שדר הרדיו, באחת מתוכניות הבוקר, גינה את התופעה של זילות השואה. מצד אחד, הוא אמר, משווים את מעשי ישראל לנאצים. מצד שני, משווים את האיום האיראני לנאצים. הוא יצא נגד אלה ואלה – האיזון הקדוש.
המסר של האמירה הזאת, הוא שהשואה היא פלנטה אחרת. אין לגעת בה. יש לדעת אותה, ללמוד עליה, אך אסור להתייחס אליה בשום הקשר אקטואלי. כל אזכור אקטואלי שלה – פסול מעיקרו. לפי גישה זו, לגיטימציה לאזכור של השואה בהקשר אקטואלי אחד, תכשיר כל אזכור שלה בכל נושא אחר, מכל צד שהוא. אין הבדל מהותי, לפי אותה גישה, בין הצגת ישראל כנאצית, לבין הצגת השאיפה להשמיד את ישראל כמהדורה מודרנית של הנאציזם.
איני מקבל את הגישה הזאת. השואה אינה רק אירוע מן העבר הרחוק. השואה היא אירוע הנוכח בחיינו ועלינו ללמוד עליה לצורך הפקת לקחים והסקת מסקנות ממנה. זאת המשמעות של "לעולם לא עוד". יש לשלול שימוש ציני בשואה לצרכים פוליטיים ולבטח שימוש שקרי ומניפולטיבי בשואה כדי להפוך את היוצרות ולהציג את קורבנותיה כבני דמותם של רוצחיהם. רצוי ונכון להזכיר את השואה כדי להתריע נגד תופעות שיש בהן ולו קורטוב ממנה.
השואה הינה אירוע ייחודי – לא היה כמותו מעולם ויש לקוות שלא יהיה כמותו לעולם. אין היא דומה לאף אסון אחר בתולדות האנושות, אין היא דומה לאף מקרה של ג'נוסייד. האידיאולוגיה הנאצית אינה דומה לאף גילוי אחר של לאומנות, של שנאת הזר והאחר, של גזענות. אנטישמיות ושנאת ישראל היו לפני השואה ואחריה, אך אין היא דומה לאף גילוי אנטישמי אחר.
שום דבר אינו זהה לשואה, אך ניתן וראוי לראות בשואה קוטב של רוע מוחלט, ולזהות גילויים שיש בהם מסוג הרוע שאִפשר אותה, כדי להיזהר מהם, להילחם בהם ולהבטיח שלא תהיה עוד שואה. מצד שני, יש להילחם בזילות השואה; בשימוש שקרי בה.
יש להתנגד לזילות השואה. זילות השואה אינה התייחסות אליה בדיון אקטואלי, אלא שימוש שקרי בה. מבחן האמת – הוא המבדיל בין אזכור לגיטימי של השואה לבין זילות השואה.
מפגינים חרדים / שמאלנים / ימנים הצועקים "נאצים" על שוטרים או חיילים, הם מוזילי השואה, מגמדיה ושותפים להכחשתה. מי שמצלם כרוז ובו מופיע ראש ממשלת ישראל לבוש במדי אס-אס, מבצע מניפולציה המוזילה את השואה. מי שמפיץ באינטרנט תמונה של קצין צה"ל ועל מצחו צלב קרס, מוזיל את השואה. מי שעונד טלאי כתום על בגדיו, כדי להשוות את ההתנתקות לשואה, הוא סוג של מכחיש שואה. מי שמציג הצעות חוק שהוא מתנגד להן כגרמניה אחרי עליית הנאצים – אף הוא סוג של מכחיש שואה.
קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל, הוא אורגיה של הכחשת השואה. אנשי הקמפיין, חלקם ישראלים, למרבה הבושה – משווים את ישראל לנאצים ואת חיילי צה"ל לקלגסי אס-אס. גורמים מסוימים באירופה אוהבים מאוד להתחבר לטרנד הזה, המכבס את מצפונם הקולקטיבי, בכך שהוא משליך את מעשי הוריהם על קורבנות המעשים הללו. הגורמים הללו, המציגים את ישראל כמדינת אפרטהייד, המספרים את הסיפור שהפלשתינאים הם הקורבנות האמתיים של הנאציזם, הקוראים לחרם על ישראל, המוציאים משטי ומטסי התרסה נגד ישראל ובאים לישראל כדי להתפרע כאן ולפגוע בחיילי צה"ל – עושים את השימוש הבזוי והנתעב ביותר שאפשר לעשות בזכר השואה. הם אינם עושים זאת מתוך בורות, אלא מתוך ציניות קרה ומודעת. כאשר הסופר הנאצי גינטר גראס, שהתחנך בבחרותו על התורה הרואה ביהודים איום על העולם והיום הוא ממחזר את האידיאולוגיה הזאת בטענה דומה כלפי מדינת היהודים, מאשים את ישראל בשאיפה להשמיד את איראן – הוא משתמש בזכר השואה לצורך מניפולציה צינית של השלכת תפיסת הג'נוסייד שלו על היהודים.
אחת המניפולציות הציניות ביותר, היא המשוואה הנואלת בין השואה לבין ה"נכבה" הפלשתינאית. אתם רוצים שנכבד את השואה שלכם, כבדו את הנכבה שלנו, תובעים פלשתינאים, בלי למצמץ. הם יודעים שהטענה הזאת היא שקר מניפולטיבי, אך הם למדו שככל שיחזרו פעמים רבות יותר על השקר, הוא יהפוך לאמת. ומדוע שלא ילמדו זאת, כאשר זה מצליח להם? אפילו פורום ההורים השכולים המשותף לישראלים ופלשתינאים, ערך ביקור ביד ושם ולשם איזון גם בכפר פלשתינאי נטוש ליד בית שמש, כדי שכל צד יזדהה עם כאבו של הצד השני. אין ההורים הישראלים מבינים שהם נופלים למניפולציה בזויה?
איך אפשר להשוות השמדת עם שיטתית, תעשייתית מתוך ניסיון לשים קץ לקיומו של העם, למחיר התוקפנות של מי שפתחו במלחמה בניסיון למנוע את הקמתה של מדינת ישראל ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים בלבד אחרי השואה. אין שקר נתעב יותר מהשקר הזה.
אסור לנו לתת יד לשקרים הללו. אסור לנו להשלים עם זילות השואה.
אבל חובה עלינו להצביע על תופעות שלקח השואה מחייב אותנו להצביע עליהן. קריאות "מוות לערבים", הן תופעה נוראית שיש להוקיע אותה. אין כל הבדל מוסרי בין הקריאות הללו לקריאות "מוות ליהודים". נהמות אוהדי כדורגל לעבר שחקנים שחורים, הן תופעה גזענית שניתן וראוי להשוות אותה לנאציזם. הצעות החוק האנטי ערביות שהציע "הרב" כהנא כאשר היה ח"כ, שהיו כמעט העתק מדויק של חוקי נירנברג, ראויות בהחלט להוקעה כתופעות שיש בהן מן הנאציזם.
ובוודאי שעלינו להצביע על השאיפה להשמיד את מדינת ישראל, כתופעה שיש בה הרבה מן הנאציזם. כאשר מדינה כאיראן, הקוראת בגלוי להשמדת ישראל, מנסה להצטייד בנשק להשמדה המונית – יהיה זה חוסר אחריות משווע ומקרה בולט של אי הפקת לקחים מן ההיסטוריה, לא להשוות אותה לגרמניה הנאצית. כן, ראוי גם ראוי שישראל תראה את הצורך בקיומם של צבא חזק, של גבולות בני הגנה ושל אמצעי הרתעה בלתי קונבנציונליים כלקח מובן מאליו של השואה.
הטענה נגד ראש הממשלה על נאומו בטקס יום השואה ביד ושם, כאילו דבריו בסוגיה האיראנית הם זילות השואה – חסרי שחר. כן, מחוייבותה העליונה של מדינת ישראל היא למנוע כל איום על קיומו של העם היהודי. זהו הלקח המרכזי מן השואה.
אחד הטיעונים נגד איזכור השואה בהקשר האיראני, הוא שאי אפשר להשוות את העם היהודי החלש והנרדף למדינת ישראל החזקה, המעצמה האזורית. האם ראש הממשלה או מישהו אחר טען שמצבה של ישראל דומה למצב היהודים בגולה, ללא מדינת ישראל? ההיפך הוא הנכון. האמירה [שלו] היתה שהמצב היום שונה בתכלית; שיש היום לעם היהודי כוח, והוא יבטיח בכוחו שלא תהיה עוד שואה.
כבר ב-1949 החליט בן גוריון שמדינת ישראל, הצעירה, הקטנה והענייה, תצטייד בנשק בלתי קונבנציונלי כדי להבטיח שלא תהיה עוד שואה. היה חזון של מנהיג דגול, הצופה למרחוק ומסוגל להציב אתגרים מרחיקי לכת, כמעט דמיוניים; ההחלטה הזו היא לקח ישיר של השואה. מנהיג גדול אחר, מנחם בגין, תרם נדבך נוסף לחזון, בהצבת יעד הבלעדיות של ישראל בתחום זה. דוקטרינת בגין מחייבת את ישראל לא לאפשר לאף מדינת אוייב להצטייד בנשק גרעיני. בשם דוקטרינה זו הוא החליט על תקיפת הכור העיראקי, ובשם אותה דוקטרינה החליט אולמרט על תקיפת הכור הסורי. ההחלטות הללו, הן פועל יוצא של המחויבות למנוע שואה שנייה.
קיתונות הבוז, השנאה וההסתה כלפי ראש הממשלה, המזכיר את לקח השואה במדיניות שנועדה למנוע פצצת גרעין איראני – אסור שירתיעו אותו. מתוקף תפקידו הוא נושא באחריות לעתידה של ישראל ולעתידו של העם היהודי, ועליו להבטיח את עוצמתה של ישראל, ולמנוע נשק השמדה המוני מאויביה. זוהי חובתו, זוהי אחריותו. זהו לקח השואה.
 
אהוד: גם אני תומך במאה אחוז בדבריו של ראש הממשלה בערב יום השואה.
 
2. הבהרת עמדתי בנוגע לפרשת אייזנר
לא הצטרפתי השבוע למקהלת הגינוי הגורף לסא"ל אייזנר. רבים הרימו גבה לנוכח עמדתי, שלכאורה מנוגדת לגישתי העקרונית בסוגיות של מוסר לחימה וטוהר הנשק ולתגובותיי  במקרים קודמים. לכאורה, עמדתי מנוגדת גם לדרך בה אני פעלתי כחייל, ששירת תקופות מילואים רבות בשטחים, בשתי אינתיפאדות. לא זו בלבד שבאופן אישי תמיד הקפדתי על הכללים הנוקשים ביותר בנוגע ליחס לאוכלוסייה אזרחית, אלא שלא אחת התעמתי, כולל עימותים חריפים, עם חבריי שנהגו אחרת.
לכאורה יש סתירה. מדוע, אם כן, זאת עמדתי?
באופן כללי, כאשר אני מריח עדר מיוחם מתלהם, אני חשדן. קשה לי להיות חלק מעדר. אני מעדיף לבחון ולבדוק ולגבש את עמדתי באופן "עצמוני". כאשר תמונה בת כחמש שניות, מנותקת מכל הקשר, מוצגת במשך שעות וימים בלוּפּ אינסופי של שטיפת מוח, כאשר ברור מי צילם וערך ומה מגמתו, ועל סמך תמונה זאת – הנשיא, ראש הממשלה, המשנה לראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל מתחרים ביניהם כאחרוני הטוקבקיסטים, הגינוי של מי יותר גדול, ובתוך שעתיים האיש מושעה וכל התקשורת מודיעה שהרמטכ"ל ידיח; וחבורת הפרובוקטורים האנטי ישראלית מוצגת כקבוצת רוכבי אופניים תמימים וחביבים – איני קופץ לדום ומתיישר. אני מעדיף לבחון את הדברים.
לפני ימים אחדים הועלה לשידור יהודה מאיר, מפקד אזור שכם בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שהודח מתפקידו וסולק מצה"ל בשל פקודה בלתי חוקית בעליל שנתן. הן המראיינת והן המרואיין התייחסו למקרה של אייזנר כזהה למקרה של מאיר, וההשוואה הזאת הוצגה גם במספר כתבות בעיתונים.
אני סבור שראוי להשוות בין שני המקרים, כדי להבין את ההבדל התהומי ביניהם. יהודה מאיר נתן פקודה לחיילים לעצור באישון לילה עשרות פלשתינאים מן הכפר חווארה על פי רשימה מראש, לכסות את עיניהם, לקחת אותם לחורשה סמוכה, וכשעיניהם מכוסות להכות אותם באלות בידיים וברגליים, עד שבירת עצמותיהם. לצורך השוואה – המקרה היה דומה אילו אייזנר היה עוצר את הצעיר הדני בלילה שלאחר האירוע ומכה אותו בקור רוח עד שבירת עצמותיו.
האירוע הזה שונה בתכלית. מי שעצמותיו נשברו היה דווקא אייזנר. התקרית הייתה בעיצומו של אירוע קשה, של חסימת כביש מרכזי – צעד המסכן חיי אדם, תוך הפעלת אלימות קשה כלפי חיילי צה"ל וקציניו. בניגוד לאירוע הבלתי חוקי של יהודה מאיר, שימוש באלה לפיזור התפרעות היא צעד סביר. לא היתה בידיו של אייזנר אלה, אך הוא השתמש בנשקו האישי כבאלה.
האם הוא נהג נכון? האם הוא לא הגיב בחריפות יתר? האם זאת הדרך שבה צריך לנהוג המפקד הבכיר בשטח באירוע כזה? האם הוא לקח בחשבון את הנזק התדמיתי לישראל, מן הצילום הזה?
איני סנגורו של אייזנר ולא מליץ יושר שלו. איני מצדיק אותו ואיני סבור שהוא ראוי לצל"ש על מעשהו. אבל אני סבור שהוא נהג בגדר הסבירות, ואין הצדקה – לא למתקפה המתלהמת עליו, לא לתגובה ההיסטרית של צה"ל ביום בו התפרסמו התמונות ולא להחלטה הפופוליסטית של הרמטכ"ל להדיחו.
ובכלל, אנו מקבלים כנורמה לגיטימית הפעלת אלימות כלפי חיילי צה"ל. הפגנה דמוקרטית אינה התפרעות אלימה. מי שמתייחס לצה"ל כאל אוייב, הופך באחת לאוייב של צה"ל ושל מדינת ישראל. במקום שאלימות נגד חיילי צה"ל תהיה קו אדום, אנו עדים חדשות לבקרים לאלימות פיסית ומילולית כלפי חיילי צה"ל וכוחות הביטחון, מקריאות "נאצי" ועד הרמת יד, אבן ומקל, מצד נוער הגבעות, מצד המתפרעים הרדיקאליים בבלעין ונעלין, מצד מפגינים חרדים המתעמתים עם שוטרים במאה שערים ובית שמש או מצד פרובוקטורים חוליגנים מאירופה, שבאים לשלהב יצרים ולעורר מהומות בישראל. כל אלה קיבלו השבוע רוח גבית ממלכתית, בתגובה ההיסטרית וחסרת הפרופורציות כלפי סא"ל שלום אייזנר.
 
3. כמו בתרנגולת
בראיון ל"ז'ורנל" ביטא המשורר מירון איזקסון דאגה מפני איומים על התרבות הישראלית – השטחיות, הרדידות, הריקנות, האינפנטיליות של הטלוויזיה, האמנות הבלתי מאתגרת. ובין השאר התייחס לבורות באשר לתרבות היהודית. "יש בעייה שלא מכירים את המקורות. לכתוב ולקרוא שירה בעברית כשלא מכירים את הרמזים והאסוציאציות זו צרה גדולה. אתה עומד היום בפני תלמידים שמסתכלים בך כמו בתרנגולת."
צודק לחלוטין. גם אני מכיר את התחושה הזאת. רק דבר אחד אינו מובן לי – מה פירוש "מסתכלים בך כמו בתרנגולת"? איך מסתכלים בתרנגולת? ולמה דווקא תרנגולת ולא, למשל, חרגול?
אני משער שהוא אמר "מסתכלים בכך כמו תרנגול בבני אדם." זהו רמז ואסוציאציה מן הסוג שאליהם התכוון כאשר דיבר על הקושי לכתוב ולקרוא שירה בהיעדרם. במנהג הכפרות, מחזיקים תרנגולת ומניפים אותה כאשר בסידור מופיעה תפילה המתחילה במילים "בני אדם יושבי חושך וצלמוות." הביטוי, הנוגע למי שמדברים אליו, אך אין הוא מבין מה רוצים ממנו ולאן הוא נקלע, מדמה את אותו אדם לתרנגול הכפרות, שרואה את המילים "בני אדם" לנגד עיניו.
בביטוי הזה, אני משער, השתמש איזקסון. המראיין, עמי פרידמן, כנראה לא מכיר את הרמז והאסוציאציה. וזו צרה גדולה, כפי שאמר איזקסון. הוא שמע את איזקסון, אך הביט בו כתרנגול בבני [?] וכך יצא לו "מסתכלים בך כמו בתרנגולת", כאילו כדי להדגים למה התכוון המשורר.