בשידורי התקשורת במהלך סוף השבוע האלים בדרום, נשמעו תושבי הדרום ומנהיגיהם שהתראיינו, כאזרחים חסונים, בעלי מוראל גבוה, מעודדים את צה"ל ואת הממשלה לפעול ככל שיידרש, על אף הסבל שנגרם להם.
לפני שנים אחדות, בשידורים דומים, עלה קול אחר, מצד אותם תושבים ואותם מנהיגים – תלונות על תחושה של ברווזים במטווח, של חוסר הגנה, של אוזלת יד, של הפקרה; אפילו של "אזרחים סוג ב'" בשל היותם תושבי הפריפריה.
הקסאמים הם אותם קסאמים. מה נשתנה? מה הגורם לשינוי הטון?
בין האזרח למדינה קיים חוזה בלתי כתוב, המבוסס על הדדיות. האזרח משרת בצה"ל ומוכן לסכן את חייו ואת שלמות גופו ונפשו למען הגנת המדינה. הוא מחנך את ילדיו לשרת בצה"ל. הוא משלם מיסים מפרי עמלו למען המדינה. המדינה, מצידה, מחויבת כלפיו. המחויבות היא בתחומים רבים. אני מאמין גדול ברעיון מדינת הרווחה ובמחויבות משמעותית של המדינה לאזרחיה. אולם גם על פי הגישות הקיצוניות ביותר של מדינה מינימליסטית, ברור שהמחויבות הבסיסית של המדינה לאזרחיה, היא הביטחון. למדינה מונופול מוחלט על הנשק ואמצעי הלחימה ועל הפעלת הכוח, ותפקידה לספק ביטחון לאזרחים. האזרח מודע לכך שלא תמיד המדינה תצליח, שגם לאויב יש כוח ויכולת ויהיו לו הצלחות. אולם אין הוא מוכן להשלים עם העדר מאמץ של המדינה להגן עליו.
בשנים שקדמו למבצע "עופרת יצוקה" ובמיוחד בשלוש השנים וחצי שבין ההתנתקות למבצע, הבליגה ישראל על הפיכת רבבות אזרחיה בדרום – יעד לפשע מתמשך נגד האנושות; ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית. בחוסר התגובה, הפנתה המדינה עורף לאזרחיה ויצרה בקרבם תחושות קשות מאוד של ניכור, תסכול, השפלה וייאוש. במבצע "עופרת יצוקה" גילו אותם תושבים יכולת עמידה מפוארת – הם זקפו את גבם לנוכח התנערות הממשלה וצה"ל, שחזרו למלא את תפקידם. המבצע לא היה מושלם, ההרתעה לא שוקמה במלואה – עובדה, הירי לא חדל לגמרי. אולם המצב השתנה באופן משמעותי לעומת המצב שקדם למבצע.
תושבי הדרום עוברים ימים קשים, אולם הם נכונים לקושי, כאשר הם רואים שהמדינה נחלצת למלחמת בטרור. כאשר צה"ל מקפד ראשם של רבי מרצחים, כפי שעשה בליל שבת, הם מוכנים לשלם את המחיר ולספוג ירי טילים במשך מספר ימים. הם נכונים לכך, כאשר צה"ל מגיב בחומרה וגובה מחיר כבד מהאויב. הם נכונים לכך כאשר צה"ל מוכיח את עצמו גם בצד ההגנתי – ב"כיפת ברזל". כאשר המדינה מממשת את זכות ההגנה העצמית, היא מממשת את חובתה היסודית לאזרחיה. זאת משמעותה של ריבונות.
על רקע אירועי הימים האחרונים בדרום, ראוי לבחון את הביקורת שנמתחה על ראש הממשלה, בגין אזכור השואה בנאומו בוועידת איפא"ק. איך יכול נתניהו להשוות את ישראל הריבונית והחזקה לגטו ולאושוויץ? טענו המבקרים. הביקורת הזאת נגועה ביותר מקורטוב של דמגוגיה – הרי ההשוואה של נתניהו בין ישראל לבין היהודים בשואה לא הציגה זהות בין הסיטואציות, אלא בדיוק להיפך, את ההבדל המכריע בין הסיטואציות. ההבדל הוא הריבונות היהודית במדינה עצמאית חזקה במולדת.
המשמעות של הריבונות הזאת, היא שהיהודים לא יהיו עוד חסרי מגן, אלא אזרחים במדינה האחראית על ביטחונם. כמדינה ריבונית, ישראל נחושה לא לאפשר לאויב האיראני להתחמש בנשק להשמדה המונית ובאותה מידה היא נחושה לא לאפשר לטרור הפלשתינאי לזרוע מוות והרס בקרב אזרחיה. זאת חובתה של המדינה לאזרחיה. זאת משמעותה של ריבונות.
2. בחזרה למשבצת ה"טפטוף"
בשעה 1:00 נכנסה לתוקפה הפסקת האש. עד השעה 2:00 כבר נפלו שני קסאמים בשטח ישראל. מיד החלו הפרשנויות אודות הזמן הלוקח למידע לזלוג לדרגי הביצוע. אך גם למחרת בצהרים, נורו ששה פצמ"רים לעבר יישובי המועצה האזורית אשכול. המידע עוד לא הגיע?
אין הפסקת אש. הפסקת אש, פירושה שהאש נפסקת. כאשר הפלשתינאים יורים טילים על אוכלוסייה אזרחית ישראלית, אין זו הפסקת אש.
הפסקת האש החזיקה פחות משעה. אין חדש תחת השמש – זו, בערך, הייתה תוחלת החיים של כל הפסקות האש, ההודנות והתהאדיות עם הפלשתינאים. וזו, בערך, היתה התוחלת של ההסכמים המדיניים עם הפלשתינאים, מאוסלו ואילך. כך היה באחת מהפסקות האש הרבות עם ערפאת, שנחתמה בשארם א-שייך בראשית מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה" השנייה, בכיבוסית) ובעיצומו של הטקס כבר היה פיגוע בישראל. וכך, כאשר אותו ערפאת הבריח אמל"ח במסוק שהביא אותו ליריחו, במסגרת הסכם אוסלו. ואפרופו אוסלו – מה הפלא, ששמעון פרס אמר לתלמידים בדרום שהרגיעה היא "צוהר לשלום"?
אנו מדברים על "הסבב" כעל דבר שיש לו התחלה, אמצע וסוף. "הסבב" התחיל בחיסולו של מזכ"ל ועדות ההתנגדות, נמשך במתקפת טילים ותגובות של צה"ל ברצועת עזה והסתיים ברגיעה. ומה אחרי "הרגיעה"? מה שהיה לפני החיסול. "טפטוף" יומיומי של פצמ"רים וקסאמים לעבר המועצות האזוריות בעוטף עזה. "אש", אם כן, פירושו ירי על הערים באר שבע, אשקלון ואשדוד. ירי על הערים הוא "הסלמה". גראדים הם נשק הראוי לתגובת חיל האוויר. ירי על אזרחי המועצות שער הנגב ואשכול, חברי הקיבוצים והמושבים, הוא "טפטוף". את זה אפשר "להכיל". עם זה המדינה יכולה להשלים.
היו לישראל הישגים רבים ב"סבב" הזה. כמובן, חיסולו של א-קייס הוא הישג חשוב וגדול. סיכול הפיגוע מסיני הוא הישג חשוב. היו לחיל האוויר הצלחות מרשימות בפגיעה בג'יהאד האסלאמי. היו לצה"ל הישגים רבים בהגנה על האזרחים – באמצעות מערכת "כיפת ברזל" שהוכיחה את עצמה מעל המשוער. וגם ההצלחה לפגוע במחבלים תוך מינימום פגיעה באזרחים פלשתינאים, למגינת לבם של ארגוני הטרור התופסים מחסה אחרי אזרחים וילדים, היא הישג מודיעיני, מבצעי ומוסרי בעל חשיבות.
אך לצד ההישגים, אי אפשר להתעלם מהכישלונות. מכך שהמחבלים הצליחו להשבית את הלימודים וחלק ניכר מן העבודה, במשך כמעט שבוע, בכל דרום הארץ. מן העובדה שהם הצליחו לירות כמאתיים טילים לעבר ישראל. כישלון נוסף הוא הצלחתו של חמאס לשחק את משחק קבלני המשנה ומיקור החוץ ולשרוד את "הסבב" ללא פגע, אף שהוא הגוף השולט ברצועת עזה והנושא באחריות לטרור היוצא ממנה. והכישלון המרכזי – שבתום "הסבב" חזרנו למשבצת ה"טפטוף".
מלחמת לבנון השנייה, על אף כל כשליה ואופן ניהולה והתנהלותה הכושלים – מצטיירת בפרספקטיבה של שש שנים וחצי כהצלחה גדולה, במבחן התוצאה. עובדה, במשך שש שנים וחצי הגבול שקט כמעט לחלוטין, למעט 2-3 מקרים ספוראדיים של ירי קטיושה, לאחר ארבעים שנות טרור בלתי פוסק. לעומת זאת, מבצע "עופרת יצוקה", שזכה לשבחים רבים, הצליח אמנם להוריד מאוד את אינטנסיביות הירי לעומת התקופה שקדמה לו, אך ה"טפטוף" נמשך ללא הפסק, והשגרה מופרת אחת למספר חודשים לעוד "סבב" של "הסלמה".
עם הטפטוף הזה אי אפשר להשלים. חובתה של המדינה להגן על אזרחיה, ויש למצוא את הדרך לשים קץ לירי הזה. על פיגועי ההתאבדות נאמר שאין להם פתרון צבאי ואין צבא בעולם שיכול לעצור פצצה אנושית קנאית, נחושה, חכמה, מדויקת וכו' וכו'. איך לעגו לסיסמה: "תנו לצה"ל לנצח!" – אבל כאשר נתנו לצה"ל לנצח הוא ניצח, וגבר על טרור המתאבדים. על ראש הממשלה להורות לצה"ל לשים קץ לטרור הטילים. וגם הפעם, אם ניתן לצה"ל לנצח, הוא ינצח.