הרשימה נדפסה במדורו השבועי של בן עזר, "עם הספר",

בעיתון "גלובס" ב-8.12.1989

הצפיפות האנושית בקהיר רבה, צבעונית, ענייה, לעיתים פאתטית, וכמעט תמיד טובת-מזג. האור האדום ברמזור הוא המלצה בלבד. שוטרים מכוונים את התנועה ברוב הצמתים ההומים. טורים ארוכים של כלי-רכב, חלקם מיושן מאוד, פקקי-תנועה הנראים כבלתי-ניתנים להיחלצות, וצפירות – אך למרבה הפלא, אף לא קללה אחת, ולא צעקות, ואין עצבנות, ויש חיוכים ממכונית למכונית, ואדיבות הדדית, והתנועה זורמת, באיטיות, בכבישים שלא תמיד תקינים, אבל לכן אולי גם לא רואים תאונות הנובעות מיהירות וממהירות.

נהג מונית תל-אביבי, לו אני מספר על כך, לאחר שסיים מנת חרפות מחליאה בערבית, כאלה שהנייר אינו סובל אותן, לעבר נהגת שלדעתו לא נסעה כהלכה:

"בטח שנהג המונית המצרי רגוע. למה לא? הוא עני, אבל כשהוא חוזר הביתה הוא מלך. אשתו חולצת את נעליו. הילדים מכבדים אותו. הוא עושה לה עוד ילד. ומה יש לנהג המונית הישראלי כשהוא חוזר הביתה? מס-הכנסה, ביטוח לאומי, ביטוח רכב, מע"מ, מס אחיד, ארנונה, מילואים שלו, ושל בנו. והאישה – איכפת לה ממנו? לא, רק שיביא כסף! – אז איך לא יהיה עצבני?"

*

אתה מסתובב ברחוב, בחנויות, בשווקים, במסעדות, באתרי-תיירות, אנשים בעלי מזג-נוח בדרך-כלל, מאירים פנים לתיירים. זקוקים להם. תאמר שם של ארץ, מיד יהללוה. אפילו יברכו אותך בשפתה ולעיתים ישירו שתיים-שלוש מילים מפזמון פופולארי, אפילו "על הדבש ועל העוקץ" בפאלוקה צחורת-מפרש על פני הנילוס, בין איי אסואן. כי כשאתה מגלה שבאת מישראל, התגובה לרוב עוד יותר חמה. "אנחנו אחים!" – "בני-דודים!" – "מדוע שלחנו את הבנים שלנו להילחם בעד הפלשתינאים?" – "השלום טוב!" – ועוד ועוד.

אתה מרגיש רצוי. מתחשק לך אפילו לדבר קצת ערבית. להיכנס לאווירה של הברכות המקומיות. מתברר לך אמנם שהערבית הארצישראלית לא תמיד מתאימה, ואתה עלול להיות מובן שלא כהלכה. אם תאמר "מרה" על אשתך, הרי זה לא כינוי של כבוד גדול. ואם תבקש "בוזה" במקום "ג'לטה" או "אייסקרים" – עלולים להבין שאתה מבקש מין משקה חריף, לא-חוקי. מספרים על ערבי ישראלי שביקש בוזה וסיים בהיתקלות עם שוטר שסבר כי הוא מחפש לקנות סם.

אתה מרגיש, במצרים, אולי פעם ראשונה בחייך, שאתה חלק מן המזרח. אתה במזרח ואינך זר בו. אפשר להיות חלק ממנו. אנשים שרובם מוסלמים, שכולם דוברי ערבית, ומעיניהם לא נשקפים כלפיך שנאה, תוכחה, ניסיון לטעת בך רגש אשמה, אותו דיאלוג מבטים הדדיים עם הערבי הפלסטינאי, המשדר לך שאתה לא מקומי, נטע זר במזרח – דיאלוג דמום המתרחש במפגשים בישראל, בשטחים או גם ברחוב בלונדון ובפאריז.

*

שיא המסע למצרים-עילית, אחר מקדשי לוכסור וכרנך, אחר יופייה של אסואן הצופה על איי הנילוס – הוא הביקור במקדש אבו-סימבל, מרחק כ-1,300 ק"מ דרומה לקהיר. המקדש מסכם גדולה של עבר בן אלפי שנים, ושל הווה – לא רק בגודלם ובאלמותם של הפסלים העתיקים, אלא גם בקפלת הביטון הענקית, המודרנית, במעבה ההר המלאכותי, שנבנתה כדי להחזיק את המקדש ופסליו לאחר שנוסרו והועלו, וזאת מבלי שייראה בהם אפילו סימן אחד לכך. ולמטה ימת נאצר המשתרעת על פני מאות קילומטרים של חופי מידבר מפורצים בקווים מוזרים, שרירותיים, לפי קו-הגובה שאליו הגיעו המים המתוקים, הכחולים, שהרימם הסכר הגדול באסואן.

והסכר עצמו.

מפעלים אדירי מימדים, ועם זאת, לאורך מאות קילומטרים של נסיעה ברכבת, מראה הכפרים על גדת הנילוס, בתוך שפע הצמחייה, ודקלי התמרים – אנשים החיים כמעט כמו בימי אבותינו בתקופת המקרא, וכפי שהיה הכפר הערבי בארץ-ישראל עד לפני בין 50 ל-100 שנה. ואתה תופס בבת-אחת את התנ"ך ואת ארץ-ישראל המאנדאטורית. ואת הציורים של נחום גוטמן. תנוחת הפרעונים בציוריו. כפות התמרים והדקלים. וכל הישן הזה הוא כל-כך חדש בעיניך, ויפה – האנטיליות, ההשקאה בהצפה, בערוגות, החרישה בשוורים, שפע החמורים, החושות העשויות לבני-חומר ומקורות בטיט או בכפות תמרים. כדי-החלב והדליים העשויים פח, כדי החרס, סלי הנצרים, החנטורים (כרכרות), התאואים, שקי הבד העבה, החומים-צהובים, הארגזים והכלובים העשויים קנים, שובכי-היונים, וההיעדר המדהים של תחליפי הפלסטיק למיניהם.

והעוני. כל כך צבעוני. כל כך מדכא.

מצד אחד, תרבות, בייחוד חקלאית, שארץ-ישראל נפרדה ממנה מזה שנים רבות, ובניה, יהודים כערבים, אולי אינם רוצים כלל להודות שהיתה קיימת פעם, ומצד שני – מפעלי הענק דוגמת אבו-סימבל וסכר אסואן, אמנם חלקם בסיוע מדינות זרות, שבישראל אין כמותם.

*

כדאי לבקר במצרים? – כן. צריך לבקר בה. ולוא רק בשל שלל ההרגשות הללו, המחזירות את הישראלי למקורו המזרחי. ואפילו כדי לשמוע, במקרה, קונצרט מיצירות מוצארט בבניין המודרני של האופרה החדשה בקהיר, (שנבנה בעזרת היפנים), בניצוח יוסף אל-סיסי, ובהשתתפות סולנים יפניים; להיווכח שאפשר להיות חלק ממזרח שבו מוצארט ובטהובן אינם שייכים רק לאשכנזים, ל"ווז-ווזים".

מדוע המצרים לא מבקרים אצלנו? – רבים מהם גם לא ביקרו, בארצם-שלהם, באתרי מצרים העליונה שתיירים משלנו, ומכל העולם, נוהרים אליהם באלפיהם מדי יום-ביומו. הרוב אינו יכול להרשות לעצמו ביקור בישראל, שדמי מלון ללילה אחד בה הם יותר ממחצית משכורת חודשית של רופא בבית-חולים ציבורי. והעשירים? – מה יש להם לחפש אצלנו? – מעניין יותר לטייל בפאריס או בריביירה, מקומות שגם שלנו נוסעים לבלות בהם.

כל ביקור של ישראלי במצרים, וכל חשיפה נוספת של אנשים מצריים לפגישות עם ישראלים – הם נדבך נוסף בתהליך השלום, שבסיסו העממי נראה איתן ולבבי מאוד, אבל תמיד מקנן החשש שבראש הפירמידה השלטונית במצרים, או במחשכיה, יחולו מהפכים שיסחפו שוב את המדינה הגדולה, הצייתנית, עמוסת הבעיות של כלכלה וחוב לאומי, של התפוצצות אוכלוסין וקריסת התשתית האורבאנית – לעבר עימות מיותר אחד נוסף עם ישראל.