במאמרו "הגדת שלושה וארבעה" מציין יואל רפל את העובדה התמוהה שאנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות הגאולה – ארבעת הפעלים המופיעים בפסוקים משמות ו' הקשורים ליציאה ממצרים – "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי", תוך התעלמות מן הפועל החמישי "והבאתי". פועל זה עוסק בכניסה לא"י – "והבאתי אתכם את הארץ".
לאורך הדורות היתה מחלוקת בין חכמים האם לשתות ארבע כוסות או חמש. הכוס של אליהו, הכוס החמישית, היא פשרה בין האסכולות השונות. על פי פרשנות של הגאון מווילנה, כאשר יבוא אליהו, הוא יפתור את המחלוקת. שהרי לפי המסורת, אליהו, שהינו המבשר של הגאולה, יפתור בבואו את כל המחלוקות, ומכאן המושג "תיקו" בהיעדר הכרעה (פירוש המילה הוא בארמית "תעמוד" כלומר המחלוקת בעינה עומדת, ועל פי הנוטריקון המאוחר המקובל – "תשבי יתרץ קושיות ובעיות". תשבי = אליהו התשבי).
האמנם זאת הסיבה להימנעות מהכוס החמישית והמרתה ב"כוסו של אליהו"? או שמא ישנה סיבה אחרת?
למיטב הכרתי הסיבה שונה. אני למד על כך בהיקש ממקום אחר בהגדה – "ארמי אובד אבי". במסכת פסחים במשנה – הוראות ההפעלה המקוריות של סדר פסח, נאמר: "ודורש מארמי אובד אבי, עד שיגמור כל הפרשה כולה." מהי אותה פרשה? לא מדובר בפרשת השבוע, אלא במקרא ביכורים – אותם חמשה פסוקים מספר דברים (כו, ה-ט) שאותם אמר כל יהודי שעלה עם טנא ביכורי תבואתו לבית המקדש. חמשת הפסוקים, הנפתחים ב"ארמי אובד אבי", מספרים בתמצית את תולדות עם ישראל מימי האבות ועד הכניסה לא"י. לב "המגיד", שהוא החלק המרכזי בהגדה, הוא המדרש ל"ארמי אובד אבי". והנה, כמו בארבע הכוסות כנגד ארבע מתוך חמש לשונות הגאולה, כך המדרש ל"ארמי אובד אבי" בהגדה הוא רק לארבעה מתוך חמשת הפסוקים של מקרא הביכורים, עד "באותות ובמופתים". זאת, חרף העובדה שהמשנה בנושא הזה חד משמעית – עד שיגמור את כל הפרשה כולה.
עורכי ההגדה, הפרו את ההלכה הברורה והחד משמעית והדירו מן ההגדה את הפסוק החמישי. הפסוק החמישי, הוא המקבילה המדויקת של לשון הגאולה החמישית: "ויביאנו את המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש." יש כאן מגמה. מהי?
הן בחמש לשונות הגאולה והן בחמשת פסוקי מקרא ביכורים, הוּצְאה מן ההגדה דווקא הכניסה לארץ ישראל. ההגדה שנערכה לאורך כאלף שנים, נחתמה במתכונתה הקיימת בגלות, והיא במידה רבה הגדה גלותית. היא מעודכנת לתקופת חתימתה. יש להניח, שהמגמה שעמדה מאחורי ההחלטות הללו, היתה רצון להימנע מרוח לאומית אקטיביסטית, של רצון לעלות כעם לא"י ("לעלות בחומה"), מתוך חשש שהדבר ייכשל, יוביל לאסון, יוביל לתוצאות עגומות כפי שהיו למרד בר כוכבא או למשיחיות נוסח שבתאי צבי.
התחליף לרוח האקטיביזם הלאומי הוא הציפיה לגאולה נסית, משיחית, שהסמל לה הוא אליהו הנביא. המרת הכוס החמישית, כנגד לשון "הבאתי" בכוסו של אליהו הנביא, נועדה לשדר את המסר, שיש להמתין בגולה עד לבוא משיח צדקנו שיגאל אותנו.
אליהו המקראי היה נביא קנא ונוקם ונוטר, שכמעט גער בקב"ה על סלחנותו לחטאי עם ישראל, משל אלוהים הוא דתי-לייט בעבורו. איך הוא התגלגל למעמד המעין "סנטה-קלאוס" המופיע באגדות חז"ל במעשיות חסידים ועד "חנהל'ה ושמלת השבת" כסבא טוב ומטיב המתערב בחיינו, עוזר לנו במצוקותינו, עוזר לחלשים וחלכאים וכד'.
השינוי הזה נובע מן העובדה שאליהו לא מת ולא נקבר, להבדיל מן האבות וממשה, למשל, אלא עלה בסערה השמיימה, ומן הפסוקים האחרונים בספרי נביאים, מנבואתו של מלאכי, המתארים את אליהו כמבשר הגאולה: " הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם". (מלאכי ג, כג-כד). מסיבה זו בדיוק, התקדש אליהו גם בנצרות, והוא נחשב כמי שהביא לישוע את הבשורה על מותו הקרב, בפגישתם על התבור (במקום בו נמצאת כנסיית ההשתנות). יתכן שמקומו המרכזי של אליהו ביהדות נובע גם מהשפעת הנצרות או מהמאבק בנצרות.
כוסו של אליהו, היא כוס הגאולה, והיא מבטאת את הציפיה הפאסיבית לגאולה ניסית, משיחית. הציונות מרדה בציפייה הפאסיבית הזו, והמירה אותה בגאולה אקטיבית, של עם הקורא תגר נגד המציאות הגלותית, עולה לארץ ישראל, מפריח את שממותיה ומקים מדינת לאום יהודית ריבונית. החרדים שלחמו בציונות ועד היום מתקשים להשלים עמה (וזרמים קיצונים בתוכם ממשיכים להילחם בה), עשו זאת בשם אותה גישה של ציפייה לגאולה נסית, כפי שבאה לידי ביטוי במדרש אודות שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים ולא לדחוק את הקץ.
אין כל סיבה שאנחנו, אחרי 130 שנות ציונות, אחרי 64 שנות ריבונות, אחרי שהאקטיביזם הציוני ניצח והוא המוביל את עם ישראל ונושא באחריות להמשכיותו, נמשיך לדבוק במנהג הגלותי של כוסו של אליהו. מן הראוי שנמיר אותה בכוס חמישית – כוס הציונות. כך אני נוהג בליל הסדר, כפי שאני קורא את מקרא הביכורים עד סוף הפרשה כולה, כמתחייב מן המשנה, ובניגוד להגדה המסורתית. ואגב, ההגדה הקיבוצית, שמבחינות רבות היא מממשת את מהות הסדר של "לספר ביציאת מצרים" יותר מן ההגדה המסורתית, קרובה יותר להלכות המשנה מן ההגדה המסורתית גם בנושא זה, וקוראים בה את מקרא ביכורים עד סוף הפרשה כולה.

אהוד: כשאתה אומר 130 שנות ציונות אתה מתכוון ודאי לשנת 1882. אבל התאריך הנכון הוא 134 שנות עלייה, עדיין לא השתמשו בשם ציונות אלא חיבת ציון, והכוונה לאם המושבות פתח תקווה, שנוסדה לא בעקבות גלי פרעות ביהודים אלא מרצונם לייסד מושבה חקלאית דתית בארץ-ישראל שלא כמו היישוב הישן, שהתפרנס בעליבות מתרומות "החלוקה".

2. לאן פניה של מפלגת העבודה?
בגל המחאה החברתית בקיץ 2011, הקפידו מנהיגי המחאה להבהיר שמחאתם אינה פוליטית. זו אמירה מוזרה למדי. מה יותר פוליטי ממאבק על פני החברה, על דמות המדינה, על דרכה החברתית והכלכלית, על סדר העדיפויות התקציבי, על מידת מעורבות המדינה במשק וכו'?
מדוע, אם כן, האמירה הזאת, אודות צביונה הא-פוליטי של המחאה? הסיבה לכך, היא השיח הפוליטי המעוות בישראל בעשרות השנים האחרונות. לאורך שנים, השיח הפוליטי הישראלית הכפיף את עצמו לסוגיית היחסים עם הפלשתינאים, עתיד השטחים וההתנחלויות, ונבלע בתוכה. דעתו הפוליטית של אדם, הוגדרה על פי עמדתו בסוגיה זו. היא הגדירה את שייכותו, את צבעו, את היותו איש "שמאל" או "ימין". כך, למשל, איש הימין הקיצוני ביותר בציבוריות הישראלית, עיתונאי "הארץ" נחמיה שטרסלר, שלעומתו מרגרט תאצ'ר היא כמעט רוזה לוכסמבורג, נחשב לאיש "שמאל", בשל עמדותיו היוניות הקיצוניות. וכך גם יוסי ביילין, חרף עמדותיו הניאו-ליברליות, שבאו לידי ביטוי בתפקידיו המיניסטריאליים ובהצהרות כמו שישראל צריכה להתרגל לחיות עם 7% אבטלה וש"אין פה אנשים יחפים ורעבים" בתגובה למדדי עוני ואי שוויון קשים.
בעוד הדיון הפוליטי התמקד בסוגיה הפלשתינאית, הנושאים הכלכליים/חברתיים כמעט הופקעו מן הפוליטיקה. הכלכלה הוצגה כמדע מדויק, כשהכוונה כמובן לאידיאולוגיה הכלכלית הקפיטליסטית הניאו-ליברלית שאותה ניתן לאזן, לכל היותר, במעט "רגישות חברתית" ו"חמלה", שהוגדרה מיד בידי הימין הקיצוני מסוגו של שטרסלר כ"פופוליזם חברתי".
האם המחאה החברתית הצליחה לשנות את השיח הפוליטי בישראל? מוקדם לדעת. אני מקווה שכן. אבל לפחות במפלגת העבודה, השיח השתנה. בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה, מבטאת מהפך בדרכה של מפלגה זו, לאחר עשרות שנים – העמדת הסוגיות החברתיות כלכליות כעליונות בחשיבותן על סוגיות החוץ והביטחון, הצבתן כמגדירות את דרכה הפוליטית והאידיאולוגית, וחזרה למשנה סוציאל דמוקרטית כתכנית פוליטית אופרטיבית.
המהפך הזה מוצדק כיוון שהוא מחזיר ללב הדיון הציבורי את שאלות הצדק והמוסר ואת שאלת דמותה של החברה הישראלית. אין לזלזל בשאלת מיקומם של הגבולות, אך חשובה יותר השאלה מה יהיה בתוך הגבולות – מהו התוכן של המדינה, יהיו גבולותיה אשר יהיו. המהפך הזה מוצדק גם כיוון שהוא מחזיר ללב הדיון את הסוגיות שהן באחריותנו המלאה. קל מאוד לברוח משאלות החברה והכלכלה שהאחריות עליהן היא רק שלנו, אל סיסמאות השלום, שבהן אנו נושאים רק בחלק מן האחריות. באופן תיאורטי, ישראל נושאת ב-50% מהאחריות להשגת שלום עם הפלשתינאים, אך למעשה, כיוון שזקוקים שניים לטנגו, ואין לישראל פרטנר לטנגו הזה, כפי שהוכח בעשרים השנים האחרונות, אין לה יכולת אמיתית לקדם שלום (היא יכולה לבצע צעדים חד צדדיים, כפי שעשה שרון, אך אינה יכולה להגיע לשלום או לקרב אותו, בעתיד הנראה לעין). אני מעריך, שאחד הגורמים להימנעותה של שלי יחימוביץ' מעיסוק בנושאים המדיניים, היא הבנתה שהעיסוק בשאלת השלום הוא עיסוק סרק תיאורטי בחלומות באספמיה, ואין היא רוצה לברוח לעולם הסיסמאות, אלא מעדיפה את הנושאים בהם ניתן להשפיע.
בראיון לגידי וייץ במוסף "הארץ", שבועות ספורים לפני הבחירות המקדימות על הנהגת מפלגתה, עשתה שלי יחימוביץ' צעד אמיץ – ביטאה עמדות קונטרוברסליות, בידיעה שהן תקוממנה את יריביה, תפחנה רוח חיים בקמפיין שלהם נגדה ותזמין תקשורת שלילית. היא יצאה נגד התופעה של שנאת המתנחלים, היא יצאה נגד הקמפיין השקרי והמכוער המשליך את מצוקות החברה והכלכלה הישראלית על "הוצאת כספים על ההתנחלויות", היא יצאה בחריפות נגד הפוסט-ציונות, נגד הסרבנות וכד'. בדרך כלל, מועמדים נוטים לטשטש את עמדותיהם לפני בחירות, כדי לקרוץ לקהלים רחבים ככל הניתן. מדוע ביטאה יחימוביץ' את עמדותיה אלו דווקא בעיתוי זה, מתוך לקיחת סיכון אלקטורלי של אובדן תמיכה? כנראה שהיא הבינה, שאם תאמר אותן אחרי הפריימריס, היא תואשם במחטף, כמי שהסתירה את עמדותיה כדי למשוך קולות. כאשר אמרה את הדברים טרם בחירתה, וחזרה עליהן שוב ושוב, אי אפשר לטעות במנדט שקיבלה.
לכאורה, מה הרבותא בכך שמנהיג מפלגת העבודה יוצא נגד הפוסט ציונות? מה מיוחד בכך שמנהיג בישראל מסרב לקחת חלק בשיח השנאה ובעלילות שווא כלפי ציבורים בישראל? מה יוצא דופן בכך שמנהיג אחראי יוצא חוצץ נגד הסרבנות? הרי זה אמור להיות מובן מאליו.
אז זהו, שלא. משהו רע קרה למפלגת העבודה בשנים האחרונות. היא הלכה והקצינה לכיוון ה"שמאל" המדיני, וככל שהדרך המדינית שאימצה כשלה, כך היא הגדילה את מינון ה"השמאלה", אל סף התהום הפוסט-ציונית. כאשר הנושא הכלכלי חברתי מודר מן השיח הפוליטי, הדרך של מפלגת העבודה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה היתה לעומתיות הולכת וגוברת בנושא המדיני. הרטוריקה ה"שמאלנית" הלכה וגברה, הלכה והקצינה, ומפלגת העבודה הלכה ואיבדה את הרלוונטיות שלה, עד שהיתה על סף היעלמות כתוצאה ממנת יתר של להג "שמאלני". את הסחף הזה עצרה שלי יחימוביץ' הן בחזרה לשיח הציוני, שאיפיין את תנועת העבודה לאורך דורות והן בגיבוש דרכה של מפלגת העבודה סביב האידיאולוגיה החברתית כלכלית.
אולם בכל אלו אין די. כאשר בסקרים מפלגת העבודה חוזרת להיות המפלגה השנייה בגודלה, ושלי יחימוביץ' הבהירה שכיו"ר המפלגה היא מתמודדת על ראשות הממשלה, עליה להבהיר גם מהי דרכה הפוזיטיבית של מפלגת העבודה בסוגיה המדינית. עד היום נהגה לומר שהיא מצדדת בעקרונות "מתווה קלינטון". זוהי טעות, וראוי שמפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' תפנה עורף למתווה הכושל הזה, ותחזור לדרך המלך של מפלגת העבודה הציונית.
"מתווה קלינטון" הוא למעשה מתווה ברק. זוהי הדרך המדינית שאותה סלל ראש הממשלה אהוד ברק בוועידת קמפ-דיוויד, והמשיך אותה אהוד אולמרט בקדנציה שלו כראש הממשלה. זהו המתווה של קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 49', עם חילופי שטחים כלשהם, עם נסיגה מבקעת הירדן, עם חלוקת ירושלים וכד'. בקמפ-דיוויד, הפנה אהוד ברק עורף לדרכה של מפלגת העבודה ואף עקף מ"שמאל" את מרצ.
בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, הציג יצחק רבין את מתווה ממשלתו להסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
חמש שנים לאחר אותו נאום, הגיש ברק את תוכניתו. היתה זו תוכנית לעומתית לתוכנית רבין – את כל ה"לאווים" של רבין הפך ברק ל"הֵנים". מדוע הוא עשה זאת? הטענה המקובלת היא, שגישת הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשם של אלון ורבין, דרכה המאוזנת של מפלגת העבודה מאז מלחמת ששת הימים, היא "משא ומתן עם עצמנו," כיוון שאין לה פרטנר בצד השני. אני רואה כבעייתית מאוד את הגישה, על פי במקום לבוא למו"מ עם היעדים הלאומיים והאינטרסים שלנו, אנו באים למו"מ עם הניסיון להתאים את עצמנו לאינטרסים ולמאוויים של הצד השני. אבל ניסיון 12 השנים מאז קמפ-דיוויד הוכיח, שגם ההצעות הללו הן מו"מ עם עצמנו וגם להן אין פרטנר.
אז מה הועילו חכמים בתקנתם?
אימוץ הקו היוני הקיצוני יצר אצל הפלשתינאים תובנה של התערערות הרצון הלאומי שלנו; תובנה שהובילה להקצנה חסרת תקדים בטרור נגד ישראל, במטרה לשבור את רוח החברה הישראלית. אימוץ הקו הזה הקצין את הקרע הפנימי בתוך החברה הישראלית והגביר את הרטוריקה הקיצונית והמתלהמת בשני הצדדים. שום דבר טוב לא יצא ממנו.
שלי יחימוביץ', שהשכילה לחולל מהפך היסטורי בסדר העדיפויות של מפלגתה, ושהחזירה את השיח הציוני למפלגתה, היא המנהיגה שבכוחה לנטוש את ההתדרדרות בעמדותיה המדיניות של מפלגת העבודה, ולהחזירה לדרך אחראית ומרכזית, כזו שאפיינה אותה עד ימי ברק.
אחת מכרזות הבחירות המרכזיות של מפלגת העבודה בראשות רבין, בבחירות 92', הציגה שלט הכוונה ירוק של מע"צ, ועליו חץ צר ימינה – הליכוד, חץ צר שמאלה – מרצ, וחץ רחב קדימה – העבודה. אף שרבין "חתך שמאלה" במידה רבה, עדיין הוא נשאר נאמן לקווים המרכזיים של הדרך המרכזית הזאת.
מן הראוי ששלי יחימוביץ' תחזיר את מפלגת העבודה לדרכה המדינית האחראית, המרכזית, ההיסטורית. שינוי כזה, יציב אותה במרכז הקונסנזוס הלאומי כאלטרנטיבה ראויה וממשית לשלטון.

אהוד: אני עדיין מעדיף את ברק הפרגמאטי על פני שלי יחימוביץ' המפחידה והשחצנית, שאינני נותן אמון רב בדבריה.