עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק"
פינסק – 5 אפריל 1919 – הפולנים חזרו לעיר. מאז קבלת "כתב הזכויות היסודי" לייסוד ישוב יהודי בפינסק, שניתן ע"י נסיך פינסק פיודור ירוסלביץ, ביום 9 באוגוסט 1506, ובו אישור להקמת בית-כנסת ובית-קברות. לא היתה אופטימיות כזו. יוזף פילסודצקי עורר תקווה. הנה הסוציאליסט הפולני שיגן על המיעוטים הלאומיים בפולניה החדשה והדמוקרטית.
לאחר המלחמה [העולמית הראשונה] עדיין השתררו בעיר רעב ומצוקה. זה עתה החלו רבים לחזור לעיר לאחר שנאלצו לצאת ממנה עקב היותה קו החזית במלחמה. העזרה שהגיעה מאמריקה הצילה משפחות רבות מחרפת הרעב.
בבוקר יום השבת, ה' ניסן, נאספו נציגי הקואופרטיב הציוני לכינוס על מנת לחלק את הכספים לצדקה. הכינוס של ועדת התמיכה נקבע ב"בית העם." בזמן כינוס האסיפה סבבו חיילים פולנים ברחובות ותפסו יהודים לעבודת כפייה. מטרתם האמיתית היתה לקבל שוחד מאת הנתפסים, כך נהגו מאז כיבוש העיר.
בין החיילים היה חייל יהודי, קוזק שמו, שהיה ידוע בעיר הולדתו כגנב, ואשר הצטרף לצבא הפולני בכוונה תחילה לגזול ולחמוס. ליד "בית העם" עצרו החיילים כמה יהודים ולאחר שקיבלו שוחד שחררום. צעירים אחדים שהחיילים רצו לתופסם נסו ונמלטו מהם אל "בית העם." קוזק וחבריו החיילים רדפו אחריהם עלו במדרגות ונכנסו פנימה אל האולם. כאשר ראו שם אנשים רבים נצנץ רעיון במוחם להשתמש בהזדמנות שנפלה לידיהם לשם שוד ובז. הם מיהרו אל המפקדה והודיעו כי גילו אסיפה של בולשביקים. מיד נשלחה למקום האסיפה פלוגת חיילים רוכבי אופניים ברצון לגזול את הכספים. "יש לחסל את "הבולשביקים!" ציווה המפקד הפולני.
החיילים התפרצו והחלו לתת לנאספים מכות רצח, ותפסו את סכום התמיכה יותר מחמישים אלף רובלים. כל מתלונן הוכה באכזריות. כדי להצדיק את השוד ירה אחד החיילים וצעק: "הז'ידים יורים עלינו!" אחד החיילים ירה בקבוצת צעירים שהסתתרה והרג את אהרון גלויברמן. החיילים תפסו צעירים נוספים ברחוב והכניסו גם אותם לבניין. פלוגת החיילים הרגלים ורוכבי האופניים אסרו את הנאספים והקיפו אותם כשרשרת מהודקת וציוו עליהם ללכת. בדרך היכו אותם מכות אכזריות בקתות הרובים. חלקם נרמסו לארץ מעוצמת הכאב.
החיילים הוליכו את האסירים לבית המפקדה במטר מכות ומהלומות. במגלבים, במקלות, בכידונים ובקתות הרובים. בדרך מקרה עבר שם צעיר, פנחס קרסילשציק, עם אהובתו, תפסו אותו והכניסוהו אל בין הנאסרים. אחד החיילים נכנס וסיפר כי תפסו אסיפה של בולשביקים, מיד הוצאה פקודה להמיתם בירייה.
בדרך מקרה נמצא במפקדה מר ריקברט, זה שהביא את הכסף שנשלח מאמריקה. בשמעו את גזר הדין הצליח לצאת ולהימלט מהעיר לווארשה.
לקחו את הנאסרים לעבר כיכר השוק, כבר היה ערב. והנה הגיעה מכונית צבאית וממנה ירדו שני קצינים פולנים. על פי פקודתם סידרו את הנאסרים מול קיר המנזר. אחר הודיעו כי על הזקנים והנשים לצאת מן השורה. לחלק מהזקנים לא הירשו לצאת. ניתנה פקודה לחיילים לטעון את רוביהם. אז הבינו האומללים כי קרוב קיצם. אחדים החלו צועקים כי נקיים הם מעוון וביקשו רחמים, אולם החיילים הפולנים השתיקו אותם במכות שוט על פניהם. נערה אחת – פרומה איזנברג, חברתו של צבי ליבמן, התפרצה כמטורפת ממקומה ורצה במרוצה פראית אל אהובה נפלה על צווארו חיבקה אותו בזרועותיה וקראה בקול קורע שמיים: "אמות איתך." בשום אופן לא רצתה לעזוב אותו. שני חיילים אחזו בה, קרעו אותה מזרועות אהובה ובמכות סילקו אותה. היא נפלה על הארץ והתעלפה. החייל שעמד לידה אמר: "אלמלא חסתי על כדור הייתי הורג את הז'ידובקה הזאת ככלבה."
החיילים הודיעו לעומדים מול הקיר כי ייכונו למות. קמו צעקות נוראות, בכי ויללה. הפולנים שעמדו וחזו בנעשה הביטו אל המחזה המחריד בלעג מר. אז נשמע קולו של המורה מושקובסקי: "אחים, נמות מות קדושים, אמרו אחריי את הווידוי," הוא התחיל: "אשמנו בגדנו גזלנו." ואחריו קראו כולם את הווידוי מילה במילה. הצעקות היללות והצווחות יחד עם קריאת הווידוי נשמעו גם ברחובות הסמוכים.
"ירו! אש!" נשמעה הפקודה ועשרות רובים ירו בבת אחת. כעמיר מאחורי הקציר נפלו בחירי בני פינסק ודמיהם התערבו. בין המומתים היו אחים. משה ליב פרידמן ואחיו חיים, ודניאל קוטוק ואחיו משה שהיו יתומים מאב ואב. הגדול דניאל היה בן 16 והקטן משה בן 14. בין הנאסרים היה איש זקן, אברהם הירש עלשטיין בן 60 ובנו לייב, האב הוצא מהשורה והבן נשאר ונורה לעיני אביו.
השתלטה דממת בית קברות מסביב. רק אנחות בודדות של הגוססים הפריעו לפעמים את הדומייה. בפקודת הקצין הפולני ירו החיילים בשנית בחללים ובגוססים. כל הלילה נשמעו אנחות הגוססים. עם עלות השחר באו פולנים מאנשי העיר וחלצו את נעלי ההרוגים מהגופות וחילקו אותם ביניהם, גם החיילים השומרים השתתפו במעשה הזה.
לפני עלות השחר העירו את העגלונים והקברנים והביאום אל המשטרה. משם נסעו בעגלות בלווית שוטר פולני אל כיכר השוק – מקום ההריגה. נורא היה המחזה. ערימה גדולה של גופות בני אדם. רבים מהם יחפים, נערמה ליד קיר המנזר. בגדיהם ספוגי דם ועל פניהם זוועת חרדת המוות אשר בא אליהם פתאום, וקפאה על הפנים המעוותים. המדרכה מלאה בדם. בית מטבחיים. השוטר פקד עליהם להעמיס את החללים על העגלות. כאשר ניגשו לעבודה הבחינו כי בין הגופות היו מוטלים הנער אברהם בנקובסקי שנפצע רק ברגלו, נחום יצחק פידלמן שנפצע קשה בבטנו, וזיסקינד פלצני שהיה לגמרי שלם בגופו.
הם החלו להתחנן לפניהם כי יצילום. בנקובסקי, שהיה בן יחיד אמר להם: "אבא ייתן לכם אלף רובלים." החייל עמד מרחוק ולא ראה ולא שמע כלום.
העגלונים החליטו לשים את החיים מעל גופות המתים, אולי יצליחו להורידם בדרך מן העגלות ולהסתירם. על העגלה הראשונה שמו שמונה מתים, ומלמעלה הניחו את פלדמן. ניגשו להעמיס את העגלה השנייה, ופתאום בא קצין פולני עם כלבו וצעק: "מי הרשה לכם לקחת מכאן את המתים?" הוא ציווה להוריד את החללים מעל העגלה ולשוב למשטרה להביא אישור. פקודתו התמלאה והנה קם פלצני מבין המומתים וביקש רחמים על חייו: "רחם עלי אדוני, אני חף מפשע."
"המיתוהו!" קרא הקצין, והוא ירה אליו פעמיים, אבל החטיא. פלצני ברח וחייל רדף אחריו. בקצה ככר השוק תפס אותו חייל אחר והחייל שרדף אחריו ירה בו והמיתו. פלצני נפל מתבוסס בדמו על המדרכה. שני נערים יהודים בני שלוש עשרה, נזדמנו למקום והקצין ציווה אותם לסחוב את ההרוג לערימת החללים. הם אחזוהו וסחבו את גופתו אל ערימת שאר החללים. רצועת דם ארוכה נמשכה מפנת הרחוב עד העגלה. הקצין קרא: "הז'ידים עודם חיים!" הוא ניגש אל החללים והסתכל בפניהם. כאשר מצא את בנקובסקי ירה בו באקדחו והמיתו. נשאר רק פידלמן שלא הרגיש בו. הקצין הפולני שמח מאד על המעשה הרב שעשה. הוא ציווה על כלבו לעבור הנה והנה לאורך שלולית הדם אשר בחריץ ליד המדרכה.
אז הביאו מהמשטרה תעודה המאשרת את הקבורה, והקצין הירשה לקחת את גופות היהודים. העמיסו את הגופות על שש עגלות ונסעו. את פידלמן הפצוע שמו למעלה על המתים.
הביאו את החללים אל בית העלמין הישן אשר בתוך העיר שזה כשמונים שנה פסקו לקבור בו מתים. היה כבר שבע בבוקר הרחובות היו ריקים מאדם. אחרי ליל הזוועות היהודים פחדו לצאת מביתם. ניגשו לחפור את הקבר. את המתים פרקו מעל העגלות ואת פידלמן הניחו מן הצד.
האומלל הרים פעם בפעם את ראשו, והסתכל בעבודתם של חופרי הקבר. לעיניו חפרו אותו ולעיניו הורידו אל תוכו את המתים. סדרו אותם זה על זה, וכאשר התמלא כל שטח הקבר, שמו את הנשארים שכבה שניה על הגופות התחתונות. פידלמן נאנח בלאט ואת עיניו עצם מדי פעם מעצמת הכאב. לאחרונה הרים קצת את ראשו וביקש חרש "מעט מים." שמע זאת השוטר שהשגיח על הקברנים ניגש אל האומלל וכשראה כי עודנו חי, ירה בו שתי יריות והשליך גופתו לערימה. הקברנים אספו שברי לוחות וענפים יבשים וכיסו את הגופות ועליהם שפכו אדמה. בארבע פינות הקבר תקעו מקלות לסימון, ואחוזי חרדה עזבו את בית העלמין.

ב-10 באפריל התכנס הסיים הפולני לדון בטבח. מיניסטר המלחמה, הגנרל לשניובסקי, מסר הודעה: "זה היה מרד בולשביקי, אסיפה חשאית של האורגניזציה הבולשביקית, נאספו מאה קומוניסטים וכשבאו לפזר את האסיפה ירו על החיילים באקדחים, לכן נתפסו והומתו 33 איש מבין 80."
"בראוו! צריך היה להרוג את כולם!" צעקו הצירים בסיים.

קדושי פינסק שנרצחו ע"י הפולנים ב-ה' ניסן תרע"ט 5.4.1919: ברגמן ישראל בן 23, בנקובסקי אברהם בן 17, גליברמן משה בן 27, גלויברמן אהרון 19, גוטליב צבי בן 23, גוטליב ישעיהו בן 22, הוצמן אברהם בן 26, הקלמן יוסף בן 20, היטלמן פנחס בן 29, זילברמן משה בן 21, יודביץ משה בן 21, ליבמן צבי בן 23, ליברמן מנחם בן 35, מושקובסקי דוד בן 58, מדניק משה בן 30, נטנזון משה בן 37, עלשטין ליב בן 22, פלדמן פישל בן 28, פרידמן משה ליב בן 47, פרידמן חיים בן 29, פלצני זיסקינד בן 17, פרידמן אשר זאב בן 20, פישמן יוסף בן 35, פוריצקי שמחה בן 28, פידלמן נחום יצחק בן 23, קוזניץ גרשון דוד בן 23, קרסילשציק פנחס בן 25, קלינמן שלמה בן 18, קוטוק דניאל בן 16, קוטוק משה בן 14, ריקלין צדוק בן 28, רולניק דוד בן 20, שולמן שמחה בן 48, שטינברג יצחק בן 23, שיפמנוביץ זליג בן 52.

המשורר יצחק קצנלסון הזדעזע מאד מטבח היהודים בפינסק וכתב מיד שיר:

פינסק
חָלַמְתִּי:
אֲנִי מוּבָל
בִּרְחוֹבוֹת עִיר
וּמֻעֲמָד אֶל קִיר
שֶׁל מִנְזָר...