קראנו ב"הארץ" את ביקורתו הקטלנית של אורי קליין על הסרט "מלון מריגולד האקזוטי" עם נבחרת השחקנים הבריטיים הקשישים ובראשם ג'ודי דנץ ומגי סמית, והחלטנו לא ללכת לראותו. אבל אז נזכרנו כי לרוב ביקורת שלילית של קליין פירושה שמדובר בסרט נהדר שאינו מיועד לטעמו של פיינשמקר כמוהו, וכי קטילה שלו כמוה כהמלצה – ולכן החלטנו כן ללכת.

ובכן, זה אולי לא סרט גדול, אבל הוא שווה כל רגע של צפייה בו, סרט חכם, מהנה, עשיר וצבעוני. סרט שנחרת מאוד בזיכרון. גם חוסך נסיעה להודו כי מהמרקע המקסים בתמונותיו לא נודף ריח סירחון. ישבנו כמעט שעתיים ולא הרגשנו איך הזמן עובר ולא השתעממנו אף לרגע כי אנחנו לא אורי קליין, שבשעתו קטל גם את הסרט שנעשה על פי ספרנו "המחצבה".

"מלון מריגולד האקזוטי" הוא ממש חגיגה של משחק מעולה, ורואים שהשחקנים נהנו מכל רגע שהשתתפו בו. מומלץ מאוד ללכת לראותו אלא אם כן אתם פלצנים שנבהלים מסרט טוב שאינו משעמם – סרט שאי אפשר להזכיר בעקבותיו בחברה תל-אביבית משכילה את הפילוסוף האופנתי יעקב דרעי (הידוע יותר בשמו הצרפתי ז'אק דרידה, והוא אולי קרוב-משפחה של הפילוסופים אריה מחלוף דרעי וגילה אדרעי] או להזכיר פילוסוף יהודי-צרפתי אופנתי אחר דוגמת עמנואל לווינס, שמיחזר את מרטין בובר לבורים ולעמי-הארצות, ששכחו או שמעולם לא ידעו עליו.

נבחרת השחקנים הבריטית המעולה בסרט "מלון מריגולד האקזוטי" הזכירה לנו את מחזהו של ניסים אלוני משנת 1969 – "דודה ליזה", בבימויו, ב"הבימה", שכמו נוצר לתת תפקיד ראשי לחנה רובינא באחרית ימיה, ושמה זכינו לראות על הבמה את נבחרת שחקני "הבימה" הוותיקים, שרבים מהם שותפו בהצגה, כשהם רוקדים יחדיו על הבמה – מחווה ומחזה צללים שלא יישכח לעולם אצל מי שזכה לראותו.

ועוד הזכיר לנו "מלון מריגולד האקזוטי" סרטים כמו "ליל האיוואגנה", "ספינת השוטים", "רצח על הנילוס" – זה קסמם של סרטי-מופת עם שחקנים מהשורה הראשונה, סרטים שמתרחשים במלון, פונדק או ספינה, ואשר גיבוריהם הם חבורה של תיירים/נוסעים שלא הכירו זה את זה לפני כן.