את העיקר בעימות הזה שבין דויד למיכל. לדעתה של ברנדס, טוב עושה מערכת החינוך שאינה מלמדת את שמואל ב' כ"א, שם מסופר איך מצליח דויד בנכלוליו להשמיד את כל זרע שאול, וביניהם את חמשת בני מירב, שכנראה גודלו על ידי מיכל. רק את מפיבושת בן יהונתן הוא איננו הורג, ולא משום השבועה שנשבע ליהונתן, אלא משום שהיה נכה רגליים, ובשל מומו זה הוא לא יוכל לטעון לכתר.
אסתר מופיעה בתחילת המגילה כבובת ברבי חסרת אישיות – היא עושה מה שאומרים לה (מרדכי וסריסי המלך), אבל אחר כך היא מתגלה כחכמה ואסרטיבית – היא פוקדת על מרדכי ועל העם לצום, ואחר כך מתמרנת את המלך ואת המן לאחר שהבינה את חולשותיהם – החולשה של אחשורוש – קנאה בענייני נשים, ושל המן – הרדיפה אחר כבוד. היא מצליחה לנצל את החולשות האלו, וכך מצילה את עם ישראל. לדעת המחברת, אסתר היתה חכמה גם קודם, אבל השלטון הגברי מחייב את הנשים להצניע את תכונותיהן הטובות. ברנדס סבורה שאסתר יותר חכמה אפילו משלמה.
הספר "שבע אימהות" מתאר את התנ"ך כיצירה גברית, אשר במזל הסתננו לתוכה גם קצת סיפורי נשים, המוכיחים שהן יותר אינטואיטיביות ויותר חכמות מהגברים, אך עליהן להצניע תכונות אלו ולתמרן בעולם המדכא של הגברים כדי לשרוד בו.
הספר כתוב בכישרון, ולפעמים הוא אפילו מרתק. הפריעה לי האג'נדה הפמיניסטית הבוטה שנקוטה אצל יוכי ברנגס בספר זה ובספריה הקודמים. ספרות יפה שמאחוריה הצהרה, הופכת, למרות הכישרון המוכח, לכרזה חד-ממדית.