אהבת ישראל וחנה ארנדט

פִילוֹסוֹפְיָה
מָארְקְס, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הַשֵׁמִי, אָמַר:
"עַד עַתָּה הַפִילוֹסוֹפִים פֵּרְשׁוּ אֶת הָעוֹלָם,
מֵעַתָּה יֵשׁ לְשַׁנּוֹתוֹ."
הַיְידִיגֶר, הַפִילוֹסוֹף הַגֶּרְמָנִי מֵהַגֶּזַע הָאַרִי, אָמַר:
"הַחַיִּים הֵם הַהִתְכַּוְנוּת לַמָּוֶת."
הַיְידִיגֶר הִתְכַּוֵּן לְהָכִין אֵת הָאָדָם לַמָּוֶת בְּחַיָּיו.
הַיְידִיגֶר לא הֵכִין אֵת הַיְּהוּדִים לַמָּוֶת
הַיְידִיגֶר הֵכִין אֵת הַמָּוֶת לַיְּהוּדִים.
הַמָּוֶת – רַב אָמָּן פִילוֹסוֹפִי מִגֶּרְמָנִיָּה.
הַיְידִיגֶר תָּקַע אֵת חָנָה אָרְנְדְט בַּתַּחַת.
הָרֹעַ הוֹא בָּאָנָאלִי.

כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה,
דוברים רק עברית ונראים ערבים
כתמונת מראה הפוכה של הגזענות המכלילה האנטי-אשכנזית של פרופסור אווה אילוז, היתה השקפת עולמה של היהודייה-גרמנייה חנה ארנדט. הנה כך תיארה את הקהל במשפט אייכמן:
"התרשמותי הראשונית. מעל לכל, השופטים, העידית של יהדות גרמניה. מתחתיהם, פרקליטי התביעה, גליצאים, אך עדיין אירופאים. הכול מאורגן בידי כוחות המשטרה המעוררים בי חלחלה, דוברים רק עברית ונראים ערבים. יש בהם כמה טיפוסים שנראים אלימים ביותר. אלה ימלאו כל פקודה. ומחוץ לדלתות, ההמון האוריינטלי, משל היינו באיסטנבול או בכל מדינה חצי אסיאתית אחרת. נוספים לאלה, ובולטים במיוחד בירושלים, היהודים בפיאות ובקפוטות, ההופכים את החיים לבלתי אפשריים עבור כל אדם הגיוני שחי כאן."
(חנה ארנדט, מתוך מכתב שנשלח לקארל יאספרס בזמן סיקורה את משפט אייכמן בירושלים עבור ה"ניו יורקר". מיום ה- 13/4/1961. מכתב מס' 285, בתוך: correspondence, עמ' 435).
המידרג של ארנדט הוא כדלקמן: למעלה הייקים, מתחתיהם היהודים הגלציאנים, פולנים אבל מדברים גרמנית (עדיין אירופאים), ומתחתם היהודים הנראים כערבים. ההמון האוריינטלי.

מהו הבאנאליות של הרוע?
ב-1961 עם תפיסתו של אדולף אייכמן, סיקרה חנה ארדנט את משפטו עבור העיתון "ניו יורקר", סיקור שהתגבש לבסוף לספר "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע".
בספר עסקה ארנדט בשאלה האם הרשע הוא מהותי, או שהוא נובע באופן בנאלי (שגרתי) מאי רצונם של האנשים לקחת סיכונים. בספר זה טבעה ארנדט את המושג, "הבאנליות של הרוע". ארנדט טענה שהתביעה במשפט הפכה את אייכמן לסוג של מפלצת, אולם הוא לא היה שונה מסביבתו והוא למעשה היה סמל של כל החברה הגרמנית באותה תקופה, שהפכה את ההשמדה למושג לגיטימי ומקובל. להשקפתה "רוב הנאצים לא היו 'חיות אדם'. הם היו בעלי משפחות, אבות מסורים. הנורמאליות שלהם היא הדבר המפחיד. וזאת הבאנליות של הרוע." (עמ' 27) פעולותיו של אייכמן במלחמה היו לא יותר מפעילות משרדית. אייכמן, טענה, הוא ההוכחה לבנאליות של הרוע.

הרוע של אייכמן שטני-טוטלי ולא באנאלי
טענתה של ארנדט אינה נכונה בעליל. השנאה הגזענית האנטי יהודית של אייכמן בהחלט לא היתה באנאלית. את כל כוחו ומאודו הקדיש אייכמן להשמדת יהודים. שנים לאחר שהצליח להימלט לארגנטינה אמר בראיון לעיתונאי הנאצי ווילם סאסן: "לא הייתי מקבל פקודות רגיל, אם הייתי כזה, הייתי טיפש. אני הייתי חלק מתהליך מחושב. הייתי אידיאליסט."
הדבר היחידי שהוא הצטער עליו הוא שלא הצליח להרוג יותר יהודים "לא עשינו את עבודתנו כמו שצריך אפשר היה לעשות יותר..."
בהקשר זה מעניין שמייסד הרעיון הלאומי הפלשתינאי – המופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני, שהיה בעל דרגת קצין ס.ס. גרופנפיהרר, הגיע עם אייכמן לסיור באושוויץ לראות את תהליך השמדת היהודים. המופתי התרשם, אבל דחק בשומרים הממונים על ההשמדה בגזים להיות יותר חרוצים במאמציהם...

היידיגר הוא התגלמות הבאנאליות של הרוע
אני סבור שמקור המונח "הבאנאליות של הרוע" שהתוותה ארנדט אינו באייכמן, אלא במורהּ ורבהּ ומאהבהּ - מרטין היידיגר. היידיגר לא השמיד יהודים הוא רק עסק בפילוסופיה. זו הבאנאליות של הרוע.
חנה ארנדט, (במקור יוהנה) התחילה בשנת 1924 את לימודיה באוניברסיטת מארבורג שם פגשה את מרטין היידיגר, המרצה לפילוסופיה, מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני, שהקדיש את יצירתו העיקרית "הוויה וזמן" (1927), למורהו היהודי אדמונד הוסרל.
המורה המחונן, הגרמני-ארי, גולש השלג הנלהב, שבה את ליבה של ארנדט. היא היתה סטודנטית בת 18, הוא בן 35, נשוי ואב לשני בנים. היא יהודייה והוא קתולי אדוק. הרומן ביניהם נשמר בסוד. אלפרידה היידיגר, אשתו של מרטין, כבר היתה חברה במפלגה הנציונל-סוציאליסטית, קירבה אל היידגר סטודנטים ימניים, ושנאה את תלמידיו היהודים. הקשר הסודי בין השניים נמשך גם כאשר ארנדט עברה לפרייבורג, שם המשיכה את לימודה. בכל פעם שהיידיגר כתב לה היא נסעה לפגוש אותו.
ב-1 במאי 1933 הצטרף היידיגר למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. לאחר שקודמו סירב להיכנע להדרת היהודים. הוא הנהיג באוניברסיטה את מועל-היד ההיטלראי, סילק מממנה מרצים וסטודנטים יהודים, ובטקס ההכתרה שלו קרא לסטודנטים לתמוך בהיטלר. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורהו, הפילוסוף היהודי אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוקי הגזע הנאציים. (מהמהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידיגר את ההקדשה להוסרל).
באותה שנה נמלטה ארנדט מגרמניה, לאחר שהיא ואימה היו עצורות שמונה ימים על ידי הגסטאפו.
לאחר המלחמה הורחק היידיגר מהוראה למשך חמש שנים בעקבות תהליך הדה-נאציפיקציה (ניקוי המדינה מרעיונות נאציים על ידי מדינות בנות הברית) הוא מעולם לא גינה את המפלגה הנאצית ולא הביע חרטה על הצטרפותו אליה.
ב-1950 יזמה ארנדט קשר מחודש עם היידיגר. כאשר הגיעה לפרייבורג שלחה לו מכתב הזמנה והוא בא מיד לבקרה בבית המלון שבו התאכסנה. ארנדט פעלה לפתוח בפניו את שערי ארצות הברית, במאמציה לתרגמו ולמצוא לו מוציאים לאור. הקשר ביניהם נמשך במכתבים ובביקורים עד שנת מותה ב-1975. היידגר נפטר חמישה חודשים אחריה.
מתוך המכתבים ומתוך הפרטים הידועים, הקשר בין ארנדט והיידגר היה קשר מסובך של שליטה בין נערה מאוהבת לבין גבר גרמני-ארי שתלטן.
במצב הרגשי הזה לאחר הפגישה המחודשת בגרמניה עם היידיגר אהובה, וסליחתה לו על עברו הנאצי, הגיעה ארנדט לסקר את משפט אייכמן. בשבילה היה היידיגר הבאנאליות של הרוע. רוע שנמשכה אליו.

גרשם שלום – ארנדט חסרה "אהבת ישראל"
בנוסף לביקורתה על שיתוף הפעולה של היודנראטים עם הנאצים, הפאסיביות וחוסר ההתקוממות של היהודים כנגד רוצחיהם, טענה ארנדט כי משפט אייכמן היה מכוון להעצים את הרעיון הציוני ואת הכוחנות הצבאית הישראלית על חשבון עריכת משפט צדק.
דבריה אלו הביאו את גרשם שלום להאשימה בחוסר "אהבת ישראל": "במסורת היהודית קיים מושג," כתב לה, "שקשה להגדירו ואף על פי כן הוא ממשי למדי – 'אהבת ישראל', שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך, חנה יקרה, כאצל משכילים כה רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני."
(גרשם שלום, מכתב לחנה ארנדט, "דבר", 31 בינואר 1964. פורסם שוב בשם: "מכתב לחנה ארנדט", בספר "דברים בגו, פרקי מורשת ותחיה", תל אביב: הוצאת "עם עובד", תשל"ו-1975, כרך א', עמ' 91-95)
על כך השיבה ארנדט "מעולם בימי חיי לא 'אהבתי' עם או קולקטיב – לא את העם הגרמני, לא את העם הצרפתי, לא את העם האמריקני, לא את מעמד הפועלים או כל דבר מן הסוג הזה... סוג האהבה היחיד שאני מכירה ומאמינה בו הוא אהבת בני אדם... 'אהבת יהודים' זאת נראית בעיניי חשודה למדי, משום שאני בעצמי יהודייה. איני יכולה לאהוב את עצמי או כל דבר שיודעת אני כי הוא חלק בלתי נפרד ממני עצמי."
בעקבות מחלוקת זו נפסקה ידידותם.

"הישועים החדשים – חוסר אהבת ישראל ואהבת האוייב
ההוצאה לאור החדשה של "כתבים יהודיים" של חנה ארנדט בתרגום עברי, הביאה את יצחק לאור להגדיר את "אהבת ישראל" כאהבה המביאה ל"לאומיות המעוורת את האינטלקטואל ומכבה את האינטלקט."
מה שחשוב, מדגיש לאור בכתבי ארנדט, הוא "האופן ההדרגתי שבו פנתה ארנדט עורף לציונות אחרי שהגיעה אליה כאשר נהפכה לפליטה."
"חלק מהורינו," הוא מציין, "בפירוש הכירו וידעו וחוו 'אהבת ישראל' בדרכם לכאן," אבל לו, ללאור, בדומה לישו, כבר אין "אהבת ישראל", ואין "אהבת האני", יש לו לדבריו רק "אינטלקט" שהוא "אהבת בני אדם" שמשמעותה – "אהבת האוייב". (יצחק לאור: "קסנדרה יהודייה" הארץ תרבות וספרות 16.3.12 עמ' 4)
http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1665201
("כתבים יהודיים", מאת חנה ארנדט, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012).

באותו גיליון של "הארץ" קובע עדי ערמון שחנה ארנדט חוזרת כמנצחת גדולה לעולם העברית: "המהפך הושלם, ומחרם ונידוי שהיו מנת חלקה במחצית השנייה של המאה העשרים נהפכה ארנדט בתחילת המאה ה-21 להוגה פוליטית אהודה."
"דברי התוכחה של ארנדט על ישראל והציונות שגורים היום בפי חלק לא מבוטל באקדמיה או בשמאל. חסידיה אימצו את כל דבריה בהערצה כמעט עיוורת גם כאשר לא היה על מה להגן. ארנדט נחשבה בעיניהם לנביאה שהקדימה את זמנה."
(עדי ערמון, חנה ארנדט חוזרת כמנצחת גדולה לעולם העברית" "הארץ", "תרבות וספרות", 16.3.12 עמ' 4)
http://www.haaretz.co.il/literature/safrut/print/1.1665149
אין ספק בחוגים אינטלקטואלים רבים בחברה הישראלית-יהודית של היום שולטת "הישועיות" כאשר המושג "אהבת האוייב" מחליף את המושג "אהבת ישראל". מעולם בהיסטוריה לא היה נוצרי שאימץ את הישועיות של "אהבת האוייב". יהודים היו וישנם.

[אהוד: אני פשוט לא מסוגל לקרוא את השטויות האלה בעיתונים, ובמיוחד לא ב"תרבות וספרות". פשוט חבל על הזמן במובן המקורי של חבל על הזמן ובטרם הפך לעוד ביטוי מטומטם המביע השתאות מטומטמת].

בגין הוא ש"השכיח" את חלקם של בית"ר במרד
הסברו של ארנס שמפא"י והבונד הם האחראים להשכחת פאוול פרנקל, מפקד "הארגון הצבאי היהודי" (משה ארנס, "תיקון זכר המרד", "הארץ" 27.3.12) –
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1672706,
– הוא חלקי בלבד.
ההשכחה נעשתה במכוון ע"י מנהיג התנועה מנחם בגין. לפני כניסת הנאצים לווראשה נכנס בגין לבנק הדואר, לקח את הקופה, 150 אלף זלוטי – סכום עתק, וברח עם אשתו לווילנה. מותיר את חניכיו מאחור למות. לשם השוואה, מרדכי אנילביץ חבר השוה"צ, אנטק צוקרמן וצביה לובטקין מ"דרור", חזרו מווילנה לורשה לעמוד בראש חניכיהם. אין תימה אפוא שהסיפור פורסם רק ב-1990 (נתן ילין-מור, "שנות בטרם", כנרת, בית הוצאה לאור, 1990, עמ' 110-111.) .
אם היה הדבר מתפרסם לפני כן, מעולם לא היה מצליח בגין להיבחר לתפקיד ציבורי כלשהו. בגין שזכה לביקורת על בריחתו לא יכול היה להרשות לעצמו לפאר ולרומם את חניכיו שלחמו במרד, שאותם נטש.

מי יודע מהו שמו המקורי של מופז?
שאול מופז, ראש האופוזיציה החדש, כמנהיג "קדימה" – סיפר עם היבחרו על עברו כעולה חדש מאיראן. משום מה הוא מטיל איפול מוחלט על שמו המקורי. שמו המקורי אינו מופיע בשום מקום. אולי מי מן הקוראים יודע מה היה שמו המקורי של שאול מופז?