ב"בית החלוץ" (בית העולים) ביפו
כ"ג בניסן תרפ"א
1 במאי 1921
עיקרם של מאורעות תרפ"א היה ביפו ובסביבותיה, אך הן התפשטו לפתח תקווה, כפר סבא, רחובות וחדרה. במאורעות נהרגו 47 יהודים, ונפצעו 145. אחד המוקדים העיקריים לפרעות היה ב"בית החלוץ" ביפו ב-1.5.1921, אתר שהיה ממוקם כשני קילומטרים וחצי מערבה לבית יצקר, הבית בו נרצחו י"ח ברנר וחבריו. להלן מהלכו של אותו יום מר ונמהר:
יהודה צ'רקסקי, שניהל יחד עם רעייתו דובה את "בית החלוץ" ביפו, סייע באותו הבוקר לבנו משהלי להניח תפילין. יום קודם היתה חגיגה ב"בית החלוץ", כי הזוג צ'רקסקי זכה לראות את בנם עולה לתורה. באמצע התפילה הגיע מתנשם ומתנשף, קצין משטרה ערבי נוצרי מידידי המשפחה, ודרש מהם להצטרף אליו למכוניתו כדי להבריחם לתל אביב: סכנה גדולה להישאר במקום – פורעים ערבים הורגים יהודים, בוזזים ושורפים את בתיהם. המשטרה, לא רק שאיננה מתערבת, אלא שיש שוטרים ערבים שהסירו את תגיהם והצטרפו לפורעים.
דובה, אשר שמעה את דברי הקצין, שאלה אותו אם יוכל לקחת את כולם.
"בוודאי, גברת צ'רקסקי, אתם חמישה, לא?"
"אנחנו שישים איש."
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאני ובעלי מנהלים כאן בית עולים. יש פה קרוב לשישים צעירים וצעירות, עולים חדשים. הם סומכים עלינו. אנחנו מטפלים בהם. איך נעזוב אותם, ונציל את נפשנו?"
"אבל גברת צ'רקסקי, אני צריך שתי משאיות בשביל כולם, וגם אז לא ייתנו הפורעים לצאת מכאן. אני יכול לקחת אתכם ואת הילדים באוטומוביל הקטן, ואיש לא יעצור בעדי."
הזוג צ'רקסקי סירב, וגם לא הסכים להצעה האחרת של הקצין לקחת רק את הילדים ולהצילם. ההורים חששו להיפרד מילדיהם בעת כזאת. הם נשארו במקום והחלו להתבצר ולהתכונן לבואם של הפורעים. הם הצטיידו במוטות ברזל, בגרזינים ובסכינים. הם האמינו שיוכלו להגן על המקום. יהודה ודובה פיזרו את המגינים הצעירים בעמדות שונות בחצר, תמכו את השער במוטות, ושמו צופה בעליית הגג. אלא שהפורעים באו במאות, וביניהם היו גם שוטרים שירו לתוך החצר. באיזה שהוא שלב הם גם זרקו פצצה או רימון לתוך החצר. לנצורים לא היה נשק חם, ומול ההמון האדיר שהתנפל על השער, לא היה להם כל סיכוי. אף על פי כן, הפריצה הראשונה נהדפה, והפורעים משכו אחריהם מספר פצועים.
היתה הפוגה. הנצורים משכו את המתים והפצועים לחדר האוכל ולחדר הקריאה. הבחורות הישקו את הפצועים וחבשו את פצעיהם, ואז הודיע הצופה כי הפורעים מעלים את השער באש. הנצורים ברחו אל תוך הבית והתבצרו בחדר האוכל ובחדר הקריאה. הניחו שולחנות וארונות מאחורי הדלתות בתקווה לעכב את הפריצה פנימה, אולי בינתיים יבוא הצבא האנגלי ויציל אותם. משפחת צ'רקסקי, גב' מילר, פקידה מטעם ההנהלה הציונית ועוד שניים שלושה חלוצים התבצרו בחדר המגורים. תוך דקות הצליחו הפורעים לנפץ את הדלת לחדר הקריאה והחלו רוצחים את כל הנצורים שם. הצעקות שנשמעו משם היו נוראות. הנצורים בחדר המגורים הניחו ארון גדול על הדלת ונשענו עליו כדי להקשות את הפריצה. האימה ניבטה מעיני הנצורים. דובה האיצה בגברת מילר ובראובן, הבן הקטן שלה שהיה אז כבן שש, לצאת דרך החלון הפונה לכיוון בית החולים הצרפתי. הדלת החיצונית נפתחת לשבריר של שנייה, ואז ראו הנצורים שהחצר כמעט ריקה מפורעים, שכן רובם צבאו אל תוך הבית. הם מחליטים לפרוץ החוצה. יהודה יוצא ראשון ומכה בגרזן שלו על ימין ועל שמאל ומצליח להגיע כמעט עד השער העשן. אחריו רץ משהלי כשידיו מגינות על ראשו מפני המוטות שניחתו עליהם מכל עבר. כשהגיע יהודה קרוב לשער, מצליח אחד הפורעים להנחית עליו מוט ברזל, והוא מתמוטט, אז מתנפלים עליו כולם וחובטים בו ללא רחם. משהלי בורח חזרה לבית, מגיע לחדר האוכל, נשכב בין המתים ומשים עצמו מת. בינתיים דובה מניחה לארון שחוסם את הדלת, ויוצאת אל החצר, כשסכין גדולה בידיה, והיא תוקעת אותו בכל מי שנקרה בדרכה. הפורעים צועקים:
"ג'ין נכנס בה, ג'ין!"
והם בורחים מפניה. ואז היא רואה את בעלה שרוע על הארץ כשסכין גדולה תקועה בגבו. היא רצה אליו להחיותו, והפורעים מתעשתים והורגים אותה במוטות ובגרזינים. צַלָם תל-אביבי צילם את גופותיהם המרוטשות של דובה ויהודה, והתמונות המזעזעות שמורות על ידי בני המשפחה.
כעבור זמן הגיע הצבא ופיזר את הפורעים מבלי לאסור אף אחד. כוונת השלטון האנגלי הייתה להציג את המאורעות כהתקוטטות בין יהודים לערבים, ולא כאל פרעות של ערבים ביהודים. החיילים מוצאים את משהלי על רצפת חדר האוכל, ושמים לב שהוא נושם. שוטר ערבי לקח על עצמו להביא את משהלי לסאראיה. את המשימה הזאת ביצע השוטר הערבי בסכנה גדולה, שכן הפורעים שפגש בדרך התגרו בו ודרשו ממנו שייתן להם לטפל ב"שפיפון" היהודי. הוא איים עליהם בנשק, ובחירוף נפש ממש הביא אותו לסאראיה. חלק מהדרך נשא שוטר את משהלי על כתפיו, כי הוא היה מותש מהזוועות שחזו עיניו ביום המר והנמהר ההוא, יום שבו נותרו, הוא, אחותו ואחיו – יתומים מאם ומאב.
בסוף אותו היום נמנו 11 הרוגים ב"בבית החלוץ", ועוד שניים מהפצועים מתו מפצעיהם זמן קצר אחר כך. מספר שבועות אחר כך נפטרו עוד שניים מהפצועים – בסך הכול – 15 קורבנות.
שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי ניצלו: ראוביק הקטן הוברח על ידי הגברת מילר אל בית של ידיד ערבי ביפו; חיה'לה, שהיתה מאושפזת בבית החולים הצרפתי; ואילו משהלי, הבן הבכור שראה את הוריו נהרגים לעיניו, ניצל כאמור בשל רגע של תושייה ובשל מסירותו של שוטר ערבי.
אחרי הפרעות נדרש משהלי, בן ה-13, לזהות את גופות הוריו, שהיו מכוסות בשמיכות בחדרי הלימוד של גימנסיה הרצליה (תמונות הגופות המרוטשות בידי). שני הילדים הקטנים נשלחו לבית יתומים בירושלים, ומשהלי נשלח ללמוד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל.
למרות האסון הנורא שפקד את שלושת ילדי הזוג צ'רקסקי, הם גדלו והיו לאנשים מועילים, ותרמו תרומה סגולית לכוח המגן ולחברה הישראלית לפני קום המדינה ואחר כך.
 
תיעוד על מאורעות הדמים ב"בית החלוץ" ביפו מצוי, בין השאר:
משה בן-יהודה (צ'רקסקי), יום הטבח, בתוך הקובץ – ההגנה בתל אביב, הוצאת קרן "ההגנה" ע"ש שחורי וחבריו ז"ל, תל אביב 1956, ע' 46-48
משה גרנות, הנדר, הוצאת תמוז 1986
יזכור, הוצאת משרד הביטחון, 1992, ע' 795-796
בפרגולת המחשב שב"חורשת גן הבנים", שמצפון לירקון, מצוי מידע על דובה ויהודה צ'רקסקי ועל אירוע הדמים בו מצאו את מותם.
עדויותיהם של הניצולים נמצאות בארכיון ההגנה ובארכיון הסוכנות היהודית.
 
חוקר חרוץ ומסור לנושא הוא האדריכל שמואל גילר, שדודו נמנה על הרוגי אותם מאורעות.
 
בבית הקברות ברחוב טרומפלדור בתל אביב קבורים 43 מתוך 47 ההרוגים במאורעות של תחילת מאי 1921, ביניהם י"ח ברנר, חבריו הסופרים, יהודה ואברהם יצקר, ושני מנהליו של בית "החלוץ" (בית העולים) ביפו – דובה ויהודה צ'רקסקי. בכל יום זיכרון לחללי מלחמות ישראל מתכנסים נציגי צה"ל, ותיקי ההגנה, נציגי העירייה ומוקירי זכרם של הנופלים, מקיימים טקס זיכרון, מניחים זרי פרחים ומספרים את סיפור נפילתם.