הבחירות המקדימות האחרונות ב"קדימה" הן פרפורי הגסיסה של מפלגה זו. מפלגה זו סיימה את תפקידה, לא בגלל בחירתו של מופז ולא למרות בחירתו של מופז. הרי אין הבדל אידיאולוגי ופוליטי בין מופז ולבני; השנאה והבוז שהשניים רוחשים זה לזה הם על רקע יריבות אישית בלבד והיא בסך הכל סימפטום של מפלגה שסיימה את דרכה.
"קדימה" קמה כמפלגת מרכז, ובתור שכזו ענתה על צורך ציבורי אמיתי במפץ גדול בפוליטיקה הישראלית, ובשידוד מערכות שיפיח חיים במערכת המאובנת, השבויה בתחרות בין שני הגושים המסורתיים.
כמפלגת מרכז, אמורה היתה "קדימה" להתמקם בין הליכוד למפלגת העבודה, ולהציע דרך ביניים שתגבש סביבה קונסנזוס לאומי רחב. עם הקמת "קדימה" ניתן היה להעריך שבליכוד נשארו חסידי שלמות הארץ וזאת תהיה הדרך שהם יאמצו (מה שלא קרה בסופו של דבר) ומפלגת העבודה מאז ימי ברק עקפה את מרצ משמאל ודבקה בנסיגה מלאה ובחלוקת ירושלים (עם "חילופי שטחים"). הקרע בין הגושים העמיק ואיים לקרוע את החברה הישראלית.
אריק שרון אסף אישים משני הגושים וניסה לגבש את הגוש השלישי. הוא נהג לומר ש"לא נוכל להגשים את כל חלומותינו בנוגע לארץ ישראל," והמסר שלו היה ברור – על מנת להציל את מרבית השטחים, יהיה עלינו לוותר על מקצתם.
המסר הזה נכנס לתרדמת עמוקה יחד עם שרון עצמו. אהוד אולמרט, שנבחר על תקן ממשיך דרכו של שרון, חתך "שמאלה" והתמקם בשכונה האידיאולוגית של "גוש שלום". בעוד שרון הצליח להשיג את מכתב בוש – המסמך המדיני האמריקאי הראשון המכיר בתביעותיה הטריטוריאליות של ישראל ביו"ש, אולמרט מיוזמתו, ללא כל דרישה או לחץ מבחוץ, התעלם מן המסמך והפתיע את האמריקאים ואת הפלשתינאים בהצעה קיצונית של נסיגה מלאה ושבירת העיקרון של שלילת "זכות" השיבה. היום הוא הפך למליץ יושר של אבו מאזן, שדחה על הסף את הצעותיו, מתוך מגמה להנציח בתודעה הציבורית את מעמדו כהבטחה הגדולה – מי שכמעט והביא שלום על ישראל, ובשל תיק שנתפר לו, כביכול, אין שלום. רמז לכך, שאם יצא זכאי יחזור ויממש את ההבטחה.
ציפי לבני, שירשה את מקומו של אולמרט בראשות "קדימה" בשל מעשי השחיתות החמורים אליהם נקשר, דבקה בדרכו. וכך, במקום להוות גוש מרכז השובר את משטר הגושים, היא העצימה את משטר הגושים, ורצה לבחירות כמנהיגת גוש "השמאל". ככזאת, היא הצליחה לגבש תמיכה שבטית רחבה, שהובילה אותה להישג משמעותי בבחירות. מהבטחת ה"מרכז" – ההבטחה של "קדימה", לא נותר דבר וחצי דבר. הישגה של לבני לא הספיק כדי להעלותה לשלטון. כמפלגת מרכז ניתן היה לצפות ממנה להיות שותפה לממשלת אחדות, אך היא סיכלה את המהלך, אם מסיבות של גאוותנות אישית או מסיבות אידיאולוגיות.
ציפי לבני נכנסה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו, כדי להילחם בו. בכל הראיונות היא הזכירה שהיא נכנסה לפוליטיקה בשל הסוגייה המדינית... זאת אמת. אמת בנוסח "קדימה". האמת היא ש"קדימה" קמה אך ורק על הסוגיה המדינית, אך כמו ציפי לבני, המסר המדיני המקורי שלה היה רחוק ת"ק פרסה מהמסר הקיצוני שאימצה.
כיוון שהפלשתינאים דחו אפילו את הצעותיו של אולמרט, הסוגייה המדינית איבדה את מרכזיותה בסדר היום הישראלי. הציבור חכם דיו כדי להבין, שאין זה ראוי שנברח מהנושאים שבאחריותנו אל עבר נושא שהווטו הפלשתינאי הופך אותו לבלתי רלוונטי. הנושאים המרכזיים, שהחליפו את הנושא המדיני על סדר היום הציבורי, הם מעמדו של בית המשפט העליון והסוגיה הכלכלית חברתית.
בסוגיה החברתית, "קדימה" דגלה בקו ניאו ליברלי חד-משמעי. הניסיון המלאכותי שלה לחבור למחאה שדרשה צדק חברתי, היה בלתי אמין בעליל ולא התקבל על דעת הציבור. הצלחתה הגדולה של שלי יחימוביץ' להחזיר את מפלגת העבודה לדרכה כמפלגת הציונות הסוציאל-דמוקרטית, העצימה את חוסר הרלוונטיות של "קדימה".
בנושא בית המשפט העליון, דקלמו ציפי לבני וחבריה את התמליל של מרצ המצדד באופן מובהק באקטיביזם השיפוטי, מתוך מגמה להתבלט בהנהגת "השבט", הגוש. אבל חוסר האוטנטיות של הלהג הזה בפיהם נשמע כמו נאום עם חצץ בפה. הרי שרת המשפטים ציפי לבני התעמתה בצדק עם אהרון ברק בעד מינויה של כלת פרס ישראל פרופ' רות גביזון – האידיאולוגית של ההתנגדות לאקטיביזם השיפוטי, לבית המשפט העליון. הרי שר המשפטים בממשלת אולמרט, חתן פרס ישראל, פרופ' דניאל פרידמן, הוביל את המערכה העקרונית הגדולה ביותר נגד האקטיביזם השיפוטי, בניסיון ליצור מהפכת נגד, הרבה יותר משמעותית מקובץ החוקים הקטנים של ח"כים מן הקואליציה בכנסת הנוכחית. בימי פרידמן ציפי לבני תמכה במהפכה הגדולה. כעת היא יצאה חוצץ נגד הפירורים מתוכה, והציגה אותם כ"סכנה לשלטון החוק", כביכול. הציבור התקשה לקנות את הזיוף.
ובאשר לשלטון החוק, לא במרכאות – ציפי לבני הקיפה את עצמה בעבריינים מורשעים: עמרי שרון, צחי הנגבי, חיים רמון. היא ומופז עלו לרגל אל באבא אולמרט לקבל את ברכתו. וגם דוברה הראשי רוני בר-און תמורת חברון אינו בדיוק התגלמות האתיקה הפוליטית.
בכל הנושאים הללו, ללא יוצא מן הכלל, שאול מופז הלך בסך בקו שהיתוו אולמרט ולבני. כל מה שהיה לו להציע מולה הוא שנאה אישית ואת הסלוגן המגוחך "כשאני אהיה ראש הממשלה," עליו חזר עד לזרא.
בניצחונו בפריימריס זכה מופז בכבוד המפוקפק להיות האיש שיקבור את הגווייה.