הפולמוס על ייסוד פתח-תקווה

20.4.90. יום שישי. נסעתי עם בן ויהודית לבית-ההארחה של קריית-ענבים, לסוף-שבוע שהוקדש לנושא: "אבות ומייסדים, מבשרים ומתנגדים", בחסות משרד-החינוך. קיבלנו חדר בבניין המרכזי, יחד עם בן, ושכרנו טלוויזיה כדי שיהודית ובן לא ישתעממו. הבריכה היתה עדיין סגורה, אולם צמחיית החורש סביב היתה ממש משכרת בעושר שלה. טיילתי קצת עם יהודית.

בערב הופעתי ברב-שיח על ראשית ההתיישבות, שהוקדש כולו לפולמוס על ייסוד פתח-תקווה. מלבדי השתתפו ד"ר ישראל ברטל ופרופ' יוסף סלמון. הינחה ד"ר אברהם צביון.

נתתי, בצורה ציורית, את הנוסח הרגיל של דבריי בנושא, כפי שהם מנוסחים ביסודיות באחרית-דבר ל"התלם הראשון". הפליא אותי ברטל, שסיים דבריו בכך שמייסדי פתח-תקווה היו רק מעין המשך לחוכרים הגלותיים של אחוזות חקלאיות בחוץ-לארץ, שלא עבדו עבודה עצמית! לאחר שנסתתמו רוב נימוקיו נגד הכללת פתח-תקווה בעלייה הראשונה, נתפס לנושא זה של עבודה עצמית, כאילו בכל שאר מושבות העלייה הראשונה לא היתה כלל עבודה ערבית! אני קצת נדהמתי ממידת אי-ההבנה של היסטוריונים את התקופה שעליה הם מדברים. פשוט בורות. לא נשארתי חייב, וקצת ליגלגתי על השניים, בייחוד על ברטל.

הטענות על פתח-תקווה, שרובן נשמע גם באותו ערב, ועימן התווכחתי, היו בערך כך:

1. אינה אלא יציאה מבין החומות ופועלו של היישוב הישן בירושלים, ולכן אינה שייכת לעלייה הראשונה.

2. כאשר נוסדה ראשון-לציון ב-1882, היתה פתח-תקווה נטושה ועזובה.

3. לא יסדו אותה עולים חדשים, ולא היתה התארגנות של קבוצה, כמו הביל"ויים.

4. ייסוד פתח-תקווה אינו חיבת ציון אלא יותר בגדר המשך המשיחיות של הרב אלקלעי והעי"ש.

5. זה שמייסדי פתח-תקווה השתמשו מההתחלה בחקלאות מודרנית אינו אומר כלום, צירוף של דתיות ומודרניות עדיין אינו מוכיח על לאומיות וציונות, כפי שאנו רואים גם בימינו.

6. מייסדי פתח-תקווה לא קיימו עקרון של עבודה עצמית אלא עבדו עם פועלים ערבים, זאת אומרת שאינם אלא מעין המשך לדרכם של חוכרי אחוזות יהודיים בגלות, באירופה.

7. זה שחלק מהמייסדים היו חקלאים מהונגריה, לא אומר שהיו בעלי רעיון לאומי וציוני אלא שהמשיכו בארץ את עבודתם כחוכרים, תופעה שהיתה מאוד נפוצה במזרח-אירופה.

8. פתח-תקווה נוסדה רק לשם פרנסה, ללא שום רעיון לאומי.

9. מייסדיה לא הושפעו מרעיונות ההשכלה של יהדות מזרח-אירופה.

היתה בקהל קבוצה מאוד נחמדה של יוצאי פתח-תקווה ועין-גנים, רזי דמיאל, בנו של המורה והמחנך יצחק דמיאל-שווייגר, וד"ר חן שיפריס, עם נשותיהם, ועוד חברים. ישבנו עד מאוחר בלילה ושוחחנו. הם מקיימים כנס של יוצאי עין-גנים אולם לצערי לא אוכל להשתתף בו כי באותו יום נהיה כנראה בארה"ב.

21.4.90. שבת. קריית-ענבים. לפני הצהריים הרציתי כשעה וחצי, הפעם לבדי, על ראשית ההתיישבות בראי הספרות העברית, בעקבות הפרקים הראשונים של מחקרי על דמות הערבי בספרות העברית, וכן מסתי על "העלייה השנייה בראי ספרותה". שתי ההופעות הוסרטו במלואן במסרטת וידאו, איני יודע אם של מישהו פרטי או מטעם המארחים.

הקהל היה מאוד נעים. הרבה אנשים שיש להם יחס מיוחד לתולדות ראשית ההתיישבות בארץ. אחר-הצהריים חזרנו לתל-אביב.

אחד המשתתפים, יהושע אלירז, רח' אילנות 59, מושב גת רימון, טל. 03-9326860, המציא לי בכתב-ידו שיר שהיה נהוג, לדבריו, בבית הפועלים בפתח-תקווה, בילדותו:

עבודה עברית נחנקת – מתקיימת רק בנס

והפרדסן בשקט מטייל לו בפרדס

מצפצף על המשמרת – מעמיד פרצוף קריר

אל תשאל מה זאת אומרת – זאת יודעת כל העיר

זה לא כלום ידידי, זה רק קרח מלאכותי

זאת אומרת, זאת אומרת שדרוש,

מנה גלידה ברבע גרוש!

הוא אמר שהוא זוכר גם את המנגינה של השיר, ואוכל לטלפן אליו וישיר לי אותו בטלפון, ואקליט אצלי.