מאנגלית: שרון פרמינגר. אחרית דבר: נטע גורביץ.

ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2011, 294 עמ'

לקחתי איתי את הרומאן, שהופיע במקורו בשנת 1965, לחופשה לפני כחודש וחצי, ומה זה התעניתי! מכל עבר שמעתי את שבחיו של הספר, והמסתורית אף רכשה אותו באחד המבצעים, וגם בעקבות מעמדו האיתן ברשימות רבי המכר. ומה זה השתעממתי! הדמות של סטונר לא נראתה לי משכנעת והיא כאילו תפורה מפרקי חיים של המחבר ומניסיונותיו להרחיק את עדותו מאוניברסיטת מיזורי שבה לימד ספרות אנגלית – שמשעממת כנראה אותו, את תלמידיו ותלמידותיו וגם את העמיתים המתחרים שלו.

אבל מה לעשות, הספר עדיין מככב ברשימת רבי-המכר, ואנשים ובעיקר נשים קוראות אותו כאילו היו בו דברי אלוהים חיים. תאמינו לי, סטונר לא משכנע בחייו ולא משכנע במקצועו ולא משכנע במותו. אם הכוונה היתה לכתוב הימנון לבנאליות, למינוריות ולבינוניות – אז זה הצליח אבל הצליח באופן המשעמם ביותר.

אני יודע שאני שם נפשי בכפי כשאני אומר שנדמה לי כי המספר ברומאן הוא קצת דביל או שהוא עושה את עצמו דביל. הספר כמעט דפק לי את החופשה כי לא לקחתי איתי מבעוד מועד ספר אחר לקריאה, ורק יומיים קודם ליציאה לחופשה סיימתי את קריאת ספרו המהמם של הנס פאלאדה "לבד בברלין". והיה זה כמו ליפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אם מישהו רוצה לשאול אצלי את "סטונר", הוא יכול לעבור ולקחת אותו, כשבין דפיו עדיין תקועה מפית של "יערות הכרמל" בתור סימנייה. מתוך מאזוכיזם קראתיו עד הסוף.