"תמונת דוריאן גריי ומבחר סיפורים"

מאת אוסקר ויילד

ספרי גדיש, 1959, 252 עמ'

"תמונת דוריאן גריי", הגם שהוא כתוב כרומן (פנטסטי!), הוא משמש את המחבר כמניפסט אמנותי. משתמע מהמבוא לספר, ומהספר עצמו, שלא מוסריותה של היצירה היא הקובעת את טיבה. האמן רשאי לתת מבע לכול, כולל המוקצה מחמת מיאוס. פניות מוסריות או תועלתיות אינן מעניינה של האמנות. באמנות באות לידי ביטוי פנימיותם של האמן ושל הצופה גם יחד.

שלושת גיבוריו העיקריים של הספר הם הלורד הנרי, הצייר באזיל, ודוגמן הציור של באזיל – דוריאן גריי הצעיר היפהפה. הציור של דוריאן גריי, שצוייר על ידי באזיל, עושה רושם כביר על הלורד הנרי המבקש להציג תמונה זאת בציבור. באזיל, קנאי לתמונה ולדוגמן, משתדל להרחיק את הלורד הנרי משניהם, אך לבסוף הם נקרים יחד בסטודיו של הצייר. דוריאן גריי מביע משאלה שהתמונה תזקין, ואילו הוא יישאר צעיר לנצח, וכך אמנם קורה: כל מעשה נבלה שדוריאן גריי יבצע במשך חייו טובע חריצים וקמטים של רשעות בפניה של התמונה, אותה הוא סוגר בחדר ילדותו, ואליה הוא לא מרשה לאיש להתקרב.

מעשה הנבלה הראשון שלו הוא נטישתה של סיביל ויין, שחקנית מחזות שקספיר, עימה מתארס דוריאן גריי בלי ידיעת אפוטרופסיו (דוריאן גריי ירש הון עתק מסבו, אך טרם הגיע לגיל של עצמאות. בכלל – הגיבורים הראשיים טובלים בכסף וחיים חיי בטלה וניוון). סיביל מאכזבת אותו כאשר היא נכשלת בהופעה שלה במחזה של שקספיר, כשהיא מנסה לשחק את עצמה, ולא את הדמות השקספירית. הקהל קורא בוז, ודוריאן המאוכזב עד דמעות מטיח בה האשמות כבדות, וזונח אותה. היא מתחננת שיסלח לה וייתן לה עוד הזדמנות, אך הוא מתעלם מתחנוניה באכזריות, והיא מתאבדת. בעקבות כך מסתמן על התמונה החבויה תו של רוע. דןריאן מבין שהתמונה מרמזת בתוויה החדשים על תמורות בפנימיותו.

אישיותו של דוריאן הולכת ומידרדרת – הוא מבלה במאורות סמים, נשים מתאהבות בו, והוא דוחף אותן לזנות וכו'. אחרי כל מעשה נבלה שהוא מבצע הוא מסתגר בחדר עם תמונתו, ורואה בה תווים מרושעים חדשים המבטאים את אישיותו המושחתת. בעקבות כך הוא חש שחייו הם סיוט.

אחיה של סיביל מגיע ממרחקים ושואף לנקום בדוריאן גריי, אך זה משכנע אותו שלא ייתכן שהוא דוריאן גריי, כי הרי הוא צעיר, ולא ייתכן שלפני עשרים שנה הוא התארס לאחותו. הנימוק הזה משכנע את האח, אך אחת היצאניות מודיעה לו שזה אמנם דוריאן גריי שחתם חוזה עם השטן ונשאר צעיר לנצח.

באזיל הצייר איננו מסוגל להאמין לשמועות על מעלליו של דוריאן, אבל זה מוביל אותו לחדר הסגור ומראה לו את התמונה שקיבלה את כל תווי הרוע והגיל שהיו צריכים להיות מנת חלקו של דוריאן עצמו. באזיל דורש מדוריאן להתפלל ולחזור למוטב, אך דוריאן מתמלא שנאה לאיש שלמעשה יצר אותו, והוא דוקר אותו למוות. מיד מופיע כתם דם על ידיו של דוריאן המצוייר. אחר כך דוריאן סוחט כימאי מחונן וכופה עליו שימיס את הגופה בחומרים כימיים עד שתיעלם כליל.

אחיה של סיביל אינו מתייאש, הוא עוקב אחרי דוריאן ומבקש להורגו, אלא שדווקא הוא נהרג כאשר באחד מימי הציד, בהם משתתף דוריאן יחד עם קרובתו של הלורד הנרי – אחד הציידים רוצה לפגוע בארנבת, והוא יורה דווקא באחיה של סיביל שהתחבא בתוך ערימת שחת.

דוריאן גריי חושב להיטיב את דרכיו על ידי כך שיעבור לגור בטבע בכפר, אבל שם הוא מכיר נערה, ונרקמת ביניהם אהבה. ביודעו את אופיו המושחת, הוא חושש שיפגע בכבודה, והוא נוטש אותה. הוא מאמין שזה מעשה טוב, אלא שהתמונה מוכיחה לו שהוסיף חטא על פשע. מרוב ייאוש שהוא איננו יכול להשתנות – הוא דוקר את התמונה. למחרת נמצאה גופה של זקן מעוות פנים, ואילו תמונתו של דוריאן גריי נותרה צעירה ויפה כביום נתינתה.

דוריאן גריי הרג את באזיל ואת התמונה (כלומר, את עצמו) באותה הסכין – מכאן המסקנה האוסקר ויילדית – שהפנימיות של האמן והצופה משתקפת ביצירה, וגם המודל והצייר הופכים לישות אחת. הספר מכתיר את היופי השורד על חורבותיו של הרשע האנושי.

הקורא בוודאי יתרשם מהשפעתו של "פאוסט" של גתה על יצירה זאת, אלא ששם מסופר על מלומד שמכר את נשמתו לשטן תמורת הנאות העולם הזה, ואילו כאן מסופר צעיר ששקע ביוון הרשעות תמורת צעירותו הנצחית, אך רשעות זו איננה יכולה לערער את עליונותה של האמנות.

השיחות בין הגברים ביצירה זאת הן סנטימנטאליות להחריד, וממש קשה לעכל זאת מסופר, שחי ופעל בימים שראה אור הרומן הריאליסטי הגדול "מדאם בובארי" – ואילו הוא כותב בסגנון כה ארכאי.