12.1.90. יום שישי. בעקבות רשימתו של גרשם שוקן ב"הארץ" מהיום: "יימח שמו וזכרו", שלחתי את התגובה הבאה (שלא הודפסה, וכפי שנמסר לי, מאוחר יותר, מפי רות אלמוג, עבר שוקן עצמו על התגובות, ופסל את שלי).

אהוד בן עזר

מי נוורוטי? מי משיח שקר?

ג.ש. מתאר ברשימתו "יימח שמו וזכרו" ("הארץ", 12.1.90) את תגובת גרשם שלום על שני מאמרי הביקורת שפירסם ברוך קורצווייל בבמה זו בשנת 1958, למהדורה הראשונה של ספרו "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", ומכנה אותה "תגובה... נוורוטית."

המאמרים הללו, שקראתי בשעתם, כה השפיעו עליי, שבעקבותיהם החלטתי לעלות לירושלים וללמוד אצל פרופ' שלום; שמעתיו שש שנים, שהיו אחרונות להוראתו, קראתי מקצת ספריו ומחקריו, ולמדתי להכיר חוקר והיסטוריוסוף בעל שיעור-קומה במדעי היהדות, שראייתו אותה כ"דיאלקטיקה של רציפות ומרד" היא בעיניי עד היום ההסבר המרתק והמקיף ביותר להבנת תולדותינו בעבר, בהווה, ולעתיד, ובסיס להשקפת עולמנו הציונית.

בשנת 1970 ראיינתי את גרשם שלום לצורך ספרי "אין שאננים בציון", ובמקביל פניתי גם לברוך קורצווייל להתראיין לספר הזה. קורצווייל קיבלני בסבר פנים יפות, הגם שבשיחתנו לא הסתרתי ממנו כי בזכות מאמריו נעשיתי תלמידו של שלום, וכי חשוב לי שהראיונות עם שניהם יופיעו בספר, ואני מעריך מאוד את שניהם, גם משום שהשפיעו רבות, כל אחד בדרכו, על התפתחותי הרוחנית.

באתי לביתו עם עט ודפדפת, ביום קיץ, ללא ז'אקט. כאשר עמדתי לצאת עצר אותי קורצווייל וחקר אם לא הקלטתי בסתר את דבריו כדי לפרסמם אחר-כך ללא רשותו ולהזיק לו, כ"דרכם של עיתונאים." שאלתי אותו אם הוא רואה עלי מכשיר-הקלטה, ובפאראפראזה על דברי ג.ש. אוכל לומר כי –

מתוך הסתכנות שתלמידיו החביבים של ברוך קורצווייל יאשימו אותי ב"פסוודו-פסיכולוגיה", אני אומר: תגובתו של קורצווייל על שאלתי היתה נוורוטית.

לימים אף סירב לפרסום הריאיון, למרות ששלחתיו אליו לתיקונים, והייתי נאמן לחלוטין לדברים המדודים והמדוייקים שביקש שאכתוב מפיו.

גרשם שלום היה, בין השאר, אוטופיסט בגישתו ההיסטורית, בכך שסבר כי טרם חשפנו את מלוא הצדדים המהפכניים (והמצונזרים) שבעברה של היהדות, שקורותיה הם דיאלקטיקה של רציפות ומרד, וכלל אינם תמונה אידילית ומונוליטית – בעוד אשר קורצווייל ייצג עמדה פרשנית-אידיאולוגית, בעיקר בתחום הספרות, אך נעדרת מחקר היסטורי (שלא היה תחומו) – לפיה היתה כביכול "פת שלימה" ביהדות, מצב פאראדיזי (אולי בגאליציה בימי הקיר"ה), אשר עם התפוררותם אנו עדים לתופעות של ספרות עברית חילונית, ולכן מגומדת, ולפלירט מסוכן עם הדימונים ומשיחי השקר.

אני מהרהר לעצמי עמדתו של מי מבין השניים היתה נוורוטית, אם לא למעלה מזה – ונדמה לי שאחד הדברים שהדריכו ביותר את מנוחתו הנפשית של קורוצווייל היתה העובדה ששלום, כאיש מדע שהמיתודה שלו היא חקר והסברת תהליכים היסטוריים ותרבותיים – סירב כל ימיו להיכנס עימו לוויכוח אידיאולוגי ולהגיב על התקפותיו החוזרות ונשנות, שלא חסרה בהן נעימה של מקופחות אישית כלפי קבוצה מסויימת של פרופיסורים ירושלמיים.

שלום לא היה איש קל. היו לו תביעות עצומות, תביעות של גאון ומייסד ענף שלם וחדש במדע היהדות – שאותן היפנה, ובצדק, לעצמו ולתלמידיו. הרגשתי שאם אקדיש את חיי למפעלו ואפנה למסלול האקדמי, לא אהיה סופר. לכן עזבתי אותו. למזלי הספקתי לראיינו ל"אין שאננים בציון", ולדבר עליו בהתלהבות בפני ידידי אברהם שפירא, אחד מל"ו צדיקים, שמקדיש מאז את רוב פעילותו לטיפול במורשת גרשם שלום, ועל כך לא רק הדורות הבאים יודו לו, אלא גם בני-דורנו. עדיין מעט ישראלים מכירים את דברי שלום, ויודעים עד כמה השקפתו רלוואנטית להגדרת עצמם כיהודים וכציונים, ולהבנת עברם, זאת בתקופה בה גלי דימאגוגיה היסטוריוסופית שוטפים אותנו מעברים שונים, גלותיים, דתיים ולאומניים.

ובאשר ל"אהדה סמוייה של שלום למשיח השקר," שתולה בו ג.ש. בעקבות קורצווייל, שאלתי את שלום בראיון הנ"ל (ב-1970) אם אינו חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, וענה שהוא מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, "והן לא היו חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא דתיים. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות."

ואילו קורצווייל כתב באחד ממאמריו האחרונים, מעל דפי המדור הפובליציסטי של עיתון זה ["הארץ"], (ואני מצטט מזיכרוני) שאילו היו חיילינו הצעירים בשכם אנשים דתיים, שלא עזבו את האמונה, לא היו להם הספיקות שבהם הם מתחבטים לגבי הימצאותנו שם ושליטתנו על הערבים.

מעניין, אפוא, מי מבין השניים היה קרוב יותר למשיחיות השקר, ולגלגולה החדש (והאיזוטרי) נוסח גוש אמונים ודומיו, הרואים בנו, בחילונים (זאת בעקבות הבנה מעוותת של השקפת הראי"ה על הציונות החילונית), מעין קליפות שמותר למאמינים להשתמש בהן בתהליך ההיסטורי שלקראת הגאולה, אך הן עתידות להתבטל כאשר תושלם העלאת ניצוצות הקדושה (אלה גוש אמונים ודומיו) מקירבן, ויבוא המשיח.

הערה: כאשר יצאה המהדורה העברית של "אין שאננים בציון" בספריית אופקים של "עם עובד", נכלל בה גם הראיון עם קורצווייל.