בערב יום השואה 2008, סערה הארץ, בעקבות שידור הפרק השני בסדרת התחקירים של אורלי וילנאי וגיא מרוז "מוסר השילומים", שעסק בוועידת התביעות. בסרט, הוצג הארגון היהודי, הפועל לקבלת פיצויים מגרמניה והשבת רכוש ליורשי קורבנות השואה, כארגון מושחת העושק את הקורבנות וגוזל את כספיהם. הסרט, שלא בכדי שודר בשעה הרגישה ביותר ביום הרגיש ביותר בשנה בערוץ עתיר הרייטינג ביותר בשעת פריימטיים, עורר סערה רבתי.
והנה, השבוע קראתי ידיעה בתחתית ע' 15 ב"הארץ", תחת הכותרת "אורלי וילנאי וגיא מרוז התנצלו ויפצו את ועידת התביעות." בהתנצלות נאמר, בין השאר: "אנו סבורים כי ועידת התביעות תרמה תרומה מכריעה לסיוע לניצולי שואה." השניים משבחים את פועלה של הוועידה ומתנצלים על שלא הביאו את כל התמונה ולא שיקפו את כל הפרטים כפי שהיה צורך להביאם. 
איזה אחוז מן הצופים שנחשפו לכתבה, שבדיעבד מסתבר שהיה בה כדי לשון הרע, נחשף להתנצלות? אחוז אחד? חצי אחוז? עשירית האחוז? ואיזה אחוז ממי שצפו בתכנית כולה ושמעו את כתבות הפולו-אפ בימים ובשבועות שלאחר מכן, קרא את הכתבה אודות ההתנצלות במלואה?
 כך זה בדרך כלל. חשיפה בקול תרועה רמה ולעומתה התנצלות בקול ענות חלושה, אם לא בקול דממה דקה. אפשר להבין זאת – את מי מעניין שדברים עובדים כיאות? אם ועידת התביעות עושה את תפקידה נאמנה, אין בכך כל עניין, כפי שאין כל עניין בכך שהשכן מלמטה, האיש החביב וישר הדרך, קם בבוקר והולך לעבודה ובערב חוזר לביתו. זה מצ'עמם. גניבה, שוד, אונס, שוחד, שחיתות – הם החריג ולכן הם המעניינים. ולכן, החשיפה הסנסציונית מעניינת את הציבור, אבל אם מתברר שאינה נכונה, זה כבר לא מעניין. ככה זה. אך מי שנפגע מן הדיבה – נפגע קשות, איבד את שמו הטוב, לעתים חייו נהרסו. ספק אם התנצלות תתקן את הנזק, ולבטח – התנצלות שאיש, כמעט, אינו מבחין בה.
 אני מציע לחזור, לאור פרשת ועידת התביעות, לדיון על התיקון לחוק לשון הרע. לא התקיים דיון ציבורי על הצעת החוק, שמגביהה את תקרת הפיצויים האפשריים על הוצאת לשון הרע, על פי שיקול דעתו של השופט. לא התקיים דיון ציבורי, כיוון שהצעת החוק זכתה לכותרת השקרית "החוק לסתימת פיות" ובמקום דיון על לשון הרע והצורך להתמודד עם הרעה החולה הזאת, השיח התקשורתי קיטלג אותו כחלק מ"הגל העכור של החקיקה האנטי דמוקרטית" כביכול, בהיסטריה המלאכותית שנופחה כאן לפני חודשים אחדים.
 אבל החוק הזה נועד להתמודד עם תופעה קשה – הקלות הבלתי נסבלת של התקשורת לפגוע בשמו הטוב של אדם, בלי לבדוק לעומק את אמתות הדברים. החוק אינו עוסק בהשמעת דעות ולא באמירת אמת, אלא בהתמודדות עם תופעת לשון הרע. לכאורה, אין בחוק הזה צורך, כיוון שכבר היום יש חקיקה נגד לשון הרע, והוכחה לכך היא ההתנצלות של מרוז ווילנאי, בפשרה על פי הצעת השופט ומתוך הבנתם שהם יפגעו קשה יותר אם ימנעו מפשרה, מאחר והם עומדים להפסיד במשפט. מצד שני, עצם פרסום הכתבה והפרסום הזניח של ההתנצלות, מעידים על כך שהחקיקה הקיימת אינה מספיקה ואינה מרתיעה. 
הבעיה בהצעת החוק, היא שהיא מתמקדת בפיצוי הכספי, אך כבר אמרו חכמים שטוב שם משמן טוב. מי שנפגע מהוצאת דיבה, יעדיף ששמו יטוהר מאשר שיקבל כך וכך שקלים. זה גם האינטרס הציבורי. 
יש צורך בשינויי חקיקה, אך לא בכיוון של הגדלת סכום הפיצויים, אלא בכיוון של תיקון העוול. למשל, אילו החוק היה מחייב את הערוץ השני ואת מרוז ווילנאי לשדר בערב יום השואה הקרוב כתבה באותה שעה ובאותה מתכונת, בה הם יציגו את טעויותיהם, יבהירו את הפער בין האמת לבין כתבתם ויסבירו מדוע נהגו כפי שנהגו, היה בכך פיצוי הולם על העוול שנעשה.
לכאורה, המחלוקת סביב חוקי לשון הרע, היא בין זכות הציבור לדעת לבין זכותו של אדם לשמו הטוב. למעשה, אין סתירה בין השניים. תחקיר החושף את האמת ובשם האמת פוגע בשמו הטוב של אדם, הוא תחקיר ראוי. כנראה שהנפגע לא היה ראוי לשמו הטוב. אולם תחקיר שקרי, אינו מממש את זכות הציבור לדעת, כי זכותו של הציבור היא לדעת את האמת.
 חקיקה נגד לשון הרע אינה פוגעת בחופש העיתונות. מי שפוגע בחופש העיתונות, הוא העיתונאי המועל בתפקידו; זה שנוהג ברשלנות, בחוסר אחריות ובחוסר הגינות ואינו מתאמץ להגיע לחקר האמת ולהביא אותה לידיעת הציבור. קל יותר להכפיש.

2. סקירת עיתוני סופשבוע 23-24.3.12
* אריה דרעי היה מטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית. בגיל 24 היה המנכ"ל הכל-יכול של ש"ס, המפלגה החדשה שהובילה מהפכה בפוליטיקה ובחברה הישראלית. לאחר שהדיח את הרב פרץ, עמד בראש המפלגה. בגיל 29 היה השר הצעיר ביותר בתולדות המדינה, שר הפנים הכל-יכול, מנכ"ל המדינה. הוא נחשב לגאון, בעל מגע קסם, שכל מה שבא במגע איתו הופך לזהב. הוא היה לחרדי הראשון והמזרחי הראשון שסומן כראש ממשלה עתידי. הכריזמה נשפכה ממנו, והוא היה מושא הערצה לפוליטיקאים, לרבנים, לעיתונאים ולציבור. הוא היה אהוד בחוגי ימין ושמאל, חילונים ודתיים. אורי אבנרי בחר בו כאיש השנה והקדיש לו גיליון שלם של "העולם הזה", גיליון משתפך מרוב הערצה.
וערב שבת אחד, בקיץ 1990, כשהאיש בשיא תהילתו, הופיע תחקיר ענק ב"ידיעות אחרונות", שבו חשף העיתונאי החוקר מוטי גילת מעשי שחיתות קשים של האיש. חלף שבוע – עוד תחקיר. ועוד תחקיר ועוד ועוד. שנים רבות מזמז דרעי את החקירה ואת ההליכים נגדו, כולל שמירה על זכות השתיקה כאחרון העבריינים, כולל הפעלת כל אמצעי שניתן לדמיין כדי להיחלץ מעונש, והתבכיין על עינוי הדין שנעשה לו לאורך שנים, בניסיון לתפור לו תיק. בין השאר, הוא ניסה למנות מטעמו, תוך שימוש בכוחו הפוליטי האגדי, יועץ משפטי שיחלץ אותו מעונש. הוא כמעט הצליח בכך, כאשר ראש הממשלה נתניהו (בקדנציה הראשונה שלו) ושר המשפטים צחי הנגבי (עוד בטרם הורשע בפלילים, אך כשכבר היה זכאי סדרתי) מינו את רוני בראון תמורת חברון, הצדיק מ"קדימה", ליועץ המשפטי לממשלה; תעלול שחיתות שהביקורת הציבורית החריפה הביאה לסיום בתוך 24 שעות. חלק מתעלוליו של דרעי, היה ניהול מלחמת עולם נגד מוטי גילת. מוטי גילת לא נשבר ודבק בשליחותו העיתונאית עד תום, עד שדרעי הורשע ונכנס לכלא.
היום, כאשר דרעי מאותת לכיוון חזרה לחיים הפוליטיים, ואחד המריצים אותו הוא נשיא המדינה (!), תחת הסלוגן ש"מילא את חובו לחברה", אותה קלישאה שמאחוריה מסתתרת גם ציפי לבני שעטפה את עצמה במעטפת של עבריינים מורשעים ש"מילאו את חובם לחברה" (הנגבי, עמרי שרון, חיים רמון), חשוב שהציבור יזכור באיזה עבריין מסוכן מדובר.
מסתבר שגם אחרי כמעט חצי יובל, נחישותו של מוטי גילת לא נחלשה, והוא יוצא למלחמה. בימים אלה עומד לצאת לאור ספרו "קללת דרעי", שבו הוא מגולל את הפרשה וחושף פרטים חדשים אודותיה.
היום מוטי גילת הוא בעל טור ב"ישראל היום", המשלב תחקירנות ופובליציסטיקה. אני חלוק על עמדותיו של גילת, כמו תמיכתו הבלתי מסויגת באקטיביזם השיפוטי שאני רואה בו פגיעה בדמוקרטיה, הערצתו חסרת הביקורת את נשיאי בית המשפט העליון בדימוס ברק ובייניש, קבלת גישתו של ברק ש"הכל שפיט", המשפטיזציה והפליליזציה של החיים הציבוריים בישראל ובעיקר – נטייתו לעשות דה-לגיטימציה לכל ביקורת על בית המשפט העליון.
אולם למרות המחלוקת, אני מעריך מאוד את גילת – אחד העיתונאים הטובים והאמיצים בישראל, המנהל מלחמת חורמה בשחיתות; באומץ, בנחישות ובדבקות, לאורך שנים. גדול מפעליו העיתונאים, הוא מאבקו באחד האנשים המושחתים ביותר בתולדות המדינה, אם לא ה... – אריה דרעי.
במגזין "שישבת" של "ישראל היום" התפרסם פרק מספרו. לצד הפרק, רשימה קצרה שבה הוא מזכיר את קיצור תולדות הפרשה. "האיש שהיה הראשון להוביל את המרד בשלטון החוק התנהל כמכונת פשע משומנת שלא היכרנו לפני כן. הוא קיבל שוחד באופן סדרתי, ובחקירתו נחשפו מסמכים מבהילים עם חשדות לסחיטה, בישול עדויות, ארגון קמפיינים שקריים – והמדהים מכל: התעללות נפשית אכזרית, קורעת לב, באימהּּ המאמצת של יפה דרעי בניו יורק. המטרה קידשה את כל האמצעים. ... מדובר בתמנון, ולא בעוד איש ציבור שסרח. הבנתי שמדובר באדם שרשימת מעלליו עלולה להביך גם אנשים שמלווים ומתעדים זה שנים את לווייתני הצווארון הלבן. הבנתי שדרעי אמנם לא המציא את השחיתות השלטונית, אבל שידרג אותה לפסגות חדשות של אובדן הבושה. הוא פשוט הרג את הבושה. הפרשה הזאת, שעד לחשיפתה לא היתה דומה לה, היא ללא ספק נקודת מפנה בתרבות השלטונית בארץ. דרעי היה השר הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה, השר הראשון שניסה לקבוע מי יהיו חוקריו במשטרה; הראשון שבאמצע משפטו הפלילי ניסה והצליח זמנית להשתלט על הליך בחירת היועץ המשפטי לממשלה – כלומר לבחור לעצמו את התובע הראשי; הראשון שקיבל בראשית הסתבכותו בפלילים מעמד של אתרוג למען השלום."
הפרק שפורסם, מתאר את ניסיונו הבוטה של ראש הממשלה רבין למנוע את העמדתו לדין של השר המקורב לו, ועל הפעלת לחץ כבד על היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש, כדי להניא אותו מהגשת כתב אישום. בראיון לגילת, לצורך כתיבת הספר, מגולל חריש, לראשונה, את מערכת הלחצים שהפעיל עליו רבין. "אני לא רוצה שתעמיד לדין את דרעי ... מה, אין עוד גנבים במדינה? אין פושעים? למה נטפלתם דווקא אליו?" רבין ניסה לגרום למחיקת כל סעיפי כתב האישום, כולל הקלים שבהם. ולאחר שהוגש כתב האישום, זעם על שר המשפטים ליבאי, על היועץ המשפטי, על פרקליטת המדינה וסירב לפטר את דרעי, עד שבג"ץ אילץ אותו לעשות כן.
גם היום, 18 שנים אחרי רצח ראש הממשלה, עדין יש צורך באומץ לב עיתונאי כדי לכתוב דברים שעלולים לסדוק את הילת הקדושה של רבין. ועל כך, ראוי גילת לשבח.
יצחק רבין היה אדם ישר וחף לחלוטין משחיתות ברמה האישית. מה גרם לו להפוך למגן אנושי של דרעי? האם רק העובדה שדרעי הילך עליו, גם עליו, קסם? קשה לי להאמין. הסיבה היא פוליטית – ש"ס היתה לשון המאזנים של ממשלתו. דרעי היה שובר השוויון בין המחנות. סביר להניח שלא יצר שלטון לשמו דחף את רבין לתמיכה בדרעי, אלא דבקותו בתהליך המדיני שהוביל, ואי רצונו שהפרשה הזאת תעצור אותו בדישו. אך בלי קשר לתמיכה או להתנגדות לדרכו המדינית של רבין, המעשה הזה פסול מעיקרו. מתן גיבוי לשר מושחת וניסיון בוטה להתערב בהליך פלילי נגדו, הוא מעשה חמור ומושחת, שראוי להוקעה. גם אם הדבר נעשה "למען השלום".
במשך שנים התגולל הפוליטיקאי הצדקן לשעבר והעיתונאי הצדקן של ההווה יוסי שריד ביצחק שמיר, על כך שאמר פעם ש"למען א"י מותר לשקר." שמיר, אחד המנהיגים ישרי הדרך ונקיי הכפיים ביותר שידענו, אמר בגילוי לב את הדברים הללו וזכה לקיתונות של רותחין. לא שמעתי מהצדקן אמירות מסוג זה על הגיבוי של רבין לדרעי, "למען השלום".

* שקריו של שמיר למען א"י, הם שקרים מן הסוג המתואר בכתבה גדולה של רונן ברגמן במוסף "7 ימים" על חיסולו של הארכי טרוריסט אבו ג'יהאד לפני 24 שנים. ברגמן מספר שכאשר נשאל שמיר על הפעולה, למחרת ביצועה, הוא השיב שהוא שמע עליה ברדיו.
עד היום ישראל הרשמית טרם הודתה בחיסולו של רב המרצחים, אולם במשך השנים דלפו בארץ ובעיקר בחו"ל עוד ועוד פרטים שהשלימו את התמונה של אחד המבצעים המורכבים שביצעה ישראל במלחמתה בטרור, במרחק רב מגבולה – בתוניס; מבצע משולב של אמ"ן, המוסד, שב"כ, שייטת 13 וסיירת מטכ"ל. ראש הממשלה היה באותם ימים יצחק שמיר, שר הביטחון – יצחק רבין, הרמטכ"ל – דן שומרון, סגן הרמטכ"ל – אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל – בוגי יעלון.
הכתבה מתארת את מעלליו של אבו ג'יהאד מפיקוד על מאות "פידאין" כבר בראשית שנות ה-50 כנער בן 17, ואת מעשי הטרור הקשים שהוביל, כמו הטבח במלון "סבוי", הטבח בכביש החוף – אחד ממעשי הטרור הקשים בתולדות המדינה, טבח מקרר התופת בכיכר ציון ועוד. ברגמן מתאר מגה פיגוע בת"א שתיכנן אבו ג'יהאד אחרי הגירוש לתוניס, מעין 11 בספטמבר ישראלי, שגורמי המודיעין הישראלי הצליחו לסכל ולוחמי השייטת טיבעו את האונייה עם המחבלים שעשו דרכם לחופי ישראל.
המצוד הישראלי על אבו ג'יהאד ארך שנים רבות. זמן קצר לאחר שיאסר ערפאת ואבו ג'יהאד הקימו את פת"ח ועוד בטרם ביצע הארגון את הפיגוע הראשון, הציע בכיר המוסד רפי איתן לחסל את השניים, "כשהקומקום עוד קטן." "אם היו מקשיבים לי אז," אומר איתן בצדק, "הייתי יכול לחסוך הרבה כאב לב וצער מכולנו." איתן הציע זאת ב-1964. אחרי 1965 החלו גורמי המודיעין הישראלי לנסות להתנקש בחיי השניים. ב-1970 נתנה גולדה מאיר, ראש הממשלה, את ההוראה הרשמית לסגור חשבון עם אבו ג'יהאד. 18 שנות פיגועים ועשרות או מאות ישראלים הרוגים חלפו עד שידו של צה"ל השיגה את האיש.
הפעולה היא מופת של יצירתיות, דמיון ותעוזה ושל שיתוף פעולה בין גורמי מודיעין וביטחון שונים. גישה זו עדיפה על הגישה המקובלת בעשור האחרון – חיסולים באמצעות מטוסים. חיסולים בפעולות קומנדו נועזות גם חוסכים בפגיעה בחפים מפשע, וגם מגדילים את ההרתעה ואת הרושם על האויב. "יש אפקט שונה לחלוטין להפצצה מהאוויר ... לעומת פגיעה נקודתית, נקייה, כמו ירייה בראש ... אנחנו נגיע לכל אחד ואחד מכם אישית."
האם אבדו לנו התעוזה והיצירתיות למבצעים מעין אלה? אולי זאת הסיבה למחדל הכבד – העובדה שצה"ל לא הגיע לגלעד שליט במשך למעלה מחמש שנים, לחלץ אותו משביו, מה שגרם לשחרור ההמוני של מחבלים ורוצחים, שרבים מהם כבר חזרו לעסוק בטרור נגד ישראל.
אחד הגילויים המעניינים בכתבה, אולם גילוי המסויג בייחוס למקורות פלשתינאיים, היא שמפקד הסיירת בוגי יעלון באופן אישי ירה את הירייה האחרונה באבו ג'יהאד.
בדרך כלל ברגמן הוא עיתונאי קפדן ודייקן, אבל הפעם יש לו נפילה. הוא כותב שבקיץ 1967 יאסר ערפאת, מייסד פת"ח, היה כבר יו"ר אש"ף. טעות, ראש אש"ף היה עדיין אחמד שוקיירי. ערפאת נבחר לתפקיד בראשית 1969.

* הכתבה על חיסול אבו ג'יהאד הופיעה בגיליון ענק, בן שני חלקים, של מגזין "7 ימים". למה הוציא העיתון גיליון כזה? אין בכך כל היגיון עיתונאי, אלא עסקי נטו. אנו נמצאים בשיאן של הקניות לחג, והגיליון הענק הוא בעיקר גיליון של פרסומות – רוב עמודי המגזין ובמיוחד עמודי הכרומו, הם עמודי פרסומות.
למעט הכתבה של ברגמן, מרבית המגזין הוא ברמה של כתבת חשיפה "מאממת" על גירושיה של נועה תשבי וכתבה על אשת הרמטכ"ל גנץ.
במגזין מופיעים גם הטורים הקבועים, ובהם הטור של יאיר לפיד. בדרך כלל איני קורא את הטור המשעמם של לפיד ואם אני מתחיל לקרוא, לרוב אני נוטש אותו אחרי פסקה או שתיים. איני סובל את הקלישאתיות שלו, את הרדידות שלו, את נטייתו לומר את המובן מאליו ולהציג זאת כאיזו חכמה אלוהית שנחתה עליו.
אבל הפעם הכותרת "צו ראשון" והתוכן – מכתב לבנו שקיבל צו ראשון, סיקרנה אותי, כיוון שגם הבן שלי קיבל השבוע צו ראשון. כן, גם המאמר הזה קלישאתי וגם בו לא חורג לפיד מהמובן מאליו וגם בו המובן מאליו מוצג כחוכמה שתשעה קבין ממנה נטל לפיד. ובכל זאת... הזדהיתי עם הדברים, כמו הציטוטים הבאים:
"אתה לא עושה טובה, זה לא ויתור, לא מגיע לך שום דבר מיוחד. אתה תלך לצבא, ליאורי, מפני שזוהי חובתך, ומפני שאנחנו אנשים שאינם מסתלקים מפני האחריות. איני יכול לומר לך איך להרגיש, אבל נדמה לי שראיתי עליך, בזמן שישבת וקראת את המכתב הראשון בחייך ששלח אליך עם, שאתה מבין שנכנסת עכשיו למועדון האקסקלוסיבי של אנשים שהמדינה תלויה בהם. אם כל זה נשמע לך ברור מאליו ואתה לא מבין למה צריך לעשות מזה כזה עניין, אז אני שמח, כי זה אומר שהחינוך שלך הצליח. בכל ימי חייך, בני, לא תעשה דבר חשוב יותר מאשר לשרת את מולדתך. זה יהפוך אותך לאדם טוב יותר, ושלם יותר, ואתה צריך להכיר תודה על כך שניתנה לך ההזדמנות. אחד הדברים המכוערים ביותר שקרו לנו בעשור האחרון הוא שההשתמטות הפכה לאופנתית. יכול להיות שזה היה בלתי נמנע. כשהמדינה משחררת מיוזמתה מאות אלפי אנשים, תמיד יהיו כאלה שיגידו 'מה אני, פראייר?' וישחררו גם את עצמם בשלל טיעונים אידיאולוגיים מופרכים. אל תאמין להם, ליאורי, הם רק מנצלים את ההזדמנות, מפני שהם חלשים ואנוכיים, ומרוכזים רק בעצמם ... אינך צריך להיכנס איתם לוויכוח, או להוכיח שהם טועים. המדים על גופך יוכיחו כבר בעצמם שאתה אדם טוב מהם. אלא שאנשים טובים, בני, זוכרים תמיד שלא מגיע להם פרס על היותם טובים. אתה עומד להתגייס לצה"ל, כי אתה אזרח במדינה שעוד לא סיימה להילחם על קיומה, ואדם טוב אינו עומד מנגד כשהוא רואה מולו מאבק צודק."
לא הסגנון שלי, אבל אני מזדהה עם כל מילה, כאזרח וכאב לבן שקיבל צו ראשון.

* אחת הרעות החולות של תרבות הערוץ השני, היא העיתונאים המראיינים איש את רעהו בקדימונים הדדיים. העיתונות הכתובה די נקייה מהרעה הזאת. אולם היום, ב"סופשבוע" של "מעריב", הופיע ראיון ענק הנמרח על פני 8 עמודים, עם הפרשן הרב-תחומי של העיתון בן כספית. העילה היא סדרת תחקירים בערוץ השני על תיאוריות קונספירציה בתולדות המדינה, אולם הנושא הזה מיצה עצמו בבוקסה קטנה בתחתית אחד העמודים. הראיון כולו הוא במה נוספת לכספית להשמעת דעותיו, אותן דעות שהוא משמיע בטורו השבועי ובמאמרי הפרשנות שלו בגיליונות החול, ועיקרן – התגוללות בנתניהו וברק. החלטה תמוהה של העיתון, שלאחרונה חוזר להיות יותר ויותר איכותי.

* מדור התרבות והספרות של "הארץ", הקדיש את שני עמודיו הראשונים למסאי, הפובליציסט ומבקר הספרות שלמה גרודזנסקי, במלאת 40 שנה למותו. העיתון מביא לקט מכתבים שכתב גרודזנסקי למשפחתו בביקור שערך במדינת ישראל החדשה ב-1949, ביקור שבעקבותיו החליט לעלות עם משפחתו ארצה.
המכתבים יפים ומרגשים, בעברית יפה. ומה שבולט בהם במיוחד הוא הלהט והפאתוס הציוני. וכאשר המוסף הספרותי של "הארץ" (!) בעריכת בני ציפר (!!!) עושה כזה כבוד לציונות, זאת כבר חגיגה. הנה, ציטוטים לדוגמה, שראוי לחזור ולקרוא אותם, כיוון שהפעם הבא שנפגוש כמותם ב"הארץ" עלולה להיות בעוד זמן רב:

"אתמול דמעתי מעט. ראשית, צבעי הכחול-לבן, הדגל הרשמי של צי הסוחר, הכתובות בעברית. ... הוא הצביע על הדגל עם המגן דוד והוסיף: 'אנחנו צריכים לבנות ארץ טובה, טובה'. הו, הדמעות, הדמעות, הדמעות. אילו רק יכולתי לבכות בקול רם, ללא מבוכה. ... מצב רוחי היה מרומם בנסיעה ראשונה ארוכה זו בטריטוריה של מדינת ישראל. בתקופה זו של השנה, הארץ יפה ומבטיחה כל כך. כשאתה נוסע דרך הכפרים היהודיים אתה מרגיש בבית."
על ההחלטה שהתבשלה בו לעלות לארץ: "אני חש יותר ויותר שעלינו לעשות את הצעד הגדול. ישנם כמובן רגעים של ספק, כשאני תוהה שמא אנחנו זקנים מדי ורגילים מדי לשיגרת חיינו מכדי לעשות את הצעד התהומי. אבל רוב הזמן ... אינני מסוגל להבין איך אפשר לחשוב שנוכל לחיות בכל מקום אחר."
אין זו התאהבות עיוורת המסתירה מעיני המאהב את חסרונותיה של המדינה הצעירה. "רמת החיים כאן גבוהה מדי – המדינה חיה מעבר ליכולתה באופן קטסטרופלי, בעיות כלכליות מכל המינים והסוגים הן הכרח המציאות, הסכנה של מעשי איבה מחודשים היא אפשרות יומיומית. ועדיין אני מרגיש: זה המקום."
והנה, השוס הגדול, התכוננו: "כשאתה מגיע לעמק חפר ולשומרון [הכוונה לשומרון הישן – צפון השרון א.ה.] אתה מתחיל להיות מודע לממדים הצרים של רצועת קרקע זו שבין הים לבין הגבול עם עבר הירדן (שהוא עמוק למדי בצד זה של הנהר הירדן). רוחב הרצועה אינו עולה על 15 ק"מ, אך לעין העירומה ביום סתווי בהיר היא נראית צרה עוד יותר. נדמה שאפשר לגעת בהרים הכחולים במשולש הערבי. ש. העיר: 'יום אחד נצטרך לעשות סוף לאבסורד הזה.' אתה מסכים איתו בהכנעה, ומזדעזע לפירוש המלים."
הלו, זה "הארץ"? מישהו נרדם שם בשמירה.

* "בסופשבוע" מופיעה כתבה גדולה על חתן פרס ישראל נחום היימן, ראיון מריר מאוד של המוסיקאי הדגול הזה, שמצבו הכלכלי התדרדר לכדי חרפת עוני. כתבה עצובה, עצובה מאוד. מתחתיה – דירג העיתון את 25 היפים בשיריו. איני חסיד של הדירוגים הללו, אך אני חסיד גדול של הזכרת השירים הללו, ואני נהנה לקרוא ולהיזכר בהם (ולתסכולי העמוק, בחנתי את בני בן ה-13 והוא הכיר בקושי 2-3 מהשירים, שהנם מאבות המזון של הזמר העברי). ו... אופס. טעות מביכה ברשימה. ליד כל שיר נכתב שם התמלילן ושמו של המבצע. ליד השיר "זמר לבני ליאור" של נתן יונתן, נכתב שהמבצע הוא שלמה ארצי ואף מופיעה תמונה שלו. אלא ששלמה ארצי שר את השיר בלחנו שלו ולא בלחנו של היימן. את השיר בלחנו של היימן שרה חוה אלברשטיין.